"רואה את עצמי כתלמיד של מרקס": הקיבוצניק המזרחי שלמד יידיש

את עבודת התואר השני שלו, ואחר כך גם את עבודת הדוקטורט, הקדיש תום נבון לאופן שבו נותחה ההיסטוריה היהודית על ידי היסטוריונים מרקסיסטים. כדי לכתוב על התחום הזה הוא נדרש ללמוד יידיש על בוריה, שכן רוב ההיסטוריונים הרלוונטיים חיו במזרח אירופה וכתבו בשפה זו: "גם הציונים שביניהם כתבו ביידיש, כי זו היתה שפת הפועלים היהודים במזרח אירופה שאליהם הם פנו", מסביר נבון. "זה לא אומר שאני יכול לפטפט היום ביידיש עם אנשים במאה שערים. קודם כול, ההתנסות שלי ביידיש היא בעיקר בקריאה ולא בדיבור. וחוץ מזה, הבנתי שהיידיש במאה שערים של היום זו לאו דווקא היידיש של וילנה מלפני מאה שנה".

העובדה הזו מעניינת עוד יותר על רקע שם משפחתו המקורי – פחימה; אביו הוא יליד מרוקו. "אנחנו קרובי משפחה של הרב גד נבון, שהיה הרב הצבאי הראשי במשך עשרות שנים, ושגם הוא עברת את שמו מפחימה", מציין נבון.

את תוצאות מחקרו סיכם נבון בספר בשם "בדיו אדומה: פרשנויות מרקסיסטיות של ההיסטוריה היהודית", שראה אור לפני כשנה בהוצאת מרכז זלמן שזר. מתברר שהתיאוריה הכלכלית המרקסיסטית, שנולדה בעידן המודרני, הביטה גם לאחור, על כלל ההיסטוריה האנושית והיהודית, דרך המשקפיים הכלכליים־מעמדיים.

בספר עורך נבון אבחנה בין שתי עמדות מרקסיסטיות מרכזיות: "האחת היא עמדה אנטי־ציונית, שרואה ביהודים לא עם אלא קבוצה מעמדית שמילאה בתקופה הטרום־מודרנית את תפקידי המסחר, ואיבדה את המעמד המיוחד הזה בעידן הקפיטליסטי המודרני. ויש פרשנות שנייה, ציונית, שאומרת שהיהודים הם בהחלט עם, שבתקופה הקדומה התמקד בחקלאות ורק בגלל הגלות הפך לעם של סוחרים. הציונות תחזיר את העם הזה לחיים יצרניים, כך שהיא תהיה לא רק מהפכה לאומית אלא גם מהפכה חברתית־כלכלית".

בכל זאת, אחרי כל מה שאנחנו יודעים על גלגולי המרקסיזם הקומוניסטי, לא מוזר לך להתעניין, מתוך מידה ברורה של אהדה, במרקסיזם?

"אני מבחין, גם בספר, בין שתי משמעויות שונות: מרקסיזם כתיאוריה סוציולוגית, ומרקסיזם כאידיאולוגיה פוליטית. בשיח הציבורי מדברים בדרך כלל על המרקסיזם כאידיאולוגיה שמזוהה עם המשטר הטוטליטרי בברית המועצות ובשאר מדינות הגוש הקומוניסטי. שם אכן הייתה תפיסה וולגרית, שגם הופרכה בפועל, כאילו בהכרח תבוא איזו מהפכת פועלים ותכפה משטר של הלאמה וביטול כל הרכוש הפרטי.

"אבל יש גם משמעות נוספת, של המרקסיזם כתיאוריה כלכלית־חברתית, שטוענת שמי שמבקש להבין חברה מסוימת חייב לשאול קודם כול על היחסים הכלכליים והחברתיים בתוכה: איך האנשים מתפרנסים, מה אופי היחסים בין עובדים ומעבידים. אלה שאלות עקרוניות שלא תמיד כולם שאלו, והתיאוריה המרקסיסטית הצביעה על את חשיבותן. במובן הזה אני בהחלט רואה את עצמי תלמיד של מרקס, שהבין שהשאלה איך אדם מתפרנס ומפרנס את משפחתו היא שאלה יסודית, שבלעדיה קשה להבין את כל הצרכים האחרים, בלי להמעיט בחשיבותם. הרי לפני הכול אדם צריך להכניס אוכל לפה, והשאלה איך אנחנו עושים את זה מגדירה את הרובד הכי קיומי ובסיסי ביחסים החברתיים".

