ביום שני הקרוב, ט' בטבת תשפ"ו, ימלאו חמש שנים לפטירת הפוסק הרב יהודה־הרצל הנקין. אף ששויך בדרך כלל לציבור הדתי־לאומי, הרב הנקין לא היה חניך של ישיבה או זרם מסוימים. הוא היה מתמיד מופלג, שרוב חייו למד תורה לבדו. "אודה לה' שזכיתי לנכד תלמיד חכם, אשר מי כמוני מכיר את חריפותו ועומק הבנתו וידיעותיו", כתב עליו סבו הרב יוסף אליהו הנקין, מי שכונה "מרא דאתרא של אמריקה", כאשר סמך אותו לרבנות.
הרב הנקין גדל בין שני קטבים: מצד אחד סבו, רב ליטאי גאון וצנוע עד סגפנות, שהרב משה פיינשטיין אמר עליו: "היהודי הזה לא נהנה משום דבר בעולם הזה". הרב יוסף אליהו הנקין היה דמות עצמאית וחד־פעמית, שהוכר בעולם היהודי כולו כצדיק וחסיד. זיכרון השואה, והעוני החריף שבו גדל ולא נשכח ממנו מעולם, דחפו אותו לנהל במשך כיובל שנים את מפעל החסד "עזרת תורה" – שסייע לבניינו המחודש של עולם התורה שנחרב. הוא התנגד להקמת המדינה משום שחשש שרבים מאוד מאנשי היישוב ייהרגו במלחמה שתפרוץ, אך לאחר הקמתה שינה את עמדתו.
מהצד השני גדל יהודה־הרצל אצל הורים נאורים, אנשי ספר, אינטליגנטים וציונים מובהקים, אשר בשנת תש"ה העניקו לבנם את שמו של חוזה המדינה. הציונות שלו צמחה בבירור מן הבית; לולא אילוצים משפחתיים, הוריו אף היו עולים לארץ. היה זה בית אורתודוקסי מודרני ופתוח, שלצד נרות השבת עמדה בו קופת צדקה של קק"ל. בגיל בית הספר היסודי הוא למד בבית; לראשונה למד במסגרת דתית כשהגיע לישיבה התיכונית – למעשה תיכון דתי לבנים ולבנות.
הכי מעניין
הרב הנקין בצעירותו עם סבו, הרב יוסף אליהו הנקין | צילום: באדיבות המשפחה
בשנות לימודיו באוניברסיטת קולומביה שמר הרב הנקין על סדר יום תורני קבוע. הוא למד שעות רבות בבית המדרש של ישיבה יוניברסיטי, לרוב ללא השתתפות בשיעורים; רק תקופה מסוימת נמנה עם שומעי שיעוריו של הרב אהרן סולובייצ'יק. הוא השלים תואר ראשון בדתות ותואר שני בסוציולוגיה של הדת. הוא קרא ללא הרף וזכר כמעט כל דבר; אפשר היה לשוחח איתו על כל נושא. בשלב מסוים אמר לעצמו: "זיידי (סבא) לא יחיה לנצח – מה אני עושה פה?". למחרת עזב את האוניברסיטה, עבר לדירה הצמודה לדירת סבו שהייתה שייכת למשפחה, ובמשך חמש שנים שימש את סבו ולמד איתו בחברותא יום יום, בוקר וערב.
בדומה לתכונותיו המפורסמות של סבו, עמדותיו של הרב הנקין התאפיינו בראייה נוקבת, יושרה מוחלטת, עצמאות מחשבתית ואומץ לב נדיר. במאמר קצר זה אבקש להתמקד בבירור עקרוני שערך סביב היחס למדינת ישראל. בירור זה החל בתקופת הסכמי אוסלו, והרב הנקין שב ועסק בו בשנותיו האחרונות. בירור זה נושא משמעות עמוקה גם למציאות הנוכחית.
חלון הזדמנויות
מאמרו של הרב הנקין, "למה נתחדשה ריבונות ישראל", שהופיע בספר השו"ת שלו, "בני בנים" ולאחרונה גם ב"מהלכים במקרא", מציג את המתח החריף שהעולם הדתי־ציוני נע בתוכו מאז קום המדינה: מצד אחד ציפייה עמוקה לגאולה, חזון משיחי ותחושת "יד ה' בהיסטוריה"; ומנגד מציאות מורכבת ושברירית, רוויית מחדלים, חטאים ושסעים. האם מדינת ישראל היא ראשית הגאולה? שלב נוסף בתולדות ישראל? תופעה פוליטית גרידא? ואולי משהו אחר לגמרי?
