מדוע תמך הרב קוק בפסיכיאטר מקורב לפרויד שנחשב למקורב לנצרות?

תשעים שנה חלפו מאז שקעה שמשו המזהירה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. דמות־אב רוחנית, משורר ומעצב תרבות, רב ראשי, הוגה בעל לשון נבואית ועין חודרת. תשעים שנים של הגות ומעש לאור דמותו, שהלכו ונשזרו לאורך דרך נפתלת רוויית אתגרים. ובכל זאת, גם אחרי כל השנים, עדיין מתגלים בחיבוריו מפתחות חדשים לקריאתם; מפתחות המאפשרים להאזין לצלילים שטרם שמענו, להיחשף למראות וצבעים שטרם זיהינו, לצעוד בשבילים שעליהם טרם פסענו. השורות שלפניכם מהוות הצצה אל אחד מאותם מפתחות.

הגותו של הראי"ה התעצבה על רקע מודלים פסיכואנליטיים, והופנתה באופן מכוון לעבר "נוף המשכילים", החלוצים בני דורו, במטרה להנגיש להם ספרות תורנית עמוקה ורלוונטית, דווקא באמצעות דפוסי החשיבה ששלטו בכיפה. כפי שהעיד תלמידו הגדול ר' דוד כהן, "הרב הנזיר", כי ספרו המונומנטלי של הראי"ה, אורות הקודש, "מתחילתו ועיקרו מכוון ופונה לנוף המשכילים, הרגילים לספרות" (תפארת חייו, עמ' שא; שה).

לפנינו שני הוגים שונים בתכלית: האחד הוא אבי הפסיכואנליזה, איש מדע, אתאיסט מוצהר, חוקר מעמקי הנפש האנושית. האחר הוא רב, מיסטיקן, הוגה דתי המנסח שפה חדשה תוך שילוב של קבלה, תנ"ך ומחשבה פילוסופית, ואשר בשונה מעמיתו שולח את מבטו אל־על, לעבר הא־לוהות, הגאולה ותכלית ההיסטוריה.

ובכל זאת, כשמניחים בצד את פערי התפיסה והאמונה, מתגלה הקבלה מרתקת בין זיגמונד פרויד והראי"ה קוק: שניהם מבכרים רכיבים זהים בנפש האדם – אינסטינקטים וקונפליקטים, דחפים ו"לא מודע", ולשניהם דפוסי חשיבה דומים – הם מציעים תבנית התפתחותית מדורגת לנפש האנושית, החולפת בדרכה הכמוסה על פני משברים והתגברויות, כאבים ועליות, לעבר ייצובה ותיקונה הסופי.

בין וינה לתל־אביב

במהלך קיץ 1933 התנהלה בין שתי הערים, וינה ותל־אביב, חלופת מכתבים טעונה סביב שאלת מינויו של הפסיכיאטר היהודי־וינאי, מרטין פפנהיים. פרופ' פפנהיים, פסיכיאטר ונוירולוג בעל שם עולמי, מבאי ביתו המוערכים של פרויד ובן־דוד שני של המטופלת המפורסמת "אנה או" – נאלץ לנטוש את ארצו נוכח רדיפות הנאצים, וביקר בתל־אביב כדי לבחון את האפשרות להגר אליה. ראש עיריית תל־אביב מאיר דיזנגוף התרשם עמוקות מן האיש והביע נכונות לשבצו בניהול מוסדות בריאות הנפש בעיר. ואולם שמועה מביכה מווינה העלתה חשד של ממש לגבי טיב נאמנותו של פפנהיים לשורשיו היהודיים. מעל דפי העיתון הציוני־וינאי "העולם החדש" פורסמה כתבת מחאה מאת הרופא היהודי־וינאי קרמנצקי, שקרא לבטל כל התקשרות עם האיש נוכח בגידתו בלאום וחבירתו לנצרות: "האם אופי וגאווה לאומית אינם משחקים תפקיד בבנייתה של פלסטינה?!", תמה. "האם בונים את הבית הלאומי עבור יהודים נאמנים או עבור משומדים?!"

השתלחות זו הייתה יריית פתיחה למאבק עיקש שהתנהל בשדה הציוני נגד קבלתו של פרופ' פפנהיים למוסדות היישוב. לאחר שורה ארוכה של בירורים בנושא נמנעה ממנו קבלת המשרה, חרף התאמתו המלאה לתפקיד.

