סיפור חייו של האיש שעיצב את התנ"ך ואת גופן נרקיסים

תשמעו סיפור. דג סקרן שט לו בים זך, אך לפתע פגש חבורה נחמדה שצצה כך. זוהי פַּנְגְרָמָה, משפט המכיל את כל אותיות האל"ף־בי"ת, ומשמש דוגמה לגופנים בעברית. אם הכרתם אותו, בוודאי תמצאו עניין רב בספר שלפנינו.

כמו בגוף האדם או בכל מערכת מורכבת, יש דברים שאיננו מודעים לקיומם עד שפעולתם משתבשת. כזה הוא גם הגופן, או הפונט, כלומר צורת האות. כאשר היא איננה נוחה לקריאה, היא עלולה להציק גם לקורא מן השורה ולגרום לו לנטוש את הטקסט מבלי להבין מדוע.

נדמה כי אין דובר עברית במדינת ישראל שלא נחשף לגופנים שעיצב צבי נרקיס (קיסנר). הוא נולד ברומניה בשנת 1921, וכבר בילדותו הצטיין בכתיבה עברית רהוטה ויפה. ב1944 עלה עם בת זוגו לישראל, הצטרף כתלמיד לבית הספר בצלאל, ופיתח שם את כישוריו ואהבתו לאות העברית. זמן קצר עבד כשוליה אצל איתמר דוד, לימים מעצב הגופן הידוע "דוד", ורכש אצלו ידע בעיצוב האות. בהמשך עבד במחלקה הגרפית של קק"ל, ואז פתח סטודיו והחל במפעל חייו: עיצוב גופנים, סמלים מסחריים וגם שטרות כסף, כרזות לאומיות וסמלי מדינה. עבודתו ליוותה את חייה של מדינת ישראל עד מותו בשנת 2010, והוא התפרסם בעיקר בזכות הגופנים המפורסמים שעיצב, בהם כמה הנושאים את שמו "נרקיס".

מחבר הספר שלפנינו הוא יהודה חפשי, טיפוגרף, חוקר עצמאי ומרצה בבצלאל. במשך כשנה וחצי הוא נפגש עם נרקיס אחת לשבוע, שמע מפיו על קורות חייו ועל הידע העצום שצבר במשך השנים, וגם צילם פריטים רבים מארכיונו העשיר. כיאה לדמותו של נרקיס, ביקש חפשי להפיק ספר ברמה עיצובית גבוהה שתשלב את גופניו ויצירתו. הספר שלפנינו הוא פרי מחקר ארוך שנים של המעצבים נעם שכטר ואיל זקין. לאורך הספר פרוסים מאות מוצגים וסקיצות מארכיונו של נרקיס.

חמישה שערים מרכיבים את הספר. השער הראשון מוקדש לכמה מהגופנים המרכזיים של נרקיס ולעקרונות העיצוב שלו. בראשו מובא אינדקס מונחים לטובת קוראים שאינם מהתחום, למשל "גופן טקסט", "טיפוס אות", "סריף", "סנס סריף", "אות הומניסטית", "קונטרסט" ועוד. השער השני מוקדש לנושאי חתך בעבודתו של נרקיס. הפרק הפותח את השער שכתבה שני אבני, עוסק בהתפתחותה של אות הדפוס המשנית. האות המשנית נועדה להתלוות לאות הראשית, והיא מעוצבת בהטיה או במגוון החרגות מהאות הראשית, שהיא לרוב מרובעת ורשמית יותר, ומשמשת את שטף הקריאה. השער השלישי מוקדש לדפוסי התנ"ך שעבורם עיצב נרקיס טיפוסי אות – תנ"ך חורב ותנ"ך כתר ירושלים; השער הרביעי מוקדש לפעילותו של נרקיס במרחב הממלכתי, כמו בעיצוב בולים, מטבעות זיכרון, שטרות ועוד, שאת פרק ההקדמה בו כתבה בתיה דונר; השער החמישי והמסכם מכיל את הביוגרפיה של נרקיס ואת הסיפור שמאחורי הספר. קשה כמובן להקיף את עושר המידע שבספר; נסתפק אפוא בהצצה לכמה פריטים.

