בגיל תשעים ושש, כשנתיים לפני פטירתה, התקשרה סבתא, הרבנית מרים עמיטל, לבנה הרב יואל (חותני) ושאלה: "במה עוד לדעתך אני יכולה להשתפר?" נדמה שהשאלה הפשוטה הזו מגלמת את מהותה של הרבנית עמיטל, אישה אצילית ויוצאת דופן שחייה היו מסכת אחת ארוכה של נתינה, ענווה ובניין.
מרים נולדה בירושלים בשנת תרפ"ז־1927, למשפחה מיוחדת. סבה הרב איסר זלמן מלצר, מחבר ספרי "אבן האזל", עמד בראש ישיבת עץ חיים וכיהן כראש מועצת גדולי התורה של אגודת יישראל, אך רוחו הייתה שונה לחלוטין מהחרדיות המוכרת בימינו. "לא באו אליו לשאול שאלות בענייני חולין", העידה מרים לימים, "לא היה דבר כזה באותן שנים".
אביה, הרב צבי יהודה מלצר, כיהן כרב המושבה פרדס־חנה ובהמשך כרב העיר רחובות, וייסד את ישיבת הדרום. הבית היה פתוח לכולם. "אבא אהב מאוד שהשכנים הלא־דתיים נכנסים", סיפרה בתו. באווירה המיוחדת שיצר בפרדס־חנה, היחסים בין דתיים לחילוניים היו חמים וטבעיים. הרוח הזו נמשכה שנים רבות אחרי שעזב.
הכי מעניין
הרב צבי יהודה מלצר. | צילום: באדיבות נכדו, הרב יואל עמיטל
אימה, הרבנית סוניא (שרה) מלצר לבית שטיינמן, הגתה את רעיון הקמת גני הילדים של "בית יעקב" בארץ ישראל והייתה הגננת הראשונה של הרשת בירושלים, ולאחר מכן הגננת הראשונה בבית־יעקב בתל־אביב. יחד עם חברה ייסדה את "בית הילד" בפרדס־חנה, שקיים עד היום ככפר הטיפולי נווה־מיכאל. פועלה החלוצי בחינוך ובקהילה הטביע חותם עמוק על בתה. מרים עצמה רכשה את חינוכה בסמינר "מזרחי" בירושלים, שם המשיכה את הדרך שסללה אמה. בין השאר למדה שם אצל נחמה ליבוביץ, "דמות שאי אפשר לשכוח, מרשימה, מלאת חוויה", כלשונה.
בחופשת פסח בתקופת קום המדינה, כשחזרה הביתה לפרדס־חנה, התרחש המפגש ששינה את חייה. יהודה עמיטל (קליין), פליט צעיר מהונגריה שאיבד את משפחתו בשואה, תלמיד ישיבת חברון בירושלים, הגיע לחפש מעט עבודה בימי בין הזמנים בפרדסים של פרדס־חנה, ופגש את אביה, רב המושבה. "אימא שלי אמרה 'בואי, יש כאן כמה בחורים נחמדים'", תיארה סבתא מרים, "ואני רק ראיתי את העיניים שלו ואמרתי בליבי 'עם זה אני רוצה להתחתן'".
החתונה נערכה בקיבוץ בארות־יצחק (הישנה) בנגב, בעיצומו של עוצר בריטי. קומץ אורחים הצליח להגיע; חלק מהמוזמנים הגיעו ברכבת לעזה(!), ומשם בסוס ועגלה לחתו'נה. חברי קיבוץ סעד הוזמנו למלא את החלל. הם שרו לזוג הצעיר את "זמר זמר לך", שיר שמלווה עד היום כל חתונה במשפחת עמיטל. משפחת עמיטל הצעירה קבעה את מושבה ברחובות, ושם נולדו חמשת ילדיהם. בשנת 1965 עלו לירושלים וקבעו את מושבם בשכונת גבעת־מרדכי, עד סוף ימיהם.
לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור גוש עציון, הוגשה למשפחת עמיטל הצעה מכוננת. הרב חנן פורת והרב יוחנן פריד עלו למעונם בירושלים והציעו לרב עמיטל להקים ישיבה בגוש עציון. תגובתה של מרים הייתה חיובית באופן מיידי וחד־משמעי: "הייתי ברקיע השביעי, לא היה אדם מאושר יותר ממני", תיארה לימים.
במשך עשרות שנים הם נסעו כל שבת שנייה לישיבה, תחילה לכפר־עציון ובהמשך לאלון־שבות. "אהבתי להיות בחדר האוכל ולראות את התפתחות הישיבה, לשמוע את השירה, להרגיש את האווירה", סיפרה.
תקופת הבראשית בכפר־עציון הייתה קשה; מגורים בבית נטוש ששימש את הלגיון הירדני, עם עובש בקירות, מיטות קומתיים צפופות, שירותים בחוץ, קור של גוש עציון בחורף וחום בלתי נסבל בקיץ. "אבל אני אישית לא הרגשתי שקשה לי משהו", העידה. "כל כך אהבתי את הרעיון הזה של הקמת ישיבה חדשה בארץ ישראל. אהבת התורה שספגתי מילדות בבית אבא נתנה לי את הכוח להתמודד בשמחה עם כל הקשיים".
