"המבריק והנועז שבהם": החוקר שמנפץ מיתוסים על דמותו של רבנו תם

כאשר פרופ' רמי ריינר התחיל את דרכו האקדמית, החוג העיקרי שבו בחר בלימודי התואר הראשון היה ספרות עברית. המשורר דן פגיס, שגם לימד ספרות באוניברסיטה העברית, כיוון אותו לחקור את המחזות של יהודה סומו – מחזאי יהודי שחי באיטליה של המאה ה־16 – משום שחשב שהרקע התורני שלו יעניק לו יתרון במחקר המחזות. פגיס נפטר כעבור זמן לא רב, וריינר מצא את עצמו מחפש "אבא אקדמי" חדש. הוא מצא אותו בחוג השני שלו, החוג לתלמוד: היה זה פרופ' ישראל תא־שמע, שהפנה אותו לחקור את ההלכה הקדומה באשכנז. כעבור כמה חדשים זכה תא־שמע במענק למחקר ספרות השו"ת של חכמי צרפת בעלי התוספות, ושכנע את ריינר לעבור לתחום הזה. "תדבק בנושא הזה, הוא יעסיק אותך לכל החיים", אמר לו.

אחד האישים הבולטים מאותה תקופה הוא רבנו תם, נכדו של רש"י ומבכירי "בעלי התוספות" – קבוצת חכמים שיצרו את הדיונים הפרשניים המלווים כמעט כל דף בתלמוד הבבלי במהדורותיו המוכרות, לצד פירוש רש"י. שמו המקורי של רבנו תם היה רבי יעקב בן מאיר, אבל הוא זכה לכינוי זה בעקבות התמסרותו ללימוד תורה ועל שם התיאור המקראי של יעקב אבינו, "איש תם יושב אהלים".

ככל שעברו השנים, ריינר נמשך יותר ויותר לדמותו של רבנו תם. "הוא לא רק היה הראשון והבכיר בין בעלי התוספות, אלא גם המבריק והנועז שבהם", אומר ריינר. "הוא העז לחדש ולפרוץ באופן שמעטים בלבד העזו לאורך הדורות". לפני כמה שנים הוא פרסם מונוגרפיה מקיפה בשם "רבנו תם: פרשנות, הלכה, פולמוס" (בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן), וכעת הוא מפרסם, יחד עם הרב ד"ר יוסף מרדכי דובאוויק ("תלמיד־חכם מסורתי מעולה וחוקר ביקורתי מהשורה הראשונה"), מהדורה מדעית של תשובותיו ההלכתיות שמספרן, לפחות של אלה שמצאו השניים, מתקרב למאתיים.

התשובות האלה, אומר ריינר, מבטאות את גדולתו ותעוזתו של רבנו תם: "הוא דגל בתפיסה שההלכה איננה מצַווה על דברים לא הגיוניים, ועל בסיס העיקרון הזה חלק על פסיקות שהיו מקובלות מדורי דורות. כך למשל, הוא פסק שלא ייתכן שהתורה תאסור תערובת חמץ בפסח ברמת 'כל שהוא', כלומר בשיעור מינימלי, שהרי תמיד יש חשש שיישאר גרגר חמץ באיזשהו בור מים או תבשיל. לכן הוא קבע שגם חמץ, כמו שאר איסורי אכילה, 'בטל בשישים', כלומר מתבטל אם החמץ הוא פחות מאחד חלקי שישים מהמאכל. מתוך אותה גישה הוא אפילו הרשה לעצמו 'לתקן' את התלמוד ולמחוק את המילים שנכתבו בהקשר הזה לגבי חמץ. לימים הוא אף הוכיח שנוסח התלמוד היה כפי ששיער, אולם למרות זאת הפסיקה שלו לא התקבלה במסורת ההלכתית. אילו התקבלה, היא יכלה לחסוך הרבה לחצים ומתחים במהלך ההכנות לפסח".