השיבה לראשית הדפוס

כבר הנרי פרידלנדר, מעצב הגופן "הדסה", עמד על ערכם של כתבי היד ההיסטוריים לחקר תולדותיה של האות העברית. נרקיס הלך בעקבותיו וביקש להתמחות בפלאוגרפיה – תחום חקר הכתב והתפתחותו, המשמש גם לתארוך כתבי יד עתיקים. לשם כך הוא פנה למכון לפלאוגרפיה עברית בספרייה הלאומית, ובמשך תקופה הקדיש יום בשבוע למחקר וללימוד במכון. נרקיס השקיע בצילום כתבי יד מאוסף הספרייה, ולאורך פעילותו שאב השראה והכוונה ממאגר הדוגמאות שצבר. החלוקה לטיפוסי כתב שונים, בהתאם למדינות המוצא, יצרה גם עיצוב מותאם לספרים השונים שעברו תחת ידיו. כך למשל, את כריכת "המספיק לעובדי השם" מאת ר' אברהם בן הרמב"ם, עיצב נרקיס בהשראת הטיפוס המזרחי הרהוט מן המאה ה־11.

לאורך השנים חלה הידרדרות בטיבה של אות הדפוס העברית. בראשית תקופת הדפוס ביצעו המדפיסים האיטלקים המרה מוצלחת של כתבי היד העבריים לאות דפוס. דפוס שונצינו למשל, אף שפעל באיטליה שבה רווח הסגנון האיטלקי, אימץ את הכתב הספרדי, משום שהקריאוּת שלו הייתה טובה יותר. ואולם במאות הבאות נכנסו לזירה בתי דפוס לא מקצועיים וחרטים שלא הכירו את השפה העברית, וצורת האות החלה להתנוון. כדי לשאוב השראה ולהגיש לקוראיהם תוצר ראוי, פנו מעצבי האות העברית המודרנית לכתבי היד המהודרים מימי הביניים, ולדפוסי הערש של ראשית הדפוס.

היעד הראשון בחשיבותו כאשר מעצבים גופן הוא מדד הקריאוּת. נוחות הקריאה מבוססת על כמה גורמים ובהם הגיוון הצורני בין האותיות. מבחינה זו נקודת הפתיחה של האיות העברי גרועה מזו של האל"ף־בי"ת הלטיני, שיש בו גיוון רב באותיות גדולות וקטנות, מעל גובה הבסיס או מתחתיו, על בסיס עיגול או מרובע, ועוד. בגופני דפוס ישנים, כמו וילנה ודרוגולין, קיים קושי בבידול בין אותיות דומות כמו ב־כ־נ, ה־ח וכדומה. יוצרי הגופנים החדשים, ובראשם רפאל פרנק, מעצב הגופן פרנק‏־ריהל, נקטו כמה פתרונות לבעיה זו ואחרות. נרקיס הציע פתרונות משלו לחידוד ההבדלים בין האותיות ולצורך כך הסתמך בעיקר על תפיסות קליגרפיות. שינויים נוספים נגעו להיפוך יחסי של הקונטרסט, כאשר הוא העניק הדגשה יתרה לקווים המאונכים באות, מהלך שעד זמנו לא עלה על הדעת.

צומת הדרכים שבו עמד נרקיס, בין ישן לחדש, התבטא בכמה סוגיות מעניינות. אחת הדרכים להדגיש טקסט היא הטיה קלה שלו. מנהג ההטיה הושאל לעברית מן הלטינית, ובאופן טבעי התבקש שההטיה תהיה לימין, כנהוג באותיות לטיניות. ואולם מעצבים שונים טענו כי אף שבכתיבת־יד ההטיה נעשית לימין באופן טבעי, במהלך הקריאה נוצרת תחושה שהאות נוטה לאחור, נגד כיוון הקריאה, וההטיה עשויה להכביד על שטף הקריאה. נרקיס הסכים לטענה הזו ואף תמך אותה בכתבי יד עבריים עתיקים שבהם ניכרת הטיה קלה שמאלה, וכן באותיות עברית החקוקות באבן מן העת העתיקה, כמו מצבת עוזיה מלך יהודה ופסיפס בית הכנסת בנערן. בפועל גישתו לא התקבלה, אולי בשל טענתם של אחרים כי ההטיה לימין מאפשרת לשלב בשורה אחת מילים עבריות ולועזיות. תוכנות מחשב נקטו אף הן הטיה מובנית לימין, וכך השתרשה ההטיה לימין גם בעברית.

