כשהרב והמופתי של עזה למדו בחברותא כדי להתמודד עם הנוצרים

אחת התופעות הראויות לציון במישור היחסים שבין יהודים לנוצרים במזרח התיכון במחצית השנייה של המאה ה־19, היא חדירתם של מיסיונרים פרוטסטנטים לאזור, והאבחנה הברורה שערכו היהודים בין הנוצרים הקתולים ובין הפרוטסטנטים. הראשונים היו האויב המוצהר מזה דורות, ואילו האחרונים היו גורם חדש שהחל מגשש ומחפש במזרח התיכון פרצות ונקודות חלשות כדי לחדור דרכן לאזור, ולבסס בו את השפעתו ואמונתו הדתית.

ביסודה של הפעילות הפרוטסטנטית בקרב יהודי המזרח התיכון ניצבה התפיסה כי המשיח ישוב ויתגלה רק לאחר שיבת היהודים לארצם והתנצרותם. בקרב קבוצות מילניאריסטיות בתנועה האוונגלית באנגליה הלכה והתגבשה במהלך המאה ה־19 התפיסה כי ממשמשת ובאה העת שבה עם ישראל יחזור לארצו. קבוצות אלו ותומכיהן ביקשו לפעול בדרכים שונות כדי לזרז את אחרית הימים. בין דרכי הפעולה שנבחרו לשם השגת מטרה זו הייתה גם הקמתן של חברות מיסיונריות ושיגור שליחים למקומות שונים בעולם, כדי להביא ליושביהם את בשורת הנצרות. חברות מיסיונריות כאלה הוקמו באנגליה, סקוטלנד, אירלנד, ארצות הברית ועוד. תשומת לב יתרה ניתנה בעניין זה ליהודים, בעיקר ליהודי המזרח התיכון. עיקר הפעילות המיסיונרית התרחשה בקהילות הגדולות כגון איסטנבול, איזמיר, ירושלים, חלב, דמשק ובגדד.

בראשית המאה העשרים החלה פעילות מיסיונרית פרוטסטנטית גם בעזה. היישוב היהודי המודרני בעזה התחדש בשנת 1881, כאשר בעיר התיישבו ארבע משפחות שעלו מרוסיה לארץ ישראל. הללו ביקשו להפעיל בעיר טחנת קמח המופעלת בכוח קיטור. בדרכם עמד מכשול בדמות הוראתו של מושל עזה ליושבי העיר שלא לאפשר להם להפעיל את הטחנה, מכיוון שנדרש לכך אישור מאיסטנבול. כאן בא לעזרתם דווקא מיסיונר, יהודי מומר בשם שפירא, שבהיותו נתין בריטי לא היה כפוף להוראת המושל, ואִפשר להם להקים את הטחנה במבנה שבחצרו.

רוחות של חופש

שפירא נולד אף הוא ברוסיה, והוטבל לנצרות על ידי מיסיונרים בריטים בצפת. הוא נשלח על ידי המיסיון לעזה כדי לנסות ולהעביר מוסלמים לדת הנוצרית הפרוטסטנטית. פעילות כזו לא הייתה יכולה להתרחש אלא בחסות הרוחות החדשות של השוויון וחופש הדת, בעקבות הרפורמות העות'מאניות. שליחותו לא נועדה לשכנוע יהודים להמיר דתם, שהרי לא היו יהודים בעזה בעת התיישבותו בעיר, אלא מוסלמים דווקא.

שפירא, שגם אשתו הייתה יהודייה מומרת, משך אליו את אוכלוסיית המקום בזכות רופא נוצרי מקומי שהעסיק על מנת שיטפל בחינם בתושבים, ובאמצעות בית ספר קטן שהקים כדי להורות בו לילדים גם את עיקרי הנצרות. אשתו של שפירא לימדה בביתה נערות מוסלמיות את מלאכת התפירה, ותוך כך ניסתה להטיף להן את עקרונות הנצרות. עדות בת הזמן מתארת כיצד ניצלו המוסלמים המקומיים את הסיוע שהגיש להם המיסיונר שפירא, אך לעגו לניסיונותיו ולניסיונות אשתו להעבירם על דתם. כמו במקומות אחרים כך גם בעזה, עובדת היות המיסיונר ואשתו יהודים מומרים, ילידי רוסיה אף הם, בעלי שפה משותפת עם המתיישבים היהודים החדשים, והסיוע שהגישו להם, קירבו בין היהודים ובין המיסיונר המומר.