ואולם כנגד המלעיזים ניצבה סוללה מכובדת של תומכים ומעריצים מן ההגמוניה התל־אביבית, אשר פעלו רבות למען שילובו של פפנהיים במערך הטיפולי בארץ. לצד המחנך יחיאל היילפרין, המשורר הלאומי ח"נ ביאליק ואישים מכובדים נוספים, התבלט באופן חסר תקדים שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתומך נחוש ונלהב, שפעל במרץ למען שיבוצו של פפנהיים במערך הרפואה התל־אביבי. הרב קוק, שבאותה עת כבר שימש כרבה הראשי של ארץ ישראל וקבע את משכנו בירושלים, עשה יד אחת עם הדמויות הנזכרות ויזם את כתיבתן של שלוש איגרות. הוא ביקש בהן באופן אישי מראשי מועצת העיר תל־אביב, דיזנגוף, ישראל רוקח ושושנה פרסיץ, "לקרב את הפרופסור הנכבד ולשתף אותו במפעל אגודת העזרה לחולי הרוח אשר ברמת גן, ובשאר מוסדות הרפואה של עיריית תל אביב".

מה עמד מאחורי השתדלותו המאומצת של הרב קוק למען השתלבותו המקצועית של פפנהיים במוסדות היישוב, והאם התקשרותו עם האיש מעידה משהו על תורתו?

ייתכן שפתרון החידה טמון בשיח שהתנהל במסגרת קבלת הפנים שנערכה לכבוד הפרופסור בחורף 1934. בערב זה, אשר נערך בסמינר לגננות של איש החינוך היילפרין לרגל החלטתו של פפנהיים להשתקע בארץ, ואשר זכה לסיקור תקשורתי בעיתון "דבר" – השתתפו כמאה איש, "מחשובי הרופאים, הסופרים והאומנים שבתל אביב". פרט לנציג הרופאים ד"ר משה קריגר, סגן יו"ר הסתדרות הרופאים בארץ, שהתייחס בדבריו למומחיותו של פפנהיים בתחום הנוירולוגיה, דומה שכל יתר הדוברים הבליטו קו אחר בדמותו. כך למשל ד"ר וליקובסקי, שהיטיב לתאר את כישוריו הרפואיים של פפנהיים כפסיכיאטר, בחר לשים את הדגש על כישוריו הפסיכואנליטיים כ"אחד החברים החשובים מבית מדרשו של פרויד", וכמי שרואה "את כל פונקציות הנפש כדבר־מה עדין ומסתורי". ד"ר ישראל רבקאי, איש חינוך נודע באותם ימים, ציין אף הוא את מומחיותו של הפרופסור בחקר נפש הילד ואת תרומתו הפוטנציאלית לשדה זה בהקשרו הארצישראלי.

אבל הנתון המעניין ביותר בתיעוד ערב זה הוא שעם המברכים נמנו גם אנשי תיאטרון בולטים, כמו צבי בן־חיים ושמעון פינקל מתיאטרון "הבימה", זאת לצד ביאליק שרמז בהרצאתו לגדלותו המיתולוגית של הפרופסור, וד"ר קריגר הנזכר, שאף שמו נקשר בעולם התיאטרון על רקע היותו יו"ר חוג הבימה. הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה שבראשית דרכה בארץ של הפסיכואנליזה בארץ היא נוסחה במונחים אמנותיים ופדגוגיים לא פחות משנוסחה במונחים רפואיים או תרפויטיים. תדמיתה המדעית של הפסיכואנליזה מצד אחד והיבטיה ההומניסטיים מן הצד שמנגד, שיוו לה מעמד ייחודי ובין־תחומי בנוף התרבותי בארץ, בייחוד על רקע התשוקה הציונית לעצב דמות של "יהודי חדש", החף ממאפייני הגלות.

במובן זה, לא תהיה זו הפלגת דברים לומר כי המקרה של פפנהיים היווה "כלי משחק" בידיהם של מקבלי ההחלטות בארץ בהקשר רחב יותר. יומיים בלבד לפני קבלת הפנים הנזכרת, ב־14 בפברואר 1934, קיימה מועצת האוניברסיטה העברית בירושלים ישיבה שבה הועלתה לדיון היתכנותה של הקמת קתדרה לפסיכואנליזה. הדיון עסק ב"אופיה המדעי" של הגישה הפרוידיאנית ונחתם בלא הכרעה, אם כי הוחלט שהאוניברסיטה תשקול את הדברים פעם נוספת לאור חוות דעת שתקבל מפסיכולוג בעל שם. לא מן הנמנע אפוא כי קבלת הפנים ה"תל־אביבית" יומיים מאוחר יותר עשתה שימוש תעמולתי בתמיכתה בפסיכואנליטיקאי הווינאי הנודע, כהבעת מחאה נוכח הספקנות שגילו ראשי האוניברסיטה הירושלמית באשר להתאמתה של השיטה הפרוידיאנית לנוף הארצישראלי המתחדש. האמפתיה העמוקה שגילה הרב קוק כלפי פפנהיים, שבאופן חריג צידד דווקא בעמדתו של "האגף התל אביבי" בפולמוס, נעשית אפוא מרתקת יותר.

