להצטרף לגיבורי הזוהר ולרב קוק

בכה ר' שמעון ואמר: יודע אני ודאי שרוח קדושה עליונה מנצנצת בכם. אשרי דור זה, שהרי לא יהיה כדור זה עד לזמן בואו של מלך המשיח, שהרי תשוב התורה לעתיקותה... הזדרזו, חברים קדושים, שהרי כמעמד זה לא יהא עד שיבוא מלך המשיח! (זוהר ח"ב, קמז ע״א; ח"ג, קל״ב ע״ב).

על רקע השאלה "עד אימת ניתיב בקיימא דחד סמכא?", המבטאת את עלבונו של קיום דתי הנסמך על עמוד אחד בלבד, מתגייסת חבורת הזוהר להתקין את התורה ולהשיב אותה "לעתיקותא". זאת מתוך תודעת דחיפות של "עת לעשות לה' הפרו תורתך". לאורך היצירה היהודית מוכרות לנו כמה נקודות מפנה כאלה, שיש בהן תחושת שבר וחיפוש אחר שפה חדשה בעקבותיו. מדברי רשב"י שהבאנו עולה שהגילוי המיוחד של חבורת הזוהר עומד להיגנז, עד בואו של זמן שיאפשר שוב תיקון משיחי.

"כל זמן מאיר בתכונתו", כתב הרב קוק. מילים אלה הן הזמנה להקשיב מחדש לרעיונות ישנים מתוך הקשר תרבותי ורוחני משתנה. דומה שאותה קריאה חלה גם על יצירתו ועולמו של הרב קוק עצמו. השינויים המתרחשים בעולם הרוחני פותחים אפשרויות למפגש אחר עם כתביו

קריאה ביומניו של הרב קוק תוך הקשבה לרובד הפנימי בעולמו, מגלה שבהיבטים רבים הוא כמו כותב את אותו פרק חדש בפרויקט של חבורת הזוהר. ניתן לדמות את רשב"י וגיבורי הזוהר, יחד עם מקובלים שונים לאורך הגלות, כעומדים בעבר אחד ומלווים את השכינה בגלותה תוך שהם יוצרים את סיפור העומק של גלות זו; ומן העבר האחר ניצב הרב קוק המשורר, ומתקין את סיפורה של השכינה המתחילה לקום מעפרה.

גם אצל הרב קוק, כמו אצל גיבורי הזוהר, אין מדובר רק בסיפור או במיתוס. זוהי שפה יוצרת, מעוררת ופועלת, שבה יוצרי התמונות מתעוררים, מעוררים ונוטלים חלק פעיל בסיפור. בפנים שונות של עשייתו הפנימית, המטפיזית וגם המעשית, ניתן לראות אותו כצועד בעקבות חבורת הזוהר. כך במאמציו כצדיק לעורר את התענוג העליון ולהמשיך שפע למציאות המוגבלת, וכך בצורך הדחוף לגאול את התורה מהמצרים שבהם היא נתונה בגלות. גם אצל הרב קוק ישנו שבר, הפרו תורתך, וצורך דחוף לייצר שפה חדשה.

שירים בחצות הלילה

גיבורי הזוהר רואים עצמם כהולכים בעקבות דוד המלך המודה בשירים ותשבחות בחצות הלילה, כשהקב"ה מתעורר בגן העדן להשתעשע עם הצדיקים. גם ביומניו של הרב קוק ניתן למצוא תיאורים המספרים על שירות ותשבחות של צדיקים המעוררים את התענוג העליון. תיאורים אלה מגלים כנראה משהו מעולמו של הרב קוק עצמו כצדיק, וגם על פעילותו הלילית. הנה כך כתב בפנקסו:

וחובה גדולה היא על הצדיקים להתעסק תמיד בלימודים ושירות, המעוררים את התענוג העליון... ומהעונג שלהם ימשך שפע עונג על כל העולם כולו... ומרוב העונג המתמשך מזיו הנשמה הקדושה של הצדיק העליון... ימשך נועם של אהבה לכל ישראל... וימחקו כל תווי הקטגוריות מכל הפנים... אמנם צריך הצדיק הגדול לדעת את מעלתו... ואפילו כל הדברים העליונים, שנחשבים לחוצפא נוראה לחפוץ אותם, סוף כל סוף יהיה חלקו עמם בנעימים (שמונה קבצים א, שט).

ועוד:

הצמאון האלהי, והתענוג הממוזג בו, ביחד עם הצער של חולת האהבה האלהית, בשעה שהוא מתפרץ בשטפו בנשמותיהם של צדיקים, הרי הוא ממלאם גודל אין חקר, והם מתנשאים בהרחבת דעת ואור חסד גדול, להשפיע מאורותיהם המצוחצחים על כל עדת ישראל, להשביע נפשות שוקקות, ולסלח לכל חטא עון ופשע ברחמים גדולים ובאהבה רבה. ובעת רצון כזאת, אשרי מי שפוגש אז את קדושי עליון הללו, בהיותם עסוקים במרום קדושת אור חסד אלהים, וכל המקבל פניהם כמקבל פני שכינה ממש (שם ג, קסג).

ברקע הקריאה שאני מציעה, עומדת ההנחה שכתיבתו של הרב קוק על הצדיקים מספרת את סיפור עולמו שלו, והמאמצים שנקט להמשיך שפע ולהמתיק את המציאות בזמנו, מציאות שחסד וקטגוריה שימשו בה בערבוביה. עסקתי בכך בהרחבה בספרי על חווייתו הפנימית של הרב קוק; כאן אני מבקשת להצביע על הרציפות למיתוס הזוהרי, שאת הדיו אפשר לשמוע בין שורותיו של הרב קוק. הנה כך בזוהר (בתרגום):

מתי התעוררות הזכר כלפי הנקבה? כשהוא מקנא לה. בוא וראה סוד הדבר: כשצדיק בעולם, מיד השכינה אינה סרה ממנו ותשוקתה בו. אז התשוקה של מעלה לגביה באהבה כתשוקת הזכר לנקבה כשהוא מקנא לה, ועל כן 'והקימותי את בריתי אתך', התשוקה נתעוררה בגללך (זוהר ח"א, סו ע"ב.)

