הקלטת הגנוזה: חשיפת מפגש מפתיע בין מניטו לאהרן אמיר

קלטת שהונחה בארגז ישן, נשכחה ונמצאה לאחרונה, מכילה תיעוד של מפגש מפתיע בין שני אישים רחוקים לכאורה: הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), והסופר והמתרגם אהרן אמיר, ממייסדי תנועת "העברים הצעירים" המוכרת כ"תנועת הכנענים". המפגש, שהתקיים בשנת 1989, היה אמור לשמש נקודת פתיחה לכתיבת ספר משותף בצרפתית שיעסוק בתפיסת העבריות, שכל אחד מהם הוביל מכיוונו. השיחה חושפת צדדים מפתיעים ביחסו של מניטו למצבה של החברה הישראלית ולתפקיד התורה, הרבנים והיהדות בהקשר זה. לא פחות מכך היא חושפת שיתוף פעולה בין שתי תנועות רוחניות שונות ואף מנוגדות במידה רבה. מה מחבר בין רב והוגה רוחני שהיה תלמידו של הרצי"ה קוק ועסק בתורת הקבלה, ובין סופר שביקש לכונן כאן מדינת־כל־אזרחיה ולפורר את הגדרות הלאום והדת?

ישראל פיבקו, חתנו של מניטו, השתתף בפגישה המדוברת, הנחה את השיח ואף תיעד אותו באותה הקלטה שנמצאה. הוא זוכר היטב את המפגש ומתאר את חשיבותו בעיני חותנו: "זה לא היה משהו צדדי, מניטו ראה במפגש הזה הזדמנות למכנה משותף", הוא אומר. "זו שאלה גדולה מה ראה מניטו לעשות שיח משותף בין שני הקצוות האלה. הוא היה יכול לפנות לראשי ישיבות לשיח על העבריות, אבל פנה דווקא אל אהרן אמיר. צריך להבין, הכנענים זה הקצה השני של העבריות. ממש אין כאן הסכמה, אבל יש מכנה משותף".

למרות הפערים העמוקים, בין שני האישים חיברה ראייה משותפת של העם היהודי כחוזר לשורשיו העבריים. מניטו מצא אצל הכנענים ביטוי לתפיסה עמוקה שלא מצא אצל עמיתיו הרבנים. "האתגר שלנו בחזרה לארץ הוא זהותי ולא דתי, זה עומק משנתו של מניטו", אומר פיבקו. "הוא חיפש אצל הכנענים משהו שלא מצא אצל הרבנים הדתיים – שיבה אל הזהות. זהות קשורה לזמן, למקום ולהיסטוריה. דתיות היא מחוץ להיסטוריה, מחוץ לזמן. זה יכול לעבוד רק כשאתה בגלות, אתה לא יכול לחיות ככה בארץ ישראל. ברגע שחזרנו לארץ, השכינה חזרה איתנו. השכינה היא האירוע שבו האל מתגלה בתוך ההיסטוריה. החרדים ממשיכים את גישת היהודי שבגלות. הם לא קשורים לזמן, למקום ולהיסטוריה, הם קשורים לדת בלבד. אם הם היו קשורים לעם, הם היו מקשיבים לזעקה של העם".

הדברים עשויים להישמע חריפים, אך באותה שיחה עם אמיר השמיע מניטו ביקורת נוקבת אף יותר. הוא מתבטא במילים קשות כלפי החברה הדתית בישראל – החרדים והציונות הדתית – ומביע שאיפה לכונן את דמות "העברי", היהודי ששב לארצו ומתחבר לזהותו העתיקה והשורשית. "זה שינוי מהותי מטאפיסי", הוא אומר, "חוזרים לעבריות כתחייה מחדש". במשנתו, העבריות היא שורש הזהות הישראלית, שעוברת מאבות האומה, דרך הנביאים, חכמי המשנה והתלמוד וחכמי הקבלה ששמרו על הגרעין הזה.

מניטו משמיע אמירות קשות כלפי המנהיגים החרדים, ומצהיר שאין לו אמון בהם ותקוות מהם עד שיחזרו בתשובה אל הלאומיות. דבקות בתורה בלבד היא פגומה בעיניו, והוא משווה את הגישה החרדית לתפיסת הצדוקים בימי הבית השני, שהובילה בסופו של דבר לנצרות. "ככה התחילה הנצרות, דת יהודית ממלכות יהודה, מנותקת מהאומה הישראלית. הבעיה עכשיו היא לא בין דתיים וחילונים, הבעיה היא חרדים וישראלים", הוא מאבחן.

