פרידה מהרב והח"כ שהיה כותב דברי תורה בזמן הנאומים במליאת הכנסת

בשנתיים האחרונות, כאשר הייתי שואל את הרב מנחם הכהן "מה שלומך", הוא היה ממהר להשיב: "בסדר גמור – הראש בסדר, ואני גמור".

בן תשעים ושלוש שנים היה הרב מנחם הכהן שהלך לעולמו ביום שישי שעבר, ומה שהספיק לעשות בחייו מעורר השתאות וקנאה. לעיתים קרובות שאלתי את עצמי וגם אותו: ר' מנחם, כיצד אתה מספיק כל כך הרבה? פעם אחת, בזמן שהיה ח"כ, לחצתי לקבל תשובה של ממש והוא השיב: "אתה חושב שבזמן ישיבות הכנסת אני מקשיב לנואמים? אני מכבד אותם בעצם נוכחותי, וכותב את שחובתי לכתוב". ומה אתה כותב בזמן אותן ישיבות, שאלתי. "נו", השיב, "בעת דיבורי חולין אני כותב את מדורי השבועי על פרשת השבוע המתפרסם בידיעות אחרונות, וכך בא מרגוע לנפשי".

כזה היה רבי מנחם הכהן, איש בעל ארבע מלאכות: מנהיג ציבור בישראל, סופר, אב וראש למשפחה מפוארת, שהותיר לנו מורשת גדולה בכתב וגדש את ארון הספרים היהודי בחיבוריו שנעשו חלק בלתי נפרד מלימודי יהדות, מורשת ומנהגים.

שישים שנים תמימות הלכתי לצידו של רבי מנחם, ולא הייתה דקה אחת של מפגש עימו שלא למדתי ממנו משהו חדש. פגשתי אותו בפעם הראשונה ב־1965, בבניין העיתון "דבר" ברחוב שינקין. מחדר קטן באותו בניין יצאה תורה גדולה – חדר מערכת "מחניים", ביטאון הרבנות הצבאית שהוא עמד בראשו והציע לי להצטרף לצוות עורכיו. "מחניים" בעריכתו היה כתב עת, בעיניי החשוב ביותר באותן שנים, ששילב דעת ומחשבה, הלכה ומנהג, היסטוריה ותרבות, ישן וחדש, קהילות ישראל בתפוצות ועם ישראל בארצו – תחומי עניין רחבים שהנחיל לו אביו החכם הירושלמי רבי מרדכי הכהן זצ"ל. את ההצעה להצטרף למערכת מחניים אומנם דחיתי ונשארתי לשרת בנח״ל, אך מרבי מנחם מעולם לא נפרדתי. עצותיו ודעותיו היו עבורי תמיד סימני דרך לראוי ולנכון.

ב"שידוך" שערך רבי מנחם באותו חדרון קטן הוא הפגיש אותי לראשונה עם חברי הקרוב הסופר חיים באר. הקשר שבנה רבי מנחם בין שני תלמידים ומורה התקיים עד השבת האחרונה, כאשר אני וחיים נותרנו יתומים מהנהגתו והדרכתו.

איש חכם ותלמיד חכם היה רבי מנחם, בנם של רבקה לבית שור והרב מרדכי הכהן. שלושה אחים היו: רבי מנחם, הרב הפרופסור פנחס פלאי ז״ל, והרב שמואל הכהן אבידור ז״ל; וארבע אחיות: טובה, שרה, יהודית ואמרמה. רבי מנחם היה חייל, שכיהן כרב בחיל הים בראשית המדינה, סופר, חבר כנסת מטעם המערך במשך 14 שנים, הרב הראשי של יהדות רומניה, רב הסתדרות העובדים, תנועת המושבים וארגון הג׳וינט, רבם של רבים שהוא היה דמות מופת עבורם, ומחברם של ספרים רבים וחשובים, שאת חלקם זכיתי ליזום.

רבי מנחם, שמאור פניו הקרין אהבת אדם, היה איש רוח, איש חברה, איש שידע כי ניתן לחיות כיהודי שומר תורה ומצוות בחברה של המאה ה־21 מבלי להסתגר ומבלי להפגין, מתוך פתיחות לתרבות ולמדע, מתוך הכרה של סדרי שלטון במדינה מתוקנת, מתוך הבנה כי כל ישראל חברים, ושאם לא נהיה חברים – נבנה חומות בין היהודים.