7 באוקטובר הוכיח שזה לא בהכרח נכון. טעינו לחשוב שחמאס לא יתקוף כי הוא תלוי באספקת הכסף הקטארי ובאישורי העבודה בישראל, והתברר שהאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הרבה יותר חשובה לו.

"לא אתיימר לעשות עכשיו ניתוח מרקסיסטי לאירועי 7 באוקטובר; אין לי הפרספקטיבה, הכלים והידע לכך. רק אגיד שנקודת המבט המרקסיסטית יכולה להציע שאלות מעניינות גם על האירוע הזה. למשל, היא תשאל על היחסים המעמדיים בתוך החברה העזתית עצמה. יש מעמד שליט – מבחינה פוליטית, דתית וכלכלית, ויש עוני ומצוקה גדולים מסביב. אלה בוודאי נתונים משמעותיים".

שלוש קומות

מאז המחקר ההוא הספיק נבון לפרסם, ממש בחודשים האחרונים, ספרון קטן נוסף בשם "דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו", בהוצאת פרדס. בספר הזה הוא כבר יותר אקטיביסט חברתי מאשר אקדמאי, והוא כולל מסות המבקשות להסביר את חשיבות המרכיב ההתאגדותי בחברה דמוקרטית – מקהילות ועמותות, ועד ארגוני עובדים.

לפי נבון, "דמוקרטיה בריאה כוללת שלוש דרגות של חיים דמוקרטיים. אנחנו רגילים לדבר רק על המרכיב המדינתי, אבל זו רק הדרגה הגבוהה ביותר. ישנן דרגות בסיסיות יותר, שבלעדיהן קשה לקיים דמוקרטיה בריאה. ישנה דמוקרטיה תנועתית, שמגולמת בכך שכמה שיותר אנשים במדינה חברים במפלגות ובארגונים שמבקשים לעצב את דמות החברה. ביום שבו השתחררתי מהצבא נרשמתי למפלגת העבודה. אומנם בינתיים כבר הספקתי לפרוש מהמפלגה, אבל היה לי ברור אז וגם היום שחברוּת במפלגה, או בארגון פוליטי אחר, חיונית למרקם הדמוקרטי. ומתחת למרכיב התנועתי, הרובד הבסיסי ביותר של הדמוקרטיה הוא הקהילה: קבוצת אנשים שיש ביניהם ערבות הדדית והם מסייעים זה לזה בחיי היומיום, ולא רק בהקשרים פוליטיים".

"את המשבר שהחברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות אי אפשר לפתור בלי ליצור מסגרות שיתופיות שפועלות באופן דמוקרטי – קהילות, עמותות, ארגונים – ובלי שכמה שיותר אזרחים יקיימו מעורבות פוליטית"

שני מנטורים גדולים מלווים את כתיבתו של נבון בספרון הזה: המשוררת רחל, והפילוסוף מרטין בובר. הספר כולל שש מסות: אני ואתה, חברותא, חלוציות, ציונות, יהדות, אנושיות. כל אחת מהן נפתחת בשיר של רחל ובציטוטים של בובר, המתאימים לנושא הפרק. גם בתוך הפרקים הוא מרבה לצטט מכתביהם.

"בעיניי, רחל ביטאה בשירתה את מה שבובר כתב בהגותו - את היסוד הבסיסי של הקשר העמוק בין בני אדם, שאמור להיות לב הפעילות האנושית ובוודאי לב החיים הדמוקרטיים", אומר נבון. הטקסט הבסיסי של הספר נכתב לפני טבח 7 באוקטובר, אבל בהקדמתו כותב נבון שמבחינתו הדברים קיבלו משנה תוקף לאחר הטבח. בשיחתנו הוא מנסח זאת כך: "את המשבר שהחברה הישראלית עברה ועוברת בשנים האחרונות, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, אי אפשר לפתור בלי ליצור מסגרות שיתופיות שפועלות באופן דמוקרטי – קהילות, עמותות, ארגונים – ובלי שכמה שיותר אזרחים יקיימו מעורבות פוליטית. רק שני הבסיסים האלה יוכלו להחזיר אותנו לדמוקרטיה בריאה גם ברמה המדינתית".

