בשבת האחרונה הלך לעולמו הרב משה דימנטמן, והוא בן 94. ר' מוישה, כפי שקראו לו תלמידיו, לימד במשך עשרות שנים בישיבת כרם ביבנה, מסר שיעורים למדניים בשורה ארוכה של ישיבות דתיות־לאומיות וכן בבית המדרש "ירחי כלה" בישיבת פוניבז', והיה ראש הכולל לדיינות יד ברודמן ברחובות. מסופר שלפני שהקים את כולל יד ברודמן, הלך ר' משה להתייעץ עם ר' אברום שפירא שאותו החשיב כרבו. הרב שפירא אמר לו: "אם אתה רוצה דיינים – תקים כולל דיינות, אבל אם אתה רוצה תלמידי חכמים – תקים כולל שבבוקר ילמדו בו עיון ואחר הצהריים דיינות". וכך עשה.
ר' משה למד בישיבת מרכז הרב, אבל חיזר על פתחם של תלמידי־חכמים מופלגים בשלל ישיבות. הוא היה גם תלמידו של הרב ישראל זאב גוסטמן (את שיעוריו הכיר בעל פה, וכשהיה מזכיר אותו בשיעור כינה אותו "הרֶבֶּ'ה"), ולמד תורה מפי ר' שמואל רוזובסקי ובעל "קהילות יעקב". פעם, כשלמדתי את סוגיות איסור והיתר, ניגשתי לר' משה ובפי קושיה. ר' משה הסתכל עלי, דפק על השולחן ואמר: "את זה שאלנו את הסטייפלער בחבורה!"
הרב אברהם שפירא. | צילום: פלאש 90
וכפי שלמד מכולם, כך היה מלמד את כולם. לעיתים קרובות ניתן היה לראות את ר' משה יוצא מביתו לבית הכנסת, וטור של אברכים חרדים ממתין לו ובפיהם קושיות ושאלות בלימוד; בסוף התפילה הם היו מלווים אותו בחזרה עד הבית. כמה פעמים בשבוע היה מגיע לכולל של חסידי ויז'ניץ כדי ללמוד בחברותא עם ראש הכולל. תלמידים בכולל בר־שאול ברחובות שהיו צריכים למסור "חבורה", שיעור תורני, היו מרצים את חידושיהם לפניו תחילה.
הכי מעניין
דולה ומשקה
זכיתי ללמוד אצלו פעמיים: בפעם הראשונה בישיבת אור עציון כתלמיד צעיר – ראש הישיבה הרב חיים דרוקמן הזמין אותו אז למסור בישיבה "שיעור כללי" שבועי – ובהמשך בכולל יד ברודמן.
כאשר שוחחנו איתו בלימוד והקשבנו לשיעוריו, חשנו שהוא מחבר אותנו לדורות קודמים ומעביר לנו את השמועות ממקור ראשון ממש. כל שיעוריו היו מלאים בשמועות שקיבל מגדולי מעמידי מסורת עולם הישיבות. אף שלמד בבית המדרש של הלמדנות הישיבתית הקלאסית, הוא היה יכול לצטט באותה התפעלות והתלהבות גם מהלכים ששמע מהרב אהרן ליכטנשטיין או למד בספריו. במשך תקופה למדתי אצל הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת הר המור, ור' משה היה מתעניין פעמים רבות אם שמעתי מר' מרדכי יישוב לקושיות שהתקשה בהן, ובאיזו דרך ר' מרדכי הגדיר דברים – זאת אף שדרך לימודו הייתה שונה מאוד.
ר' משה היה ענוותן שאין כמוהו. בניגוד לנטייתם של מוסרי שיעורים לחפש את החידוש שלהם, ר' משה תמיד העדיף להביא דברים ממקורם. במפגש איתו חשת שאתה לומד מתלמיד, אדם ששותה מרבותיו ומעביר הלאה. תמיד ידע לספר ממי שמע, מתי שמע, באיזו סיטואציה. כשהיה מדבר בלימוד הייתה לו חיות מיוחדת, מתפרצת. במהלך השיעור, סטנדרים ושולחנות היו עפים כפשוטו מתוך התלהבות. בהומור ובשובבות, הוא היה מכה באגרוף על סברה טובה או לא טובה.
הרב מרדכי שטרנברג. | צילום: יונתן זינדל/פלאש90
בשיעורים שלו אי אפשר היה להניח את הראש לרגע; חוט המחשבה שלו עבר ממקור למקור ברחבי הש"ס, ומי שהיה מאבד לרגע את הריכוז, היה נתפס בחוסר הבנה וחוטף. אך היה קשה לאבד את הריכוז, משום שהייתה לו חיות מיוחדת במינה, התלהבות מכל קושיה וסברה, מכל 'יסוד', כפי שנהג לכנות אותם בקול גדול. הייתה לו מוטיבציה עזה לחבר אותנו להוויות של ר' עקיבא איגר, האמרי משה, ר' חיים, ר' אלחנן, ר' שמעון, ר' שמואל רוזובסקי, הדבר אברהם, ר' חיים עוזר ועוד ועוד. נהגנו לומר שהתורה זורמת לו בוורידים, ושאם יחתכו לו את היד יטפטפו משם קצות ונתיבות.