מחנכת בנשמתה
במקביל לתמיכתה האיתנה בבעלה ובישיבה, הייתה הרבנית מרים עצמה מחנכת מהפכנית בדרכה השקטה. היא האמינה שבית הספר הוא מקום לבניין אישיות, לא רק למדידת ציונים. כל תלמיד היה בעיניה עולם ומלואו, ותלמידים שמרו איתה על קשר עשרות שנים. לפני כשמונה שנים, כשחגגה יום הולדת תשעים, היא השתתפה במפגש עם תלמידים שלמדו אצלה 'לפני כשבעים שנה. רבים מתלמידיה הגיעו להוקיר לה תודה על מה שהיא הייתה ועודנה עבורם.
הרב חנן פורת זצ"ל. | צילום: מרים צחי
גישתה החינוכית התאפיינה ביחס אישי אמיתי, בקשר של לבבות, בראיית הפוטנציאל הייחודי בכל ילד. השיעורים שלה לוו בהמחזות רבות, כולל הצגות שערכו ילדי הכיתה בתיאטרון בובות – דבר שבזמנו היה חידוש גדול.
הרבנית מרים הייתה אוזן קשבת לרבים. נינוחה ומקבלת, בלי שמץ של שיפוטיות, עם עין טובה. היא קיבלה כל אדם בסבר פנים יפות. אנשים רבים מצאו את דרכם אליה – לשתף, להתייעץ, או פשוט להיות במחיצתה. הפשטות והישירות שאפיינו אותה יצרו מרחב בטוח לכל מי שנזקק לה. התעניינותה הייתה כנה. מעשי החסד הרבים שלה נעשו בצנעה מוחלטת.
הזוגיות המופלאה של הרבנית והרב עמיטל נמשכה יותר משישים שנה. זוגיות של שותפות מלאה, אהבה ומסירות. היא הייתה הגב השקט שאִפשר לו להקדיש את כולו לישיבת הר עציון. בזכות שניהם קמה ישיבה שהפכה לבית גדול לדורות של תלמידים.
למרות התפקיד האינטנסיבי של הרב עמיטל, הבית נשאר תמיד המרכז. "הנהג שלו אמר לי, 'הרב עמיטל אוהב את הבית, נכון?'", סיפרה. "אי אפשר היה להסתיר את זה". בערבים היו יושבים ומשוחחים ארוכות על יד השולחן במטבח הקטן, הוא עם המקטרת שלו והיא מולו.
ליל הסדר המשפחתי היה פסגת השנה. "זה היה מעשה אמנות", תיארה בגאווה את ניהול הסדר בידי בעלה. "יכלו לשבת מגדול ועד קטן, וכל אחד היה מרותק". תלמידי הישיבה בני חו"ל שלא נסעו הביתה מסיבות שונות, הצטרפו; לפעמים הסבו כשלושים איש סביב השולחן.
התפילה הייתה אצלה חלק בלתי נפרד מהחיים. בקביעות ובעקביות, לא כחובה טכנית אלא כעמידה כנה ופשוטה מול הקב"ה. לאחר פרישתה לגמלאות הקפידה על שלוש תפילות ביום. מי שראה אותה מתפללת חש את האמונה הפשוטה והעמוקה שליוותה אותה מילדות ועד סוף ימיה.
הרב יהודה עמיטל. | צילום: פלאש 90
כאשר הרב עמיטל החליט, כשעוד כוחו במותניו, למסור את הנהגת הישיבה לדור הצעיר, רעייתו תמכה בו במלוא הלב. "זו הייתה הגדלות שלו", אמרה. "הוא אמר לראשי הישיבה החדשים 'אני יודע שזה לא קל בשבילכם שאני עדיין נמצא בישיבה. אני לא אעיר לכם, לא אעביר שום ביקורת'".
הרבנית מרים עמיטל הלכה לעולמה בשיבה טובה, אחרי חיים מלאים ושלמים. היא הותירה אחריה חמישה ילדים, כולם עוסקים בתחום החינוך, ושבט מפואר של נכדים, נינים וחימשים. היא ראתה את הישיבה, מפעל חייהם, עולה ופורחת. מאות תלמידים שזוכרים אותה באהבה באו לנחם את המשפחה בשבעה.
כמו מרים הנביאה, שבזכותה נבעה באר מים חיים במדבר, כך גם סבתא הייתה באר מים חיים. לא מים סוערים וגועשים, אלא מעיין שקט שמימיו זרמו בעקביות, השקו כל צמא בלי רעש. הבאר הזו לא פסקה מלנבוע, והיא ממשיכה לזרום בצאצאיה, בתלמידים הזוכרים מורה שראתה בהם עולם שלם, ובישיבת הר עציון שצמחה מאותם מים שקטים ועקביים, מלאי אהבה ומסירות.
דב (דובי) שחור נשוי לאפרת (בת הרב יואל ושרה עמיטל) - נכדתה של הרבנית עמיטל