אות לספר הטלפונים

הצעירים שבינינו אינם מכירים עוד את ספרי הטלפונים עבי הכרס שנמצאו בעבר בכל בית, והתייתרו בעידן האינטרנט. בפרק מיוחד, המוקדש לעיצוב אותיות זעירות, מתואר התפקיד שמילא נרקיס גם בזירה הזו. ב־1969 פנה משרד הדואר לכמה מעצבים והזמין הצעות לעיצוב אות זעירה שתתאים לספר הטלפונים. במשך כמה שנים בחן נרקיס אפשרויות שונות להחלפת הגופן הדסה, שלא התאים למידה זעירה של אות, והגיע למסקנה כי יש צורך לייצר אות מיוחדת לשם כך. תחילה נתקלה הצעתו בביטול. במכתב ששלח לו מנהל שירותי הטלפון במשרד התקשורת, נומקה הדחייה כך: "לא מזמן חיתנתי את בתי. בבית הדפוס הראו לי הזמנות שהודפסו במגוון סוגי אותיות ואמרו לי – בחר איזו אות שאתה רוצה ואנחנו נדפיס... מדוע עלי לשלם עבור אות מיוחדת לספר טלפונים?"

אך נרקיס לא אמר נואש, וצירף להצעתו תחקיר שהעלה כי היא עשויה לחסוך למדינה כ־3.5 מיליון לירות. רק בשנות התשעים, כאשר במסגרת תהליך הפרטה וייעול עברה הפקת ספרי הטלפונים לחברת דפי זהב, נבחר הגופן נרקיס־לינוטייפ לספרי הטלפונים, ונרקיס התבקש לסייע בהקטנת גודל האות. בכל השנים הבאות, עד להפסקת הדפסתם, הודפסו המדריכים בגופן נרקיס־תם. המחבר רואה בהתעקשותו של נרקיס עדות לשאיפתו לתקן "תופעות טיפוגרפיות קלוקלות", ולשפר את חוויית היום־יום באמצעות עיצוב מקצועי.

נוכחותו של נרקיס בלטה גם בסוגיות ציבוריות הקשורות לתחום הכתב. לקראת סוף שנות השבעים הובילה קבוצת אנשי רוח בשם קל"ע – קרן הלשון העברית – מיזם חלוצי למציאת פתרונות לטקסטים העבריים נטולי הניקוד, דבר המקשה על הגייתם. בין ההצעות שעלו היו שינוי שיטת הכתיב המלא, הוספת תווים שונים לפני עיצורים ולפני אימות קריאה, ועוד. נרקיס התבקש לעצב מערכת סימנים חדשה שתתווסף על אותיות הא"ב, ושמטרתה תהיה הבחנה בין עיצורים ותנועות ובין אותיות בעלות הגייה שונה. הוא מצידו הציע גם להוסיף אותיות לטיניות שישתלבו עם האותיות העברית (בדף הדוגמה ניתן לראות למשל את הצירוף "השבת אבדה" באופן זה: הaשaבֿaת אaבֿeדa). המחבר מציין כי "בארכיונו לא נמצא תיעוד לאחריתו של המיזם, אך אין ספק שאישיותו החוקרת תרמה רבות לדיונים בקל"ע" (עמ' 207). בפועל חש נרקיס שיש לתת את הדעת גם לאחריות ההיסטורית והתרבותית ולא רק להיבט החזותי. בנוסף עלה חשש ששומרי דת ומסורת יתנגדו נחרצות לשיטה החדשה.

תנ"ך ישראלי

השער השלישי בספר מוקדש לגולת יצירתו של נרקיס – ספרי התנ"ך "חורב" ו"כתר ירושלים". לדברי המחבר, "עיצוב אות ייעודית לספר תנ"ך מודרני הייתה מאז ומעולם משאת נפשו של נרקיס, בהבינו שזו תהיה חוליה נוספת ברצף עשייתם של מעתיקים ומדפיסים שלאורך מאות שנים הוציאו תחת ידם את נכסי התרבות החשובים לתרבות היהודית" (עמ' 215). לאחר מבוא היסטורי מאלף על תולדות הדפסת התנ"ך במשך הדורות, מתוארים המיזמים להדפסת התנ"ך במאה העשרים. תחילה חומש שונצינו שהודפס בשנת 1933 בברלין, על יסוד האות האשכנזית של הגדת פראג. הניסיון לא עלה יפה, והחומש ספג ביקורות לא קלות. הפרויקט הבא היה תנ"ך קורן שנדפס בירושלים בשנת 1963, על יסוד הכתב המזרחי של כתר ארם צובא.