מניטו מביע הערצה למשנת הראי"ה קוק, באומרו "לא מצאתי שיטה כוללת אלא בתורת הרב קוק", ולצד זאת הוא מבקר את ממשיכיו: "אני לא מדבר על המצב של מרכז הרב עכשיו, שהיא אחת מהשיטות החרדיות. ההבדל הוא שהם ציונים". עבורו, המפגש עם אמיר מהווה מעין המשך לקשריו של הראי"ה עם מנהיגי הציונות: "אני רואה בשלב הזה משהו דומה מאוד למצב שלפני חמישים שנה, כשלרב קוק היו פגישות רציניות עם 'חילונים' במרכאות – משוררים, סופרים וכן הלאה. מה שהיה משותף ביניהם זה אותה ישראליות שאני מגדיר כעבריות".

מכאן התקוות שהוא תולה במפגש. "אני חושב שאין מקרה", הוא אומר לאמיר. "אם שני אנשים כמונו, אתה מהכנענים ואני מ'הדתיים' נאמר, נצליח לנסח דברים – אני לא רוצה לומר 'דומים', אותם הדברים כל אחד בסגנון שלו, אז ייתכן שזה ייתן עידוד, ואני משוכנע שיש הרבה שמחכים לדבר כזה". הוא מגדיר את הנושא כ"בוער", משום ש"אם יהיה פילוג בין הכיוון הדתי והכיוון הלאומי, פילוג כזה יהיה סכנה נוראה משני הצדדים".

ההלכה של שבט לוי

בשנים האחרונות צוברת הגותו של מניטו תאוצה ציבורית ומגיעה לקהלים רבים, גם באמצעות מכון מניטו המפיץ את משנתו. מניטו, מנהיג רוחני שפעל בעיקר בקרב יהדות צרפת, חיבר בהגותו בין עולם המסורת לפילוסופיה המודרנית והציע מבט אוניברסלי על נושאים יהודיים. ביום שישי הקרוב, ט' במרחשוון, ימלאו 29 שנים לפטירתו.

אותו קרע שמניטו דיבר עליו, "בין חרדים לישראלים", הולך ומעמיק בתקופתנו. גם בתוך החברה הדתית מתגלע קרע חריף בין החברה החרדית לציונות הדתית סביב סוגיית הגיוס, בעיקר מאז פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר 2023. מניטו פעל מתוך תחושת דחיפות להגדיר את מושג העבריות ולבסס אותו, כך שיציע מענה לקונפליקטים הישראליים. האם ישנה משמעות לתפיסה זו גם כיום?

אופיר טובול: "מניטו חשב שאי אפשר לבנות את הישראליות כניגוד של היהדות. הוא אמר 'אני עברי ממוצא יהודי', כלומר אני משתמש בכל המטען שהבאתי מהגלות כדי להעלות את הניצוצות שהבאתי איתי לארץ, ואז אני נעשה עברי"

הדס הלוי סיימה לאחרונה לכתוב דוקטורט על המפגש של תורת מניטו עם תפיסות פילוסופיות מקבילות, מתפיסת הזמן של אנרי ברגסון ועד פרנסואה ליוטר והפוסט־מודרניזם. הפרק השני בעבודתה מוקדש לגישה האנתרופולוגית של מניטו, ובו היא טוענת כי "תורת התולדות" שפיתח הייתה מענה להיעדר מחקר על העבריות הקדומה. את המפגש עם הגישה הכנענית היא בחנה כבר בראשית עבודתה.

"מצד אחד יש בין התפיסות פער משמעותי שאי אפשר באמת לגשר עליו", היא אומרת, "אבל מניטו ראה בהם שותפים, וזה דבר מדהים. היינו מצפים שהשותפים הטבעיים שלו יהיו הציונות הדתית, אבל לדעתי מניטו התאכזב ממנה. לא פעם הוא אמר בשיעוריו שהם 'מדאיגים אותו'. הוא אמר שהוא לא הפך לרב במרכז הרב בגלל הח' והע' שלו, והביע אכזבה מההתחרדות של מרכז הרב".