בעניין אחר, כפי שמסביר ריינר, ביטל רבנו תם הלכה מפורשת לאחר שהפעיל שיקול דעת דומה. על פי ההלכה שבמשנה, בעל יורש את נכסי אשתו שנפטרה. במקרה שהובא לפני רבנו תם, אבי הכלה שילם את כל הנדוניה לפני חופת בתו, אך היא הלכה לעולמה בתוך שבעת ימי המשתה. כאשר החתן התבקש להחזיר את הנדוניה למשפחת הכלה, הוא סירב בטענה שהוא היורש על פי ההלכה התלמודית. רבנו תם הרגיש בעוול שנוצר וניסה לפרש את הסוגיה הרלוונטית בדרך חדשנית שתפתור את המקרה, ואולם ככל הנראה הוא חש שהפירוש בלתי אפשרי, ויותר מכך, הוא פותר רק חלק מהבעיה. לפיכך תיקן רבנו תם תקנה הקובעת שיש להחזיר נדוניה במקרה מסוג זה, אף שהתקנה מנוגדת להלכה התלמודית. אגב, מכיוון שמקרה כזה מתואר על ידי חז"ל כיישום של הקללה המקראית "וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם" (שכן אדם כזה "קובר את בתו ומאבד את ממונו"), ותקנת רבנו תם ביטלה את החלק הכלכלי של הקללה, היו שקשרו לעניין הזה את כינויו רבנו תם, שהרי הוא ביטל את קללת "ותם לריק כוחכם".

רבנו תם היה אדם נועז וסמכותי גם בסגנון כתיבתו, לא רק בתכניה. ריינר: "הוא העז לבקר בחריפות גם תלמידי חכמים גדולים כשהוא חשב שהם טועים, כולל את אחיו הגדול ומי שהיה מורו המובהק, הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר), שהיה הרבה יותר 'רך' ממנו, ואפילו את סבו הגדול רש"י, שבכמה מקרים הוא אמר עליו 'כי ניים ושכיב רבנו אמרה' (כאשר רש"י נמנם ושכב הוא אמר את הדברים הללו). כל הדברים האלה גרמו לכמה מפסיקותיו להיות שנויות במחלוקת, אבל מכיוון שאיש לא יכול היה להתכחש לגדלותו התורנית, גם החולקים עליו לא יכלו לפגוע במעמדו. לא פעם חכמים מאוחרים שראו את חידושיו המקילים, כמו בעניין חמץ בפסח, הבינו שלא ניתן לחלוק עליו ישירות, ובמקום זאת טענו שרבנו תם בעצמו לא סמך על היתרו או שחזר בו".

התפילין לא שלו

פן אחר בפעילותו של רבנו תם, ולמעשה של כלל בעלי התוספות, היה עיון פרשני בתלמוד הבבלי, החיבור המרכזי של עולם ההלכה היהודי. התלמוד, מסביר ריינר, "נשאר טקסט סתום במשך הרבה דורות לאחר חתימתו. הגאונים לא עסקו בפרשנות התלמוד, וגם לאחר מכן, כשהבכורה התורנית עברה לחכמי צפון אפריקה, הם התמקדו ביצירת פרפראזות וסיכומים של הסוגיה התלמודית. רש"י היה הראשון שהחל לפרש את התלמוד. פירוש רש"י מלווה את הלומד צעד אחר צעד, ולמעשה אִפשר לראשונה לקרוא את התלמוד מקצה לקצה מתוך הבנה טובה של מהלכיו. אבל מעבר לפרשנות, התלמוד מכיל גם קשיים וסתירות פנימיות.הרי לא ייתכן שבטקסט שנוצר בכמה מרכזים שונים במשך כמאתיים ושמונים שנה, ושמכיל אלפי דפים ומאות שנות העברה בעל פה ובכתב, לא יהיו סתירות.

"מי שהתמודדו עם הקשיים הללו היו בעלי התוספות, שבעצם עשו לגמרא את מה שהגמרא עצמה עשתה למשנה. כשם שהגמרא מלאה בשאלות המדגישות סתירות בין מקורות תנאיים שונים, ובתירוצים המסבירים את הסתירה בדרכים שונות ושבאמצעותן נוצר רובד משמעות חדש, כך גם התוספות מלאים בקושיות ובתירוצים מהסוג הזה כלפי הגמרא עצמה". אגב, בעוד שבעלי התוספות וחכמי אשכנז ניסו ליישב את הסתירות בתלמוד וליצור בתוכו הרמוניזציה, חכמי ספרד ובהם הרי"ף והרמב"ם נטו יותר לקבל את האפשרות של מחלוקות פנימיות בתלמוד ולפסוק כאחד המקורות לפי הבנתם.