בעקבות ההפרטה

נבון, בן 41, נולד בירושלים אך גדל בקיבוץ חולתה שבעמק החולה, אליו עברה משפחתו כשהיה בן שש. המוצא המרוקאי של אביו הפך אותו ליוצא דופן בקרב חבריו: "זו לא רק מזרחיות מול אשכנזיות, אלא בעיקר מסורתיות מזרחית מול חילוניות קיבוצניקית. לקח לי כמה שנים להבין שמכל הבתים בקיבוץ, רק אצלנו יש הפרדה של כלים בשריים וחלביים. הייתי היחיד מבני השכבה שלי שעלה לתורה בגיל בר־מצווה. אברהם אדרת מקיבוץ איילת־השחר לימד אותי את הקריאה, ואת העלייה עצמה עשינו אצל המשפחה של אבא, בבאר־שבע. הדוד שלי, אח של אבא, ליווה אותי בעלייה, וכשראה שאני קורא בנוסח אשכנזי הוא לא הפסיק אותי, אבל באופן אלגנטי צירף את הקול שלו, שהיה הרבה יותר חזק משלי, ובהדרגה הוביל אותי לקריאה בנוסח המזרחי".

ההבדלים האלה יצרו איזה מתח או אי־נעימות בינך ובין החברים שלך בקיבוץ?

"לא. בגלל שאכלנו את רוב הארוחות בחדר האוכל, לא כל כך פגשנו את המטבחים אחד של השני. דווקא בחיים הבוגרים שלי זה עורר יותר שאלות. התחתנתי עם מורית, שהיא אמנם בת קיבוץ של השומר הצעיר, אבל לפני הצבא הייתה במכינת 'בית ישראל' (מכינה משותפת לדתיים ולחילונים; י"ש), ושם היא מאוד התחברה לדת, גם בפן ההלכתי. היו אפילו כמה שנים שהיא ממש שמרה מצוות. אז מצד אחד זה הסתדר לה טוב שאצלנו בבית שמרו כשרות, וזה התאים גם לחברים דתיים שלנו. מצד שני, היום עם החברים החילונים שלנו ושל הילדים שלנו, זה יותר מסובך. אנחנו בדרך כלל מבקשים שכשהילדים שלנו מגיעים אליהם, שלפחות יפרידו בין בשר וחלב".

נבון היה היחיד מבין בני משפחתו שהתעניין לעומק בשורשי תנועת העבודה: "גדלתי בקיבוץ בתקופה משמעותית של המעבר להפרטה. זה טבעי שכשאורח החיים הבסיסי משתנה, מתעוררות השאלות למה הוא נוצר כך מלכתחילה. אני מניח שזה קשור גם לנטייה אישית אינטלקטואלית".

וכך, לאחר התיכון הצטרף נבון למכינה הקדם־צבאית על שם רבין, שפעלה במסגרת "המדרשה" באורנים – בית מדרש ייחודי ששילב יהדות עם הגות העלייה השנייה. אחד המורים המובהקים שלו שם היה יריב בן־אהרן, בנו של אחד המנהיגים המיתולוגיים של מפלגת העבודה לדורותיה, יצחק בן־אהרן.

הגות העלייה השנייה היא מאוד הומניסטית ברוחה. היא מתייחסת לאדם קודם כול כיחיד, וגם יחסיו עם הסביבה נבחנים בעיקר בהקשר של "מפגש הנשמות" האינטימי. איך זה משתלב עם התפיסה המרקסיסטית, הכוחנית, שמדברת על מאבקים פרולטריים?

"יחסי האנוש ההומניסטיים אכן עומדים במרכז תפיסתי לגבי בני האדם בחברה הרחבה, אבל כשמדובר ביחסים מול הממסד, המדינה או המעסיקים, יש צורך גם בתפיסה המעמדית המרקסיסטית. בלי הבנת המתח המעמדי הבסיסי, העובדים לעולם לא יוכלו לעמוד על זכויותיהם".