המפגש המדובר, אומרת הלוי, התקיים בתקופה מכרעת בהגותו של מניטו. "הוא עמד על קו פרשת מים, מתוך מחשבה שצריך להכריע מה יותר חשוב, ההלכה או עם ישראל. לא אחת הוא דיבר על שינויים דרמטיים בהלכה. המעבר מיהודי לעברי הוא זניחה של הזהות היהודית שנשענת על הלכה, וקבלת זהות ישראלית־עברית שההלכה קיימת בה מאוד, אבל באופן אחר. עבריות היא עניין של זהות, וההלכה היא כלי לבטא את הזהות שלך. אם מבינים את זה ככה, אפשר להכניס את ההלכה לפרופורציות אחרות. מניטו מדבר על זהות שבטית. לכל שבט יש התבלין שלו, הזהות שלו, התרומה שלו למכלול. בגלות נשארנו רק עם ההלכה של שבט לוי".

הלוי גדלה בכרמיאל, ופגשה את הגותו של מניטו בעת לימודיה במכינה הקדם־צבאית בקיבוץ מעיין־ברוך. פיבקו הגיע ללמד שם שיעור שעסק במאמר של מניטו על "תורת הרב ותורת האב", והלוי נשאבה אל התפיסה הייחודית של הרב האלג'יראי. "מניטו נתן כותרת ומסגרת לשאלות שהעסיקו אותי, מצאתי שם בית לשאלות וקושיות", היא אומרת.

בעיניה, הגותו של מניטו עשויה לתת להעניק מענה לרבות מהשאלות המנסרות כיום בחלל הישראלי. "החזרה לעבריות היא לא מסע אנתרופולוגי או סוציולוגי. למניטו יש משיח על הגב. מההיבט הקבלי, מניטו יודע שהגאולה תקרה בסופו של דבר, אבל הוא מפחד ממחיר דמים שעם ישראל משלם בגלל שהוא לא מתייחס לזהות המקורית שלו. זה הדאיג אותו מאוד".

מה לדעתך הוא היה אומר על המצב בישראל כיום?

"הוא היה אומר שזו טרגדיה של טעויות משני הצדדים. אני חוזרת לתפיסה הקבלית של הפער בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד. ליוסף יש ברכה משמיים, הוא מצליח בכל מה שהוא עושה. הציונות החילונית הצליחה הצלחה כבירה, אבל במקום להבין את הזהות העברית, עסוקים בלנפץ אותה. מצד שני, לחברה הדתית הוא היה אומר להפסיק להתבצר בתפיסות דתיות: תחבקו, תקרבו, תכשירו את הלבבות. איך אתם מגיעים למצב שאתם משניאים את התורה בעם ישראל? החיבור שמשיח בן דוד אמור להעניק לעם ישראל לא קורה. הציונות הדתית מתנהגת כמו אנדרדוג, במקום להבין שהמפתח אצלה. היא צריכה להיות בטוחה יותר בדרך שלה, ולהבין שיש לה הצעה".

הרצי"ה נגד כפייה דתית

"הכנענים" היו קבוצה של הוגים ויוצרים שפעלו בעיקר בשנות הארבעים והחמישים, וביקשו להתנתק מהמורשת וההיסטוריה היהודית ולכונן בישראל זהות ילידית מקומית. זהות זו נועדה לכלול את כל תושבי הארץ, ללא הבדל דת ואמונה, אך לא את יהודי הגולה. הכנענים ביקשו להתבסס על העבר הקדם־מקראי של כנען, ולא על התורה או ההלכה. ניצני המחשבה הכנענית צמחו אצל ההיסטוריון גור עדיה־חורון, פעיל רוויזיוניסטי בעברו. בשנות הארבעים הוא חבר אל המשורר יונתן רטוש ויחד הקימו את "תנועת העברים הצעירים". לימים היא תכונה בזלזול על ידי המשורר אברהם שלונסקי "הכנענים", שם שדבק בה עד היום.