למחרת היום שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה, הרב יונה מרצבך, אחד מראשי ישיבת קול תורה שהיה גם בעל דוקטורט במתמטיקה, כינס את התלמידים והסביר להם מה קרה מבחינה פיזיקלית. היום אין שם מישהו שמסוגל להסביר דבר כזה, וגם אם כן, הוא לא ישמיע את ההסבר הזה לתלמידים, זה ייחשב 'ביטול תורה'

שמו של רבנו תם שגור בפי רבים בעיקר בגלל שני נושאים הלכתיים שנכרכו בדמותו. האחת היא "זמן רבנו תם", המאחר בכשעה את מועד "צאת הכוכבים" וממילא את סיומו הסופי של היום ותחילת הלילה, ויש המחמירים ונוהגים לפיו ביחס לזמן יציאת השבת והחג. הסוגיה השנייה נוגעת ל"תפילין דרבנו תם", שבקהילות רבות מקפידים להניח אותן לצד התפילין הסטנדרטיות, המזוהות עם רש"י.

מבחינה היסטורית, אומר ריינר, בשני המקרים מדובר במיתוסים: "את דבריו על הזמן ההלכתי רבנו תם לא אמר כפסיקה מעשית, אלא במסגרת דיון תיאורטי לגבי הבנת המושג 'בין השמשות', בעקבות סתירה שנמצאה בין שתי סוגיות". לדעת ריינר, היישום המעשי של דברי רבנו תם בעניין זה מוצג ב"ספר יראים" שחיבר תלמידו רבי אלעזר ממץ, ומסתבר ששיטת החישוב שלו דווקא איננה מאריכה את היום. לא זו בלבד אלא שעל פי ריינר, משתי תשובות המופיעות בספר החדש עולה שרבנו תם נטה דווקא לקצר את היום ההלכתי ולא להאריכו, וכיוון זה מופיע בשמו גם בתוספות על הדף הראשון של מסכת ברכות.

בנוגע לתפילין, ההבדל מתמקד בסדר הפרשיות שמכניסים לתוך בתי התפילין. ואולם כבר בין גאוני בבל מתועד המנהג המיוחס לרבנו תם כמסורת מוכרת, וממצאים ארכיאולוגיים מכתות מדבר יהודה מלמדים שגם שם היו תפילין דומות. תרומתו של רבנו תם מתמקדת אפוא בהסבר התופעה ולא ביצירתה של הלכה מחודשת.

לא רק רבנו תם עצמו עורר מחלוקות בשעתו; גם מחקריו של ריינר עוררו ויכוח זוטא. לאחר שהתפרסמה לפני כחודשיים המהדורה המדעית של התשובות, יצאו כותבים שונים בפורום החרדי "אוצר החכמה" נגד טענת ריינר שרבנו תם, שחי כל חייו בכפר קטן במחוז שמפן בצרפת, היה מיודד מאוד עם אנרי, רוזן שמפן (החבל שעל שמו נקרא יין השמפניה המיוצר במקום), השיב לו על שאלות בפרשנות המקרא, היה חלק מפמלייתו ואף יצא איתו למסעות ציד. במילים אחרות, רבנו תם מוצג בספרו של ריינר כוואסאל יהודי, תיאור שאינו מתיישב עם הדימוי הרבני המקובל.

"חלק מהכותבים בפורום אוצר החכמה הם תלמידי חכמים המצויים גם בנבכי הספרות המחקרית, אבל כנראה התיאור הזה כבר היה למעלה מכוחותיהם", אומר ריינר. "אבל מה אפשר לעשות כשרבנו תם, שהתגורר שלא כצפוי באזור כפרי, מדבר על מחויבותו להתייצב אצל 'המושל' 'שלו', מתכתב עם 'שלטון' שמצוי בשמפן בשאלות של שכר ועונש העולות מן המקרא, ופוסקי הלכה מאוחרים יותר מתארים את הנץ ששימש אותו בציד, וכיצד רבנו תם טיפל ב'נץ שלו' בעת שהתכונן ליציאה לציד. התיעוד הזה דורש הסבר, וההסבר שלי הוא המשכנע ביותר לעת עתה".