בעידוד חברת חובבי ציון התארגנו בשנת 1886 צעירים יהודים מיפו כדי להתיישב בעזה. מעשה זה היה חלק מתוכנית רחבה הרבה יותר, שלא כאן המקום להרחיב עליה, ליצור גושי התיישבות יהודיים דווקא בתוך ערים ערביות דוגמת לוד, שכם, נצרת, בית לחם, אשקלון ועוד. המטרה הייתה שצעירי יפו הבקיאים בשפה הערבית ובמנהגי הערבים, יכשירו את הקרקע להתיישבותם של עשרות אלפי יהודים ממזרח אירופה בערים הללו.

בשלהי 1887 כבר היו בעזה 30 משפחות יהודיות, רובם יוצאי צפון אפריקה, בעלי נתינות צרפתית, ספרדית ובריטית. במהלך השנים הלך היישוב וצמח לאיטו, ובשנת 1896 היו בעזה כבר יותר מחמישים משפחות יהודיות. היו אלה משפחות מירושלים ומחברון, אך גם מגיברלטר. התקווה להגעתן של משפחות נוספות מרוסיה התבדתה. אחת הדרישות של היהודים מרוסיה שהגיעו לארץ הייתה הקמתה של שכונה יהודית מיוחדת בעזה, משום שהם לא העלו על דעתם לשכור בתים בשכונות הערביות, שעם יושביהן לא הייתה להם כל שפה משותפת.

רוב תושבי עזה היו מוסלמים, אולם התקיים בה גם מיעוט נוצרי קתולי ותיק, שחי בשכונה נפרדת. היחסים בין המוסלמים לנוצרים ידעו עליות וירידות. לרוב אירעו התפרצויות אנטי־נוצריות במהלך חודש הרמדאן, משום שהנוצרים התעלמו מן הצום המוסלמי והוסיפו לאכול ולעשן בפרהסיה. התהלוכות הנוצריות, שבהן נישאו צלבי עץ בפומבי, עוררו אף הן מדי פעם את חמת המוסלמים, שכינו את הנוצרים "אבו אלח'שבה" – המאמינים בפסל עץ. גורם נוסף שחידד את היחסים בין המוסלמים לנוצרים היה תביעתם של הנוצרים כי כנסיות צלבניות שהוסבו למסגדים על ידי המוסלמים ישובו להיות כנסיות. לעומת זאת, היחסים עם היהודים היו טובים מאוד, והיו לא מעט מקרים של שותפות מסחרית וידידות אישית בין יהודים למוסלמים.

בשנת 1881 החלו גם נזירים קתולים להקים את המנזר שלהם במבנה שבעבר הרחוק היה בית הכנסת היהודי. כפי שאירע במקומות אחרים, האוכלוסייה הנוצרית־קתולית פיתחה יחס עוין כלפי היהודים, הן בשל היריבות עתיקת היומין בין הנצרות ליהדות, והן בשל רצונם להסיט את איבת המוסלמים לכיוון היהודים. אולי משום כך פיתחו היהודים יחס אוהד יותר למיסיונרים הפרוטסטנטים הבריטים, שפעלו לכאורה לטובת היהודים והיו חפים מהעוינות שאפיינה את יחסם של הנוצרים הקתולים המקומיים. עם זאת, ראוי להדגיש כי הנזירים והכמרים הקתולים ששהו בעזה לא פעלו בכלל לקירובם של היהודים לנצרות, אלא הסתפקו בפעילות בקהילה הנוצרית המקומית.

בשנת 1908 הקימו מיסיונרים, בעידודה ובתמיכתה של ממשלת אנגליה, בית חולים ובית ספר לבנים ולבנות. בבית ספר זה נלמדו השפות הערבית והאנגלית. כדי למשוך את היהודים לשלוח את ילדיהם למוסד, שכרו מקימיו מורה יהודייה מבנות המקום. היהודים, שהיו בעלי מודעות לצורך בחינוך מודרני, שלחו את בניהם לבית ספר זה כדי לרכוש בעיקר את השפה האנגלית, אך התנו זאת בכך שילדיהם לא ייטלו חלק בשיעורי הדת. בית הספר משך אליו גם ילדים מוסלמים אשר הוריהם ביקשו להקנות להם השכלה מודרנית. אולם ההצלחה המיסיונרית נבעה בעיקר מהפעלת בית החולים. חולים בני דתות שונות שהו בין כתליו, השתתפו בתפילות והאזינו לדרשות העוסקות בישו ובברית החדשה. לנוכחים חולקו חינם עותקים של הברית החדשה, וספרות פולמוס שבה ביקשו המיסיונרים להוכיח כי הקוראן איננו ספר נבואה מקורי של מוחמד אלא צירוף ליקוטים שונים מן התורה, מהנביאים ומאגדות התלמוד.