הכנענים ביטאו תפיסה ימנית ניצית, ועם זאת השפיעו באופן מכריע על התפיסות הפוסט־ציוניות שעתידות להתפתח בהמשך. אף שלכאורה הייתה זו תנועה שולית ואזוטרית ודלת כוח פוליטי, הייתה לה השפעה עמוקה על יוצרים כמו יצחק דנציגר, עמוס קינן, בנימין תמוז, יחיאל שמי ואף א"ב יהושע.

החיבור בין מניטו לכנענים לא התרחש בחלל ריק. גם רבו, הרצי"ה קוק, יזם עימם שיתוף פעולה בראשית דרכם. ידוע שהרצי"ה תמך בשלב מסוים ב"ליגה למניעת כפייה דתית" שהקימו הכנענים, ואף היה הראשון ששילם להם דמי חבר. עוזי אורנן, ממייסדי הליגה, סיפר כי הרב פגש שניים מחבריה בביתם ושוחח איתם על פעולותיהם. בספר "שחקי ארץ", המכיל כתבים של הרב פרומן, הוא מספר כי "באחת מפגישותינו הראשונות, רבי ומורי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל סיפר לי שהוא מוצא נקודה חיובית ביותר דווקא בתנועה הכנענית. לנוכח תמיהתי מה מצא יהודי כמוהו – שנראה לי כנושא את כל מורשת היהדות המסורתית – בכנענים, השיב שהרעיון הבסיסי שלהם אמיתי מאוד, היינו שעל יהודי בארץ ישראל להיות משהו אחר לגמרי מן היהודי בגולה".

בשיחה בין מניטו לאמיר עולה נקודה נוספת, שלא הייתה מוכרת עד כה. אמיר מספר שלאחר מלחמת ששת הימים הקימו הכנענים את "מטה הפעולה להחזקת השטחים", שהפך בהמשך ל"תנועה למען ארץ ישראל השלמה". הרצי"ה ואהרן אמיר היו היחידים שהביעו התנגדות לנוסח המקורי של יעדי המטה; אמיר משום שלא יכול לחתום על כך שארץ ישראל שייכת לעם היהודי בלבד, ואילו הרב צבי יהודה מפני שארץ ישראל השלמה כוללת גם את חלקי גלעד ומנשה שבעבר הירדן.

בעיני פרופ' דוד אוחנה, החיבור לארץ הוא מרכיב מוביל שמחבר בין הציונות הדתית לכנעניות. אוחנה כתב לאורך השנים ספרים רבים המשווים בין שתי התנועות מתוך מבט ביקורתי. ובכל זאת, הוא הופתע מהחיבור בין מניטו לאהרן אמיר. "מה הקשר בין הרב האורתודוקסי המזוקן ובין החילוני להכעיס?", הוא תוהה, אך מזכיר את הקשר של הכנענים לרצי"ה, וטוען שזמן קצר לפני מותו סיפר לו אמיר שהרצי"ה דחף אותו לחדש את התנועה הכנענית, ואף אמר שיסייע לו במימון.

"ההשפעה של הכנעניות על הישראליות היא רדיקלית, במובן השורשי של המילה", אומר אוחנה. "היא השורש של הימין המשיחי של ארץ ישראל השלמה מצד אחד, ושל הפוסט־ציונים שמאמינים במדינת כל אזרחיה מצד שני. שניהם רוצים מדינה אחת מהים ועד הירדן, שהשטחים לא יהיו שטחים אלא חלק אינטגרלי מארץ ישראל. הציונות הדתית זו ניאו־כנעניות ימנית ודתית".

סקרנות הדדית

אהרן אמיר, שהיה ממייסדי התנועה הכנענית, נודע בעיקר כמי שתרגם לעברית מאות ספרים בעלי השפעה מכרעת על התרבות הישראלית, מסארטר ועד רושדי, מ"חדר משלך" ועד "מובי דיק". דמותו כמתרגם הונצחה גם בשורות הפתיחה של שירו של מאיר אריאל "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ": "קורא 'איים בזרם' מאת ארנסט המינגווי / תרגם את זה יפה אהרן אמיר".

כתב העת "קשת" שהקים אמיר בשנת 1958 חשף יוצרים כמו פנחס שדה, עמוס עוז וארז ביטון, לצד יוצרים ותיקים ותרגומים מספרות העולם. "קשת" נסגר בשנת 1977, וקם לתחייה תחת השם "קשת החדשה" בשלהי שנות התשעים, שהופיע עד מותו של אמיר בשנת 2008. מי שעודד את אמיר לעשות זאת הוא המשורר אמיר אור.