בין אוירבך לאורבך

סיפור חייו של ריינר עצמו יכול אף הוא להצדיק ביוגרפיה. הוא נולד כבן הזקונים, החמישי במספר, של הרב יוסף יהודה ריינר ואשתו מרתה. לצד שתי אחיותיו, רבקה ואסתר, הנשואות לשני אחים (איש העסקים אשר יובל, יוצר אתר "מחלקי המים", ואחיו ההיסטוריון פרופ' ישראל יעקב יובל), לריינר יש עוד שני אחים מוכרים: פרופ' אלחנן ריינר, העוסק בהיסטוריה אינטלקטואלית יהודית בראשית העת החדשה ובתולדות ארץ ישראל, והרב שמואל ריינר, מראשי ישיבת מעלה גלבוע ובעבר רב קיבוץ טירת־צבי.

ריינר האב היה דמות מיוחדת של רב חרדי משכיל ופתוח לתרבות כללית, מהסוג שאפיין את חוג "תורה עם דרך ארץ" של האורתודוקסיה הגרמנית. לאחר עלייתו ארצה היה בין ראשוני הר"מים בישיבת "קול תורה" בירושלים, שחלק ממייסדיה השתייכו אף הם לסוגה הזו.

"אבא שלי היה מראשי 'צעירי אגודת ישראל' בסלובקיה", מספר ריינר. "הוא רצה לעלות לארץ כבר בשנות השלושים, אבל אביו התנגד והוא כיבד את דעתו. בראש השנה תרצ"ט, עם חתימת 'הסכם מינכן', שבו אפשרו מעצמות המערב לגרמניה הנאצית להשתלט על חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, הוא גויס למילואים בצבא הצ'כוסלובקי. כששוחרר, במהלך חורף תרצ"ט, הוא החליט לממש את רצונו לעלות. הוא הגיע לנמל תל־אביב בבוקר ערב פסח, ועד היום אני מקפיד לומר לבני משפחתי בכל ליל סדר שאלמלא יצא אבא מסלובקיה הרי אנו ובני בנינו לא רק שהיינו משועבדים, אלא בכלל לא היינו נולדים.

"אבא הגיע לארץ באמצעות סרטיפיקט של ישיבת מאה שערים, ולכן מיהר לעלות לירושלים ושם פגש את הרב יחיאל שלזינגר, שבאותה עת הקים את ישיבת קול תורה. הרב שלזינגר הציע לו לעבוד בישיבה כמדריך, וכך הייתה לאבא גם קורת גג וגם פרנסה. כעבור זמן קצר הוצע לו לכהן כר"מ, והוא מילא את התפקיד הזה למעלה מחמישים שנה עד סמוך לפטירתו בשנת תשנ"ח, עטוף בטלית באמצע תפילת שבת. גם הלווייתו יצאה מ'קול תורה'".

ריינר ואחיו גדלו בעולמה של ישיבת קול תורה והתגוררו בשכונת רחביה הירושלמית, שבה שכנה הישיבה עד ראשית שנות השישים. "גם כשהישיבה עברה לשכונת בית וגן, הוריי בחרו להישאר ברחביה ולחיות בסביבה הטרוגנית יותר", הוא מספר. "ברחביה היו להם חברים שהם הכירו עוד מאירופה. אלה היו קשרים ייחודיים, סגורים בתוך עצמם, ששימרו את העולם שחרב".

ריינר האב היה ידיד קרוב של הרב שלמה זלמן אוירבך, הפוסק המפורסם וראש הישיבה הוותיק של "קול תורה". בבית חונכו הילדים להערצת לימוד ולמדנות, בצל דמותו של ר' שלמה זלמן. ריינר: "אבא שלי חתום כעד על הכתובות של חלק מבניו של ר' שלמה זלמן. באחת ההזדמנויות הללו ר' שלמה זלמן אמר לאבי שעֵד בחופה צריך להיות 'ערליכער איד', כלומר יהודי ישר ונאמן. אבא ראה בזה את המחמאה הגדולה ביותר שיכול היה לקבל. אבא העריך מאוד את אישיותו ואת למדנותו של ר' שלמה זלמן, וגם את העניין שלו בַמציאות. הפסיקות שלו בעניינים טכנולוגיים הגיעו תמיד לאחר לימוד יסודי מאוד של האובייקט שעליו נשאל".