הקבוצות שבתוך הקיבוץ

אחרי הצבא הוא הצטרף לקבוצה של בוגרי המכינה שפעלו כקהילה חינוכית בעיר יקנעם. במסגרת הקהילה, כל אחד מהחברים לקח על עצמו תפקידים חינוכיים בקהילה. וכך, במקביל ללימודי היסטוריה באוניברסיטת חיפה, עסק נבון בחינוך. אבל הקהילה ההיא לא הייתה מספיק שיתופית בעיניו. ויחד עם חברים אחרים הוא הקים קיבוץ עירוני בשם משעול, ששכן תחילה במגדל־העמק ולימים עבר לנוף־הגליל. הקיבוץ ממוקם אומנם בעיר, ורוב חבריו עוסקים בחינוך במקום בחקלאות, אבל מבחינת המבנה הכלכלי־חברתי מדובר בקיבוץ לכל דבר: המשכורות נכנסות לקופה משותפת, כל חבר מקבל "דמי כיס" שווים לצרכים שוטפים (רבים מן הצרכים העיקריים, כגון דיור וחינוך לגיל הרך, מסופקים ממילא על ידי הקהילה), וכן מימון של צרכים מסוימים, בעיקר בתחום הבריאות, לפי הצורך האותנטי של כל חבר.

נבון עצמו קיבל אישור מהקיבוץ לא לעבוד כמחנך אלא כאיש אקדמיה; מן הסתם, גם משום שאופי מחקריו קרוב לליבם של חבריו הקיבוצניקים. עם זאת הוא לא לגמרי יכול, או רוצה, להשתמט מהמשימות המשותפות. וכך, מדי יום שישי הוא אחראי לבית המדרש המופעל בקיבוץ. כשאני מתעניין באופיו של בית המדרש הזה, מתגלה עוד ניואנס מעניין לגבי הקיבוץ: 65 המשפחות החברות נחלקות לתתי־קבוצות, ורוב הפעילות הקהילתית מתקיימת בחיק תת־הקבוצה האינטימית (בזו של נבון, למשל, חברות שבע משפחות בלבד). המסגרת הרחבה היא בעיקר מסגרת כלכלית. גם בית המדרש של יום שישי, וגם קבלת השבת בליל שבת, מתקיימות בקבוצה הקטנה.

"אחת הסיבות למשבר בתנועה הקיבוצית הייתה ההתרחקות מהחוויה האינטימית של חיי קהילה", מאבחן נבון. "כל הפעילות המשותפת התקיימה לכלל החברים, וכך היא הפכה להיות בעלת מכנה משותף רחב ונמוך יחסית. אנחנו רצינו לשמר בקיבוץ גם את רוח הקבוצות האינטימיות של פעם, ולכן בנינו את המודל של קיבוץ עם כמה תתי־קבוצות, שכל אחת מהן מקיימת את חיי החברה והקהילה בעיקר במרחב הזה, ברוח המכנה המשותף של חברי הקבוצה. את חברי הקבוצה שלנו, למשל, מעניין בית מדרש וקבלת שבת, אבל זה לא בהכרח מעניין את כלל חברי הקיבוץ. מצד שני, זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לחיות כקבוצה אחת מבחינת השיתוף הכלכלי, או מבחינת הפעילות החינוכית שלנו כלפי חוץ. אנחנו משתדלים לקיים יחסים טובים ושותפויות גם עם קהילות בעלות אופי אחר בנוף־הגליל, כמו קבוצה יהודית־ערבית בשם 'הבוסתן', או הגרעין התורני שפועל בעיר. יש לנו יחסים אישיים טובים עם שתי הקבוצות האלה, וגם פרויקטים משותפים".

לאחר שני הספרים שפרסם השנה, נבון כבר מתכונן במרץ לפרסום השלישי: ביוגרפיה של המורה שלו מראשית הדרך, יריב בן־אהרן. הוא כבר כתב את רובה, והיא אמורה להתפרסם בתוך כשנה. האם גילה עליו משהו חדש? "בדימוי הרווח שלו הוא נתפס בעיקר כאחד הפעילים הבולטים שהכניסו את העיסוק ביהדות לתנועה הקיבוצית. במחקר שלי גיליתי עד כמה הוא היה שקוע לעומק גם בתוך המחשבה הסוציאליסטית, שהשפיעה על חייו ועיצבה את דרכו".