הרב הנקין מונה ארבע תשובות שניתנו לשאלה זו, שהן למעשה ארבע קבוצות חברתיות: על הקבוצה הראשונה נמנים מי שרואים במדינת ישראל את הגאולה, כדוגמת רבני מרכז הרב; חברי הקבוצה השנייה סבורים שמדינת ישראל היא ניסיון או מעשה שטן, כדוגמת רבני נטורי קרתא; בקבוצה השלישית נכללים הרואים במדינה מעשה ידי אדם בלבד, דוגמת – בלשונו – "מי שאילולא היה פרופסור לא היו שומעים לו, ואילולא דעתו זו לא היו שומעים עליו"; וברביעית אלה שלא גיבשו דעה אמונית־תיאולוגית בנושא המדינה, כגון רבני הישיבה־יוניברסיטי.
הרב הנקין אינו מוותר לרגע על ציפיית הגאולה, התפילה והישועה. מתוך אלה הוא מציע תפיסת עולם של מי שמאמין בגאולה ורואה ישועה, אך מסרב לעצום עיניים מול המציאות ולנטוע בציבור ביטחון מזויף שהכול "מסודר מלמעלה". הוא מותח ביקורת כפולה, הנשענת על שתי שאלות יסוד שמעמידות במרכזן את ההכרה במעשי ה'. האחת: כיצד ניתן לכפור בקשר שבין הקמת המדינה ובין הקב"ה? השנייה: כיצד ניתן להתעלם מממדי עזיבת הדת, ההתבוללות והניתוק מהשורשים בעולם היהודי?
שתי השאלות שזורות זו בזו. כיצד ייתכן שהחזרת הריבונות – ההטבה הגדולה שהקב"ה היטיב עם ישראל – התרחשה דווקא בזמן שבו חלקים ניכרים מן העם התרחקו משמירת תורה ומצוות?
מתוך כך מציע הרב הנקין עמדה נוספת, עמדתו שלו. לדבריו, כשעוסקים בעניינים הנוגעים ל"כלל ישראל" יש לחשוש תמיד מן הטעות. "אשרי אדם מפחד תמיד", ובשעה של הכרעות גורליות ושל מציאות רבת־סיכון, אין להישען על אידיאולוגיה, שיטה או "קריאה היסטורית". הפחד לטעות איננו חולשה; הוא תנאי לתורה אמיתית. מתוך בקיאות רחבה ושפע דוגמאות הוא מבקש לטעון שריבונות ישראל היא מציאות שברירית, שהתחדשה דווקא בתקופה של עזיבת הדת כדי להעניק מעין פסק זמן – חלון הזדמנויות לתשובה. אין זו הגאולה השלמה, שעם ישראל עדיין אינו ראוי לה, אולם זהו חסד שהגיע מאת ה'.
הדוגמה ההיסטורית העומדת במרכז המאמר היא דמותו של ירבעם בן יואש. מלך חוטא ומחטיא, ואף על פי כן נאמר עליו: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה... כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל" (מל"ב יד, כה־כו). ישועה יכולה לבוא גם על ידי רשעים; תכליתה, בסופו של דבר, היא התשובה. ואולם לא חלפו שנים רבות עד שממלכתו של ירבעם בן יואש נמחתה. הישועה איננה הבטחה ואיננה קביעות – היא הזדמנות; הזדמנות שיש לנצל מבלי להיגרר אחר החטאים ועושי הרשעה מצד אחד, ומבלי להכחיש את חסדי ה' מצד אחר.
חשש מהאחידות
הרב הנקין ראה במדינת ישראל מעשה ה'. החזרת הריבונות, קיבוץ הגלויות, הניצחונות במלחמות קיומיות והשגשוג הכלכלי והדמוגרפי – כל אלה, לשיטתו, אינם צירופי מקרים אלא ישועה היסטורית בסדר גודל תנ"כי. מאידך, אין לראות במדינה "ראשית גאולה" במשמעות של מהלך בלתי הפיך. פסק הזמן ההיסטורי הזה שברירי ותלוי במעשינו; העתיד איננו מובטח. נוכח סכנות לאומיות, הזהיר הרב הנקין, אין להישען על אידיאולוגיה – גם אם היא לבושה בלבוש דתי. אדם מאמין חייב לשמור על חשש מפני טעות, ובייחוד בכל הנוגע להנהגת הציבור. לצד זאת עמד על עומקם של השסעים בעם, וראה בהם איום קיומי של ממש.