הרב אוירבך ביטא עמדה מתונה יחסית בתוך העולם החרדי, ואחד המקרים הללו אף קשור לדמותו של רבנו תם. בשנת תשט"ז פרסם פרופ' אפרים אלימלך אורבך את ספרו "בעלי התוספות". בעולם החרדי היו מי שיצאו נגד פרופ' אורבך, בטענה שהרשה לעצמו לבקר את סגנון כתיבתו החריף של רבנו תם ואף לייחס אותו להשפעות פסיכולוגיות שונות, וביקשו מר' שלמה זלמן שיצטרף לקריאה להחרים את הספר. "ר' שלמה זלמן ביקש מאבא להשיג עבורו את הספר", מספר ריינר, "ואז קרא את כולו בלילה אחד. הוא החזיר לאבא את הספר והפטיר 'נו, אני הייתי כותב את זה אחרת', אבל לא הצטרף לקריאת החרם, וכך העניין כולו נפל".

זמן שאול

כיום קול תורה היא ישיבה חרדית לכל דבר (חלק מראשיה לאורך השנים אף היו ממנהיגי "הפלג הירושלמי" הקנאי), ואולם בשנות הבראשית שלה היא נשאה אופי מורכב יותר. "ראשוני הישיבה היו תלמידי חכמים מובהקים, יראים ושלמים, שחיו מתוך תודעה שיש חוכמה בגויים, ושחוכמה היא דבר מוערך ומשמעותי", אומר ריינר. "עם הזמן החליפו אותם ר"מים שאין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה".

הסיפור הבא ממחיש את הפער שריינר מדבר עליו: "למחרת היום שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה, הרב יונה מרצבך, אחד מרבני הישיבה שהיה גם בעל דוקטורט במתמטיקה, כינס את התלמידים והסביר להם מה קרה מבחינה פיזיקלית. אני מניח שהיום אין שם מישהו שמסוגל להסביר דבר כזה, וגם אם כן – הוא לא ישמיע את ההסבר הזה לתלמידים, זה ייחשב 'ביטול תורה'. יש סיפורים נוספים מהסוג הזה, אבל במהלך השנים הישיבה הלכה והסתגרה".

כתלמיד בקול תורה נחשב ריינר לעילוי, ואף דובר בו כמי שעתיד לכהן כר"מ, אבל הוא בחר לפנות לישיבת ההסדר הר עציון. לדבריו הוא ביקש בעיקר ללמוד אצל הרב אהרן ליכטנשטיין, שרוחב דעתו הפעים אותו. עד היום הוא רואה ברב ליכטנשטיין את מורו המובהק, וזאת למרות ההתנגדות החריפה של הרב ליכטנשטיין ללימודי תלמוד אקדמיים, ביקורת שהשמיע גם באוזני ריינר עצמו בעקבות בחירתו בתחום זה. את כל התארים שלו עשה ריינר באוניברסיטה העברית, אבל את מקומו כחוקר וכמרצה מצא במחלקה למחשבת ישראל שבאוניברסיטת בן־גוריון. "מצאתי שם מקום יוצא דופן בעולם האקדמי מבחינת יחסי הידידות והסולידריות בין החוקרים", הוא אומר.

מלחמת חרבות ברזל חידדה אף היא את הפער שנוצר עם השנים בין ריינר לבית גידולו: "אצלנו כל הבנים, החתן ואחת הכלות היו מגויסים למאות ימי מילואים. רעייתי ואני היינו מגויסים לעזרה לבת שלנו, שהיא קצינה בקבע, ולכלות. אצל החרדים שום דבר מכל זה לא הורגש. אז ברור שהפער העמיק".