הצלחתם של המיסיונרים בהטפת רעיונותיהם לציבור מוסלמי רחב הניעה את המופתי של עזה, שייח' עבדאללה אלעלמי, ליזום תגובת נגד ברמה התיאולוגית הפולמוסית. הוא ביקש להכות את המיסיונרים בכלים שלהם, ואת הימצאותם של עניינים הנזכרים בתורה ובתלמוד הוא ביקש להביא דווקא כהוכחה ניצחת לאמיתותו של הקוראן. לעומת זאת, כך ביקש השייח' אלעלמי לטעון, דווקא הפסוקים המובאים מן התורה בברית החדשה, ושבעיני הנוצרים כל מטרתם להוכיח כי ישו הוא בנו של האל, אינם מעידים על כך כלל ועיקר, ובעצם הוצאו מהקשרם האמיתי. כדי להוכיח את הדברים הללו נזקק השייח' אלעלמי לעזרת הרב של קהילת עזה, הרב נסים בנימין אוחנה.

מי צריך לדעת אנגלית

הרב אוחנה, לימים רבה של חיפה, נולד באלג'יריה בשנת 1882. בילדותו עלה עם הוריו לירושלים ושם התחנך. הוא היה חתנו של הרב נחמן בטיטו, שלימים התמנה לממלא מקום החכם באשי בירושלים. על פי עדותו של הרב אוחנה, בשנת 1905 הוא נשלח על ידי החכם באשי יעקב שאול אלישר לכהן כרב בקהילת עזה. הרב אוחנה תמך במפעל הציוני ובעיקר בתחיית השפה העברית והחינוך העברי בארץ ישראל.

בעצה אחת עם ראשי קהילת עזה ביקש הרב אוחנה לזרז את הקמתו של בית ספר עברי לילדי עזה, כדי להציב אלטרנטיבה למוסד החינוכי הפרוטסטנטי. הרב הכריז על נוכחותם של ילדים יהודים במוסד המיסיונרי כחילול ה', ותבע מבני הקהילה שלא לשלוח את ילדיהם למוסד ברגע שייפתח בית הספר העברי. קריאתו לא הייתה עקרונית בלבד, אלא הוסברה גם על רקע מה שהרב אוחנה ראה כחוסר תועלת בלימוד אנגלית בארץ שבה השלטון ומוסדותיו מתנהלים בשפה הטורקית. קריאה זו נתקלה בתגובות שונות. היו ששמעו לה אך אחרים, בעיקר אלה שהחזיקו בנתינות זרה, חלקו על דעתו של הרב. בתמיכת אליעזר בן־יהודה נפתח בית הספר, אשר זכה גם לתמיכת השלטונות העות'מאנים; כך הוצאו כל הילדים מן המוסד המיסיונרי והועברו לבית הספר העברי.

וכך, כאשר הגיע השייח' אלעלמי לביתו של הרב ניסים אוחנה לדיון בבעיה המיסיונרית, הוא מצא אותו מוכן ומזומן לשתף פעולה. בקשתו של השייח', שכאמור ביקש להוכיח כי הקוראן מבוסס על האמת ואילו הברית החדשה בשקר יסודה, הייתה שהרב אוחנה יעבור איתו באופן שיטתי על הברית החדשה ויראה לו כיצד ניתן להזים כל שימוש שעשו הנוצרים בפסוקי התורה כדי להוכיח את אמיתות שליחותו של ישו. הרב והשייח' נפגשו באופן קבוע פעמיים בשבוע, כאשר עבדאללה אלעלמי רושם בקפידה את דבריו של הרב אוחנה. את רוח הדברים ועקרונותיהם היה השייח' נושא בדרשת יום השישי במסגד הראשי בעזה. מאידך גיסא, על יסוד המפגשים הללו כתב גם הרב נסים אוחנה את ספרו "דע מה שתשיב לאפיקורוס", כדי לתת גם בידי היהודים כלים להשיב למיסיונרים תשובה ניצחת על דבריהם.

הצלחתם של המיסיונרים בעזה הייתה אפסית, אף שילדים מעטים, ובעיקר ילדות, הוסיפו לבקר בבית הספר שלהם, וחולים יהודים פנו לבית המרפא הפרוטסטנטץ. הדבר אינו יוצא דופן, שהרי גם בקהילות אחרות ברחבי המזרח התיכון היו הצלחותיהם של המיסיונרים דלות ביחס לאמצעים הרבים שהושקעו לשם הטבלת יהודים לנצרות. ואולם שיתוף הפעולה ההדוק בראשית המאה העשרים בין הרב היהודי למופתי המוסלמי בעזה, במישור התיאולוגי־פולמוסי נגד המיסיונרים הפרוטסטנטים, היה ונותר ייחודי.

פרופ' ירון הראל הוא מופקד הקתדרה לתולדות הרבנות בדורות האחרונים באוניברסיטת בר־אילן