"פגשתי את אמיר לאחר שפרסמתי כל מיני מאמרים שינקו מאותה מחשבה עברית של רטוש ואמיר", מספר אור. "הכרנו בעקבות כתב העת 'הליקון' שערכתי, וזה המשיך לשיחות ארוכות. ניסיתי להפיח בו רוח עשייה מחודשת, ובסופו של דבר זה הצליח, לפחות ברעיון לחדש את קשת. היו לנו עוד רעיונות מפליגים כמו תנועת נוער כנענית, אך לצערי זה לא קרה בסופו של דבר". יחד הם קיימו גם כנסים כנעניים עדכניים. "מה שהיה מפתיע זה המגוון העצום של המשתתפים שהיו שותפים לרעיון", מספר אור, "ממש מכל קצוות קשת הרעיונות הפוליטית – מהסופרת לאה איני והמשורר הדרוזי סלמאן מצאלחה ועד אנשים מההתנחלויות. הרעיון היה להתאגד סביב זהות עברית, וזה עורר עניין רב".

ד"ר יוסף שרביט חקר את משנת מניטו, וחיבר עליה את הספר "עבריות ומעבר לה". כחלק ממחקרו הוא ראיין את אהרן אמיר על המפגש שלו עם מניטו, אך למרבה הצער הקלטה זו אבדה. ציטוטים מהשיחה נכנסו לספרו של שרביט, וכך סיפר אמיר על החיבור עם מניטו: "עלינו להיות בני אומה, אזרחים של מרחב עברי ולא בני עדה. זהו המניפסט שלי. הדבר עורר במניטו סקרנות, והוא היה איש טהור, שלא חשש לפגוש אותי, למרות שמן הסתם הזהירו אותו מפני חילוקי דעות אפשריים... הייתה משיכה רגעית וסקרנות הדדית. עלתה האופציה להוציא ספר במשותף בצרפת בעניין זה, אלא שלבסוף שותפות זו דעכה״.

מניטו ניסה לקדם את הרעיון גם בשנים הבאות. כאשר קבוצת צעירים - ד"ר דניאל שליט, הרב דב ברקוביץ ומנחם לבני - פנו אליו בשנת 1991 כדי להיוועץ בו בהקמת בית מדרש חדש, הוא הכווין אותם אל מימוש הרעיון העברי. הקלטת המפגש נשמרה, ובמכון מניטו העניקו לה את השם "מהפכת הזהות העברית".

שליט זוכר את ההתרשמות הראשונה שלו מדמותו של מניטו. בשנת 1967 הגיע שליט לפריז כדי לכתוב מוזיקה למחזה שכתבה ליליאן אטלאן, מתלמידותיו המסורות של מניטו. היישר משדה התעופה הגיע שליט לאולם מלא בסטודנטים המאזינים לדברי מניטו, ונשבה בקסמו. "הוא היה פצצה של כריזמה", אומר שליט. "בקושי הבנתי צרפתית, אבל את ההרצאה הזו אני זוכר. היא עסקה בשאלה האם השלום ייתכן כאן בעולם הזה". בהמשך מניטו עלה ארצה, ואילו שליט חזר בתשובה והמשיך ללמוד תורה מפיו. "כשהבאתי אליו את דב ברקוביץ' ומנחם לבני, הבנתי שהוא מציע לנו לייסד מוסד עם קווים אישיים ומיוחדים שלו, מקום שיפיץ את הרעיונות העבריים, בעוד אני הייתי בקווים משלי".

אף שהמפגש המדובר התקיים כשנתיים אחרי המפגש עם אמיר, מניטו עדיין דיבר על החיבור בין העבריות לתנועה הכנענית. כך תיאר אז מניטו באוזני השלושה את המפגש עם אמיר: "אני דיברתי הרבה עם אחד מן הכנענים כדי להסביר לו שלפי דעתי הטעות שלהם הייתה שלא הגדירו את עצמם כ'עברים' אלא כ'כנענים'. אבל חוץ מזה, הם תפסו שהייתה פה זהות ארעית, עד שיבוא היום ואפשר לחזור לזהות העברית, שזה נקרא במושגים אחרים 'ימות המשיח', 'גאולה'. גאולה ממה? מאותה זהות גלותית של היהודי, שהוא עברי בתוכו אבל צמוד לתרבות גויית. אנחנו נמצאים בתקופה של מהפכה, יהודי שחוזר לארץ ישראל חוזר לעבריות. מה שחסר זה פשוט מה שהרב (קוק) הגדיר כ'תורת ארץ ישראל'".