"מפליא בדקותו ובהגיונו"

התבוננות על צירוף מקרים נוסף מאותם ימים מעוררת השתאות נוספת. בעיצומו של הפולמוס על אודות מועמדותו של פפנהיים, וכעשרה ימים בלבד קודם קבלת הפנים שנערכה לכבודו בתל־אביב, דיווח ברשימותיו הרב משה צבי נריה, אז בחור צעיר ונלהב בישיבת מרכז הרב, על התפעלותו העצומה מתורתו ה"גאונית" של פרויד ומזיקתה המבנית למתודולוגיה הישיבתית־תלמודית:

השגתי את "שיעורי מבוא לפסיכואנליזה" מאת פרויד. קראתי כבר את חלקו הראשון. ניתוחו הפסיכולוגי הוא באמת מפליא בדקותו ובהגיונו. והרי בעצם הוא מטפל בסוגיות מעין אלה שאנו "מחלקים" בישיבה. אלא שבישיבה הדברים נוגעים ל"חזקה" ו"רוב" ו"מיגו", וכאן ל"נברוזות", לפתלוגיה, ל"בלתי-מודע". דרך עיונו ישר ועקבי ומרוכז. הוא גאון!

לא מן הנמנע כי התעוררותו של נריה הצעיר אל הכתבים הפרוידיאניים נבעה מאי־אלו רשמים שקיבל התלמיד מראש ישיבתו הראי"ה, שלפי עדותו האישית הידק את הקשרים עימו בדיוק באותם ימים.

באורח דומה, כך נראה, התעוררה גם התעניינותו של הרב קוק בשיח הפרוידיאני. הראי"ה, שראה בתרבות בכלל ובמדע בפרט "סוכני יהדות" ממדרגה ראשונה, ביקש להציג את נכסי הרוח היהודיים דרך הכלים הפופולריים של התקופה. המדע כמו האמנות היוו עבורו פלטפורמות להנגשת הרעיונות הרוחניים לקהל הרחב, בדומה ליחסים שחולקים ביניהם ה"משל" וה"נמשל" בספרות הלוריאנית. הרמח"ל, הגאון מווילנה ורבים אחרים הצביעו בשעתו על אופייה האלגורי של קבלת האר"י, המשווה לה מעמד של "מפה טופוגרפית" הדורשת פענוח; מעין כתב־סתרים הזקוק ל"מקרא" ייחודי משלו.

הרב קוק, אשר צועד בעקבות רבותיו אלו, מרחיב את היריעה בהתייחסו אף לחוכמות החול באופן דומה, כסוג של משלים המהווים "סוכני שינוי" ו"מתווכים", כעין בבואות של מטה לעולמות הרוחניים העליונים. כך למשל הוא כתב ברשימה אישית:

רבות הדוגמאות שאנו מוצאים בין הדברים הגשמיים אל הרוחניים, ומזה בנויים הם משלים רבים מאד בענייני האלוהות והנפש, וזה מורה שבאמת ההויה כולה היא מחשבה אלוהית אחת, או דיבור אלוהי אחד, הגה אחד, והגה זה מצטייר לפי התכונה של הניצוצות החיים, הראויים להרגיש את הווייתם את ההוויה הכללית, בתנאים ידועים בציור גשמי, ובתנאים אחרים בציור רוחני, אבל בעצם אין שום הבדל ביניהם. על כן אין תימה למה הדברים כל כך מתאימים זה לזה (פנקסי הראי"ה ג, עמ' שמה).