כשאנחנו האברכים היינו צריכים למסור שיעור בנושא מסוים, היינו ניגשים לר' משה ואומרים לו שאנחנו רוצים לחקור ולהרחיב בסוגיה. ר' משה היה אומר "תביא דף ועט ותתחיל לרשום", ובבת אחת היה יורה שורה של מקורות בגמרא, ראשונים, אחרונים ופוסקים, כולל סעיפים־קטנים מדויקים של ר' עקיבא איגר על השולחן ערוך. כשהיינו מסיימים לרשום בחיפזון, היה אומר "זה לעכשיו, כשתסיים ללמוד את כל אלה תבוא ונמשיך עם מקורות נוספים".
פעם סיפר לי שקרוב משפחה שלו, רב מבוגר שלימד ברחובות שיעור דף יומי במשך שבעה סבבים, לא חש בטוב וביקש ממנו להחליף אותו. ר' משה התחיל אך פרש אחרי יומיים; "זה לא בשבילי", אמר. ואכן, לימוד דף יומי לא היה בשבילו. אצל ר' משה כל שורה בגמרא התחברה לעשרות סוגיות אחרות, כל רש"י או תוספות לימדו עקרונות רחבים.
שפת בית המדרש
למרות שליטתו בסוגיות, כולל ראשונים ואחרונים, ואף ששיעורים מסוימים הוא העביר עשרות פעמים, הוא ישב והכין כל שיעור כאילו היתה זו הפעם הראשונה שהוא מעביר אותו. הוא היה חולץ נעליים, מכין כוס קפה ויושב רכון על שולחנו, רושם את השיעור במרץ על דפי דפדפת.
הייתה לו יכולת הקשבה וענווה כלפי כל אחד. הוא יכול היה לשבת ולהקשיב כתלמיד צעיר גם כשתלמידי־חכמים קטנים ממנו בשנים ובחכמה היו מוסרים שיעורים, ליהנות מהדברים ולהעריך אותם. היה מעורב בדעת עם הבריות, ניחן בחוש הומור מעולה, וידע גם לדבר שיחת חולין, להתעניין ברצינות בסובבים אותו, בשלומם ובחייהם, ולתת להם את התחושה שהם רצויים ואהובים.
שיעוריו היו בנויים כמהלכים ארוכים של קושיות ותירוצים, שמהם מתבררים הדברים. אולם כאשר דיברנו איתו בלימוד הוא היה מטייל בסוגיה לפי רמת ההבנה של בן שיחו. מקשיב לסברות, יורד לפרטי פרטים, מברר את דברי הראשונים בצורה מסודרת, מציג את הקושיות ומנסה ליישב. הוא הקפיד לפתח את המחשבה שלו, אך בלי לכפות אותה על התלמיד שמולו; כשהייתי שואל שאלה ורוצה להציע יישוב או הבנה, הוא היה מסמן לי עם היד להמתין, חושב לבדו, וכשהיה מגיע להבנה משלו לא היה ממהר להציע אותה אלא מסמן לי להמשיך לומר מה אני חושב.
קשה למנות את מספרם של תלמידי החכמים הגדולים והמובילים שינקו מתורתו של ר' משה: דיינים, ראשי ישיבות, ר"מים בישיבות גבוהות וישיבות תיכוניות, ובעלי בתים תלמידי חכמים. עוצמת התורה שלו, השמחה והחיוניות שהיו בו, הותירו בכל מי שפגש אותו רושם חזק של דבקות בתורת חיים.
מעבר לתלמידי החכמים הרבים שגידל, לר' משה היה תפקיד בעיצוב ובניית בתי המדרש של הציבור הדתי־לאומי. הוא יצר חיבור בינו ובין עולם הלמדנות הקלאסית והישיבות הוותיקות. עולם הישיבות הדתי־לאומי ממשיך ומפתח דרכים חדשות למצוא עוד ועוד עומקים בתורה, אולם בית המדרש מוכרח להיות נטוע בעולם המושגים ובתורה שנוצרה בעולם הישיבות הקלאסי. אם חפצים אנחנו להיות מחוברים לעולם התורה ולצמוח מתוכו, הקומה הראשונה של הלימוד צריכה לינוק ולחיות את שפת בית המדרש. ר' משה תרם לכך תרומה אדירה; הוא הניח את היסוד לצמיחת בית המדרש הדתי־לאומי מתוך עולם הישיבות ועל גביו.
כאדם שנטוע בבית המדרש של מרכז הרב, ומצד שני מהלך כבן בית בעולם התורה החרדי, הוא היה גשר מיוחד בין בתי המדרש. גשר שאנחנו זקוקים לו גם היום.
הרב חיים וולפסון הוא ראש ישיבת ההסדר בירוחם