רבי מנחם, שלימד את הרבים מהי תורה עם דרך ארץ, כתב וערך ספרים רבים. מפעל חייו הייתה הסדרה "תורת עם" (בהוצאת מודן), ובה פירוש מדרשי־הלכתי לכל חמשת חומשי התורה. בכך המשיך את מפעלו של אביו, שכתב את "על התורה". לפני "תורת עם" כתב את "הגדת עם", שראתה אור בעברית ובאנגלית ועלתה על שולחנות פסח רבים. לצד אלה כתב עם אשתו היקרה, פרופ׳ דבורה הכהן, ספר (באנגלית) על "עדות ומנהגים בישראל"; יחד ערכו את הסדרה "חגים ומועדים" ואת הסדרה "חיי אדם". ספרו האחרון הוא "למען אחי ורעי" – אוטוביוגרפיה מרתקת על חיים מלאי עניין ועשייה.

מנחם היה פוסק, ופסק לרבים בשאלות הלכה במסגרת תפקידיו הרבניים. הוא חיתן מאות זוגות ושימש סנדק למאות תינוקות, אך תפארתו כרב הייתה על עיסוקו בגיור. ב־1972 התבקש על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר למצוא דרך נעימה לתהליכי הגיור. באותם ימים עלתה זעקה, בעיקר מקרב הקיבוצים, שבהם מתנדבות רבות אך גם מתנדבים ביקשו להתגייר ולחיות בישראל. 

שלישיית הסיגטאים

תקצר היריעה מלהכיל את עשייתו של רבי מנחם, שעוד תסופר. אך על פרק אחד בחייו הוא לא היה מוותר – עבודתו עם ידידו הקרוב הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל ולישראל. לשיתוף הפעולה בין שני האישים, שראו עין בעין את השתלבות היהדות במדינה הדמוקרטית, הייתה משמעות אדירה. הרב גורן הסוער והנרגש ורבי מנחם הרגוע והשלו, הצליחו בשיתוף פעולה, שיסודו בעשרים שנות פעילות משותפת בצה״ל, להגיע להישגים שאלמלא הם היו יחסי דת ומדינה על אש מתמדת הדולקת בכל יישוב ואתר. גם בתחום הגיור, חלק מהרעיונות שהעלה רבי מנחם בעקבות תחקיר גדול שביצע, אומצו לאחר שהרב גורן התמנה לרב הראשי לישראל.

רבי מנחם היה מהראשונים שניסו לפתור את סוגיית גיוס בחורי ישיבות לצבא, ואף עמד בראש ועדה מיוחדת שהוקמה לנושא זה בכנסת. הכרתו כי יש לטעת בלבבות אהבת ישראל ומורשת ישראל הביאו אותו להקמת מרכז ספיר, על שם ידידו הקרוב שר האוצר פנחס ספיר ז"ל, בעיר העתיקה. במסגרת המרכז, שהיה למפעל חיים, הוא עשה גדולות ונצורות לקירוב בין דתיים וחילוניים, אך בעיקר להעמקת הידע והשורשים היהודיים בקרב תלמידים וצעירים חילוניים מהארץ ומהעולם, מתוך רוח טובה ואהבת האדם. 

ליוויתי את רבי מנחם ברבות מאוד מפעולותיו, ואף פתחתי בפניו את תוכניותיי בקול ישראל. במשך שנתיים הוא הגיש בכל ערב חג או מועד תוכנית אישית שבה התאפשר לו להעביר מסרים שנראו לו חשובים. הסמיכות שבין בניין תנועת המושבים לאולפני קול ישראל ברחוב ליאונרדו דה־וינצ'י בתל־אביב, אפשרה לנו להיפגש לעיתים קרובות ולשוחח רבות על נושאים משותפים. אחד מאותם נושאים היה הסופר אלי ויזל, שאני הופקדתי על ניהול ארכיונו, ורבי מנחם היה מהקרובים לו ביותר. בכל ביקור של מנחם בניו־יורק, הפגישה הראשונה הייתה עם ויזל. כמעט בכל ביקור, לפניו או אחריו, הוא נשאר לשבָּת בניו־יורק כדי לערוך קבלת שבת של ניגונים ולהתפלל יחד בבית הכנסת בשדרה החמישית.

שם, בבית הכנסת, התקיים מפגש ייחודי של יוצאי סיגט: החזן יוסף מלובני, שאימו באה מסיגט; הרב מנחם שסבו וסבתו, הורי אביו, באו משם והוא חש תמיד ששורשיו בסיגט; וכמובן אלי ויזל, יליד סיגט. בעבור הסיגטאים היה רבי מנחם הפוסק הגדול, בהיותו הרב הראשי ליהדות רומניה. כל מי שזכה לשמוע את שלישיית הסיגטאים שרים ניגוני חסידות בקבלת שבת, לא ישכח את התרוממות הרוח שהייתה שם באותה שעה.

ד״ר יואל רפל הוא חוקר בכיר באוניברסיטת בר־אילן; מייסד ומנהל ארכיון