ריינר הוא מאותם אקדמאים שדבקים במגדל השן האקדמי. בניגוד לאחיו אלחנן, כמעט לא תמצאו אותו חותם על עצומות פוליטיות או מפרסם מאמרי דעה בעיתונים. אשתו דרורלי, לעומת זאת, נרתמה בשנתיים האחרונות לפעילות בתנועת "שותפות לשירות", של נשים דתיות התובעות שוויון בנטל וגיוס נרחב של הצעירים החרדים. אבל הימנעותו מלפרסם את עמדותיו, איננה אומרת שאין לו כאלה. כמו שני אחיו הוא מזוהה עם השמאל (אחיו שמואל אף היה פעיל בתנועת מימד עליה השלום). כשאני שואל אותו מה מטריד אותו במדינה, הוא עונה ללא היסוס: "הממשלה והמצב החברתי. אני חרד לגורל ילדיי ונכדיי בארץ הזו. לצערי אני לא בטוח שניניי יוכלו לחיות בארץ בעוד חמישים שנה, ולא מסיבות ביטחוניות".

הוא רק בן 65, אבל כבר שש שנים מתמודד עם מחלת הפרקינסון. "כשהתגלתה המחלה", הוא מספר, "הרופא אמר שצפויות לי בערך שמונה שנים שקטות יחסית. אז כרגע נשארו לי שנתיים". המחלה כבר ניכרת בתנועותיו, והוא מדבר עליה בגלוי ובכנות: "כשהתגלתה המחלה, אחד הבנים שאל את רעייתי מה הדבר שהכי יכאב לה שהיא מפסידה בגלל המחלה. דרורלי ענתה שבעיקר היא מפחדת שלא נוכל לטייל בארץ ובעולם. כדי שלא להיכנע לפחד הזה, וגם כדי לנצל את השנים הטובות, עשינו בשנים האחרונות הרבה יותר טיולים מבעבר – כולל טיול גדול באפריקה רק עם ילדינו הביולוגיים, בלי בני זוג ונכדים. אני ממשיך גם בתחביב הריצה שלי, אם כי הטווחים מתקצרים והזמן מתארך, ובכל זאת אני משתדל לרוץ פעם בשבוע 7 ק"מ. בסופו של דבר התברר גם שהמחלה משפרת את ההספקים שלי. מכיוון שאני יודע שאני חי על זמן שאול, אני משתדל שלא לבזבז זמן מיותר ולהתמקד בעבודה".

בשש השנים הללו אכן הספיק ריינר להוציא לאור שלושה ספרים: החיבור על רבנו תם, שאף זכה בפרס מתנאל לספר הטוב ביותר במדעי היהדות לשנים 2022-2019; תשובות ר"י הזקן, עוד אחד מבעלי התוספות (יחד עם פרופ' פנחס רוט); וכעת תשובות רבנו תם.

יש לו גם כמה תוכניות גדולות לשנים הקרובות: הוא רוצה להשלים נוסח מקוצר ומעובד של הביוגרפיה שכתב על רבנו תם, בעבור סדרת הביוגרפיות "גדולי הרוח בעם היהודי" של מרכז זלמן שזר. השנה הבאה גם תוקדש להכנת מהדורה של תשובות רבני הדור השלישי של בעלי התוספות: ר' שמשון משאנץ ואחיו ר' יצחק, ריצב"א (גם הפרויקט הזה נעשה בשיתוף הרב ד"ר דובאוויק), ובכך להשלים טרילוגיה של שלושת הדורות. ובעיקר הוא שואף להשלים מחקר גדול שהוא מתכנן כבר שנים על "לידתו ומותו של הממזר", ובמילים אחרות: איך הצליחו אנשי ההלכה לבטל כמעט לחלוטין את תופעת הממזרות, שלכאורה הייתה עלולה להרוס את עולמם של רבבות יהודים לאורך ההיסטוריה.

הנושאים הללו, הוא אומר, הם דוגמאות למה שממלא את עולמו המחקרי מתחילת הדרך ועד היום: "איך המציאות, ושיקולי המציאות, משפיעים על ההלכה. יש כאן כר נרחב למחקר, וכמובן גם מסקנות מרחיקות לכת לימינו". מעבר לתוכניות הללו, כשלעצמן עניין לכמה שנים טובות, הוא לא מעז לדמיין: "אני מרגיש שאם אצליח להשלים את המחקר על הממזרות, אוכל לנוח על משכבי בשלום".