מעלתה של תורת הנפש לדידו של הראי"ה, כמו גם של הפילוסופיה וחוכמות אוניברסליות אחרות, נעוצה ביכולתה לחשוף את המבנים המטפיזיים, המופשטים, גם בשכבות החומריות של המציאות, ובכך להוות גשר בין העולמות הרוחניים לתודעת האדם ה"המוני". המפגש הקונקרטי של ההמון עם היישומים המוחשיים של החוכמות, מאפשר לאנושות לעכל את המבנים הרוחניים בכלים שווים לכל נפש, כך שעם הזמן היטמעותם של היסודות המטפיזיים נעשית אפשרית ונגישה יותר לציבור הרחב. ברוח זו הוא מתייחס, למשל, גם ליתרון הגלום ב"לימודי הטבע החדשים", הלא הם תורת האבולוציה הדרוויניסטית:

מהלך המחשבה של ההתפתחות, שנתפרסמה בכל השדרות, לרגלי למודי הטבע החדשים, עשתה מהפכה רבה בחוג המחשבות הרגילות. לא אצל יחידי הסגולה, בעלי הדעה וההיגיון, שמעולם הסתכלו בסדרי השתלשלות דרגאים, אפילו בהוויה הרוחנית המוסקרת בסקירה היותר נסתרה, שאין הדבר זר אצלם להבין במידת ההשוואה גם כן באופן זה בדבר ההתפתחות החומרית של העולם המוחשי, שראוי הדבר שתהיה התגלותו מתאמת להשתלשלות הרוחנית של ההויה, שאינה מחסרת דרגה אחת בדילוג וריקניות. אבל ההמון לא הסכין להבין את ההתפתחות ברעיון שלם ומקיף, ולא יכול לקשור על פיו את עולמו הרוחני... לזה צריכה הזרחת אורה מרובה, שתהיה הולכת וחודרת בכל השדרות, עד אשר תופיע בסדריה הנוחים גם בחוג היותר פשוט והמוני (אורות הקודש ב, עמ' תקמא-ב).

במובן זה רואה הרב קוק גם את ערכה של הפסיכואנליזה. בשלהי 1904, שלושים שנה טרם המקרה של פפנהיים, ובמקביל למועד יציאתן לאור של שלוש המסות המהפכניות של פרויד על המיניות הילדית, כותב הרב קוק ביומנו את השורות הבאות:

מבוא גדול יש לפסיכולוגיה הפרטית, וכן הכללית, הלאומית והאנושית, עם דרכי ההסברה של אורחות התורה והעבודה. בייחוד אנו צריכים להיכנס במעמקי חכמת הנפש, כדי להסביר את תוכנם של המחשבות הפועלות עלינו לרגלי המעשים והדיבורים (שמונה קבצים א, כח).

פרק זה, אשר נכתב כאמור בשליש האחרון של שנת 1904, עוד בטרם יצאו לפסיכואנליזה מוניטין של ממש מחוץ למעגלים המקצועיים של הדיסציפלינה הפסיכולוגית, חושף את היכרותו המעמיקה של הרב קוק עם התיאוריה כבר בראשית דרכה. הרב קוק, שזמן קצר קודם לכן התחיל להיחשף לקווי האופי של בני העלייה הראשונה והשנייה במסגרת כהונתו הטרייה כרבה של יפו ומושבות החלוצים, בוודאי השתוקק להיחשף לתורות מהפכניות הקרובות ללב הדור הצעיר, והשקיע מאמצים לא מבוטלים כדי ללומדן, וכפי שכבר העיד בשעתו בנו הרב צבי־יהודה באיגרתו הנודעת לברנר.

חשיפתו לתיאוריה הפרוידיאנית הולידה אצלו, כך נראה, את ההכרה כי יש ב"מעמקי חכמת הנפש", קרי הפסיכואנליזה, "דרכי הסברה" שעשויות לשפוך אור על הרז החבוי מבעד ל"מעשים והדיבורים" המרכיבים את הפרקטיקה הדתית. ככל שניטיב להשתמש ב"דרכים" אלו, סבר הראי"ה, כך נסגל לעצמנו שפה אשר תוכל להנחיל גם ל"יישוב החדש", המשכיל, תכנים פנימיים הכמוסים מתחת למעטפת המעשית. במובן עמוק, דווקא המבנים שבתיאוריה הפרוידיאנית, דפוסי החשיבה והמודלים שהיא מציעה, משמשים אליבא דהרב קוק סוג של "משל", מעין תרגום עדכני ומודרני לתבניות קבליות מובהקות, שבאמצעותו ניתן יהיה לתווך בין שתי השפות הזרות – היהודית הקלאסית והחילונית המודרנית – על אף המרחק הרב ביניהן.

ד"ר אופיר אחימאיר מלמד במכללות להוראה ומלווה ארגונים בהובלת תהליכי שינוי. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהיבטים פסיכואנליטיים, קבליים ופילוסופיים בהגותו של הרב קוק