לפני תקופת אוסלו נדמה היה כי הציבור הדתי־לאומי אחיד למדי; הכיפות נראו דומות, וגם עולם המושגים והתודעה הרוחנית נחוו כמעט כזרם אחד. רוח התקופה נשאה תחושת ודאות: הקב"ה מאחורינו, ואנו עושים את רצונו. מלבד מעטים בעלי מחשבה עצמאית, רבים מרבני גוש אמונים נשאו בתוכם תחושת ודאות שהקב"ה תומך בדרכם, והם יודעים מה רצון ה'. מסירות הנפש העצומה שבה פעלו נבעה מאותה תחושת ייעוד – שהמציאות ההיסטורית הזו "נועדה להיות". הרב הנקין חשש מן האחידות הזו: הוא התריע מפני הבטחות לדור הצעיר על גאולה קרובה. במשך יותר מעשור הזהיר מפני גישה זו: אם הכול יתמוטט, שאל, מה יקרה לאמונה?
בדיעבד אפשר לומר שהחשש לא התממש, לשמחת כולנו. יסודות האמונה התגלו כעמידים דיים כדי לעמוד במשבר ואף להתפתח ממנו. תמורות עמוקות התחוללו בתוך הציבור הדתי־לאומי, והאמונה קיבלה גוונים ומתווים חדשים. ייתכן שמאחורי השינוי לא הייתה משנה סדורה, אך תלמידים שגדלו על תורת הרב קוק החלו לטוות עולם פנימי עשיר יותר – עולם של רגש, של רוחניות, של נפש המבקשת קדושה. זה היה המכנה המשותף החדש: ניסיון למצוא מקום אישי בתוך המפגש עם התורה. התורה חדלה להיות רק קריאה למשימה לאומית; היא נעשתה גם מרחב אינטימי, "התורה שלי", "האמת שלי". ולצד כל אלה – מסירות הנפש, שהייתה יסוד מרכזי בזהות הדתית־לאומית, לא נשכחה מעולם.
גיטרה עם ספק
את הציבור הדתי־לאומי מאחדת התודעה שלאחר אלפי שנים של גלות התרחש נס, ועם ישראל זכה שוב למדינה. אך משלב ההתרחשות ההיסטורית עוברים לשאלה הבאה: מה עושים עתה? תשובה רווחת בציבור הייתה, ועודנה, התיישבות – ועוד התיישבות. דווקא מתוך חיבה עצומה להתיישבות, הציע הרב הנקין מבט מפוכח יותר: יכולת להתבונן גם במה שמתרחש מחוץ לישראל ולהבין שהדינמיקות הללו ישפיעו עלינו; לראות את המורכבות כולה.
הגישה של הרב הנקין מכניסה לתמונה את מרחב הספק. הוא לא היה פחות ציוני ולא פחות אהב את הארץ, אך בעולמו התורה היא המרכז, וקדושת הארץ נגזרת ממנה. עבורו היה ברור שהקמת המדינה היא נס בממדי יציאת מצרים, אולם העתיד אינו מובטח; הוא נתון בידינו.
הרב הנקין נהג לומר – לעיתים תוך שהוא פורט על הגיטרה ושר ביום העצמאות – שעלינו להיזהר ולקבל הכרעות מדיניות נבונות. יש הסומכים על כך שהקב"ה "יסדר את העניינים", והוא היה משיב: מי אמר? האם התבוננתם בתולדות עם ישראל? הקב"ה אינו פועל תמיד בהתאם לציפיותינו, וניסיון לנחש את צעדיו הבאים כמוהו כבריאת א־לוהים בדמותנו. הבחירה בידינו. עלינו לקבל החלטות מושכלות בכל הדרגים, שהרי חלק ניכר מן הנזקים נובע מהחלטות אנושיות גרועות, לא מגזירת שמיים.
ועוד נהג לומר: רווחת הדעה שיהודה ושומרון הם קו ההגנה של תל־אביב, ואמת הדבר. אך קו ההגנה של יהודה ושומרון עובר בתל־אביב; בה ובשלוחותיה אנו צריכים לחזק את התורה. וכפי שלימד אותנו הנביא הושע: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם", אם ישראל מחוברים זה לזה, אפילו חלילה סביב עבודה זרה, הקב"ה אומר: "הַנַּח לוֹ"; אך כאשר "חָלַק לִבָּם", כשהחברה שסועה, אומר הנביא: "עַתָּה יֶאְשָׁמוּ!"
שיטתו של הרב הנקין היא קריאה מפוכחת לדור של ריבונות: המדינה איננה סוף הסיפור אלא תחילת האחריות. דורנו זכה בזכות היסטורית נדירה, לראות מדינה יהודית עצמאית לאחר אלפיים שנות גלות, אך הוא נושא גם חובה היסטורית כבדה: להפוך את המתנה הזאת למנוף של תשובה, של בניין תורה, של תיקון חברתי ושל צמצום הפילוג בעם. אם נעמוד באתגר, אולי נגלה בדיעבד שזו אכן הייתה ראשית צמיחת גאולתנו. אך על פי הרב הנקין, התשובה לשאלה זו תלויה אך ורק בנו.