העבריות, אומר שליט, הייתה המוטיב המרכזי בהגותו של מניטו: "הוא אמר שהוא נולד יהודי והפך לעברי בירושלים. המפגש שלו עם אמיר הוא מעניין מאוד. יכול להיות שהוא רצה 'להעלות' את הרעיון הזה, כמו שהרב קוק רצה 'להעלות' את ברנר וגורדון". בתקופה הנוכחית, סבור שליט, מתברר מחדש מושג הישראליות. "הישראלי של בן־גוריון מתפורר בימים אלה. מי שאין לו אופק רחב יותר נכנס לפאניקה, הרי המדינה והזהות מתפרקות. צריך אופקים רחבים יותר כדי לא להיכנס לפאניקה, לא אלמן ישראל".

כוחה של השפה

הרעיונות העבריים של מניטו ממשיכים להדהד במרחב הישראלי גם כיום, בתצורות שונות. אופיר טובול, מייסד תנועת תור הזהב ו״הרשת המסורתית״, מזהה את התפיסה העברית עם הגישה המסורתית הספרדית. "אם בזמן אמת הייתה תנועה כנענית ספרדית, מהסוג של מניטו, אני חושב שהייתי מצטרף אליה", הוא אומר. "מניטו חשב שאי אפשר לבנות את הישראליות כניגוד של היהדות. הוא אמר 'אני עברי ממוצא יהודי', כלומר אני משתמש בכל המטען שהבאתי מהגלות כדי להעלות את הניצוצות שהבאתי איתי לארץ, ואז אני נעשה עברי. ערכתי ספר על המסורתיות, וזה מה שמשותף לכל ההוגים המסורתיים – לא לשלול את הגלות, לא זורקים לפח את כל מה שבאנו איתו, אבל שוללים את הגלותיות. למשל המימונה, אנחנו משתמשים בה ככלי לתרבות הישראלית, ביטוי לערך עברי של הכנסת אורחים.

"מבחינת הכנענים הרעיון היה לחזור לפרה־יהדות, למה שהיה בארץ לפני שהתחיל הסיפור היהודאי־רבני. הם רצו לחזור למקום פגאני וזה מעוות, הרי כל המסר של העבריות זה מונותאיזם. מניטו מדבר על אזוריות, על התחברות למרחב וחזרה לערכים של ספר בראשית – אחווה, הכנסת אורחים וכל מה שנכלל בדרך ארץ. השפה העברית עצמה מבטאת את הדבר הזה – ברגע שאתה מדבר עברית אתה ממקם עצמך בתוך מרחב תרבותי שמי. למרות כל הנסיונות שנעשו לחלן את העברית היא עדיין שפה שמית והיא שפה מסורתית, לא דתית, היא יכולה להיות גם קודש וגם חול. אני לא מכיר עוד שפה כזו. מבחינת מניטו השפה העברית היא שפה מרככת. אם הנוער מגיע עם האידיאולוגיות של סוציאליזם ולאומיות, העברית תרכך אותם".

השיחה בין מניטו לאמיר מסתיימת באמירה מהדהדת שמשמיע מניטו: "בכל לב יהודי יש דף עברי". האחווה העברית והאנושית נמצאת בלב הגותו, ואמירותיו הנוקבות נובעות דווקא מתוך השאיפה לאחווה זו. "מי שמבין מה זה להיות עברי מבין מהי אחווה", מסכמת הדס הלוי. "הפרויקט של מניטו הוא פרויקט מוסרי של חזרה לעבריות, שקורא לבסס את מוסר האחווה בעולם. הסיפור הוא לפתור את חטאו של קין על ידי מי שמבין מהי אחווה, ושהזהות שלו לא הופרדה במגדל בבל. עבר ואברהם לא היו חלק מבניית המגדל, והם שיכולים לתקן".