בשנת 1986 פנה לנרקיס מו"ל הוצאת חורב, מיכאל זאב, והציע לו לעצב ספר תנ"ך חדש עם גופן ייעודי. נרקיס, שכבר היה מעצב־אות בעל שם, נרתם למשימה בהתלהבות ועבד לצד הרב מרדכי ברויאר, שהופקד על דקדוק המסורה. לחומש זה נבחר טיפוס הכתב האשכנזי מכמה סיבות, ובהן השאיפה להקנות לספר מראה הדור בזכות המורכבות הקישוטית של האות האשכנזית, וכן הצורך בבידול מתנ"ך קורן שעוצב על בסיס הטיפוס המזרחי. העבודה על עיצוב האות ומלאכת הספר נמשכה למעלה מעשור, וכדרכו של נרקיס הושקעה בה עבודה עד לקוצו של יו"ד. תנ"ך חורב התייחד לא רק באיכותו הטיפוגרפית ובמראהו המהודר, אלא גם בדיוק ההלכתי תחת הנחייתו של הרב ברויאר. למרות זאת הוא לא זכה לתהודה ציבורית רחבה ולהוקרה שהיה ראוי לה. אחת הסיבות לכך הייתה שהשקתו חסתה בצילו של תנ"ך כתר ירושלים, שהפקתו הייתה אז בשלבים מתקדמים וזכתה להד ציבורי נרחב.

תנ"ך כתר ירושלים היה המיזם הנוסף שבו השקיע נרקיס ממיטב זמנו, והוא החל בשנות השמונים. המיזם היה מחווה לכתר ארם צובא, הן מבחינת נוסח המסורה והן בצורת האות. המו"ל, נחום בן־צבי, העמיד לשם כך צוות מומחים ממגוון תחומים, וצבי נרקיס הוזמן לעצב את האות ואת הספר. ככל שהתקדם נרקיס במלאכתו, הבין כמה היא מורכבת. באותן שנים פיתח דניאל וייסמן את תוכנת העימוד "תג". האפשרויות החדשות שהיא הציעה הביאו את נרקיס להחלטה כי כדאי לסדר מחדש את התנ"ך באמצעותה. הצוות עבד לצד הרב ברויאר אשר נדרש להכריע בשאלות נוספות, למשל באופן עיצוב הפרשות הפתוחות והסתומות. רק בשנת 2000, עם סיום המלאכה, ניגש נרקיס לעיצוב העטיפה, והפיק מתחת ידיו יצירה מאלפת שזכתה לשבחים. התנ"ך ראה אור בכמה מהדורות, בהן מהדורה ביבליופילית ממוספרת לאספנים, מהדורות מסחריות, ואף מהדורה מפוארת בת מאה עותקים, שהראשון שבה הוגש לאפיפיור יוחנן פאולוס השני בעת ביקורו בישראל באותה שנה.

ספרו של חפשי הוא נכס תרבותי ממדרגה ראשונה, המשקף את השפעתו העצומה של צבי נרקיס על הטיפוגרפיה הישראלית ועל עיצוב סמלי שלטון ונכסי מורשת. העיצוב המרהיב של הספר מעניק לנרקיס את ההכרה הראויה לו, אף שחלק מן הקוראים עשויים למצוא את סגנון העימוד הנועז – כגון המיקום הגמיש של הערות השוליים או מספרי העמודים – מאתגר מעט להתמצאות.

הצגתי כאן חלק מהנושאים שבספר, אך מעצבים וטיפוגרפים יתעניינו כמובן בתיאור המעמיק של תהליכי עיצוב הגופנים. חובבי היסטוריה לאומית ימצאו עניין בפרקים המתארים את תהליכי העיצוב של שטרות, מטבעות ומדליות בעשורים הראשונים של המדינה, שלא התעכבנו עליהם כאן מקוצר היריעה. מכל מקום, בפעם הבאה שאבחר להשתמש בגופן נרקיס, אזכור כמה עמל ויזע הושקעו בכל תג וקוץ שנראים לנו מובנים מאליהם.