המשכת השפע מעולמות עליונים מתאפשרת כשיש התעוררות ותשוקה מלמטה. הצדיקים, או חבורת מקובלי הזוהר, נוטלים חלק בהתעוררות הזו:

כנסת ישראל (השכינה) אינה מעירה תשוקה אל הקדוש ברוך הוא אלא ברוח הצדיקים הנכנסים בתוכה, ואז נובעים מים מתוכה לקראת מי הזכר, והכל נעשה תשוקה אחת וצרור אחד וקשר אחד (זוהר ח"א, ס ע"ב).

הצדיק מעורר את האהבה, והתעוררות האהבה של "וימינו תחבקני" מביאה להכללת שמאל בימין ולהתגברות על הדין. גם התעוררות הצדיקים שהרב קוק כתב עליה כרוכה בהגברת החסד על הדין, "וימחקו כל תווי הקטגוריות", ולהבאת סליחה לעולם.

להוציא את התורה מן המצר

כתיבתו של הרב קוק אינה תיאורטית. נראה שיש בה רמזים לעבודתו הלילית ולמאמציו "לעורר את התענוג העליון" על ידי "שירות ולימודים". בתיאורים הבאים נפתח בפנינו צוהר כזה אל דרכי המימוש של תפקיד הצדיק כמעורר:

נכנס באוזן צדיקים לפעמים קול קורא, קומו צדיקים, עסקו בתורה, לחזק את כחה של כנסת ישראל... כדי שתתחבר עם דודה, מלך עולמים (שמונה קבצים ג, קפ). 

ייתכן שהקול הקורא "קומו" רומז גם על קימה בלילה. כמו כאן:

קמים נבוני לבב בחצות לילה, וידיהם על חלציהם כיולדה. על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים (שם ז, יב).

שליחותו של הרב קוק בצומת ההיסטורי המורכב שבו חי ופעל, כללה לצד עשייתו הגלויה גם פעילות מטפיזית שבה פעל בשירה ותפילה לחזק את כנסת ישראל, או לצעוק כיולדה ולבכות על צרתם וצרת העולם. התיאור הבא עשוי לקפל בתוכו עדות על התנסות והתממשות של האידיאל המוטל על הצדיקים:

כיצד מזמרין זמירות ואומרים תהילות ותשבחות? בא רוח בנשמה, והשיגוב האלהי ממלא את הלב, והלב מרגיש איך שהוא צר מהכיל את המון רגשותיו, התענוג הקדוש ממלא כל קרביו.... הוא עודנו מתחשב, וההרגשה מתגברת, המחשבה מתאדרת, קוי חיים הולכים ושוטפים, לא יתנו לו שקט. עוד הפעם התענוג העליון דופק, קול דודי הנה הוא זה. קרוא הוא, והוא מתעורר, פותח פה ברננה, כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי. תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית (שם ה, פד).

לעיל קראנו: "חובה גדולה על הצדיקים לעסוק תמיד בלימודים ושירות כדי לעורר את התענוג העליון". בתיאור האחרון מתממשת החובה הזו, והיא מעוררת גם את הצדיק עצמו, הזוכה להתעוררות ולחוויית שמיעה של קול הדוד הדופק.

קולות הניגון שנשמעו בחדרו של הרב קוק היו חלק ממימוש הייעוד של הצדיק, לעורר את התענוג העליון ולעורר חיבור ידידות בין כנסת ישראל לדודה. אני מציעה שהרב קוק הצטרף כאן למקובלי הזוהר. לא מדובר רק בהשראה ספרותית כי אם בהמשך הדרשה המעוררת, יוצרת ופועלת. קולות הניגון נשאו עמם מצליליו של המיתוס הזוהרי.

הליכתו של הרב קוק בעקבות רשב"י וחבורתו באה לידי ביטוי גם באותו צורך דחוף להשיב את התורה לעתיקותא. בהתיחסו לשמיעת הקול שזכה לה הוא כתב:

ואם המורשה בלבושיה הרבים לא גלתה הוד יופיה, תבוא רוח הנבואה, ובראשית דרכה תברר את אשר עם לבבה בשפה ברורה (ש"ק ד, יז).

המורשה, התורה שהועברה במסורת, לא מגלה את יופיה. יש צורך אפוא לפתוח בה פתחים חדשים, נביעה ונבואה. כמו רשב"י באידרא, כך גם עיקר מפעל חייו של הרב קוק היה להוציא את התורה ממצר, לפתוח אותה ולגלות בה פנים חדשות עתיקות.

התנועה המרכזית השוזרת את עולמו הפנימי ואת השפה שהוא מחדש, היא תנועה של התרחבות. מקנוקנות צרים המטפטפים ואינם מרווים את הנשמה, לעבר מקורות מים ההולכים ומתרחבים עד לשפיעה אדירה. זו התודעה והחוויה שאישיותו וכתיבתו מזמינים אליה. כיצד נוכל להיענות להזמנה?

מהתיאוריה אל החוויה

"כל זמן מאיר בתכונתו", כתב הרב קוק. מילים אלה הן הזמנה להקשיב מחדש לרעיונות ישנים מתוך הקשר תרבותי ורוחני משתנה. דומה שאותה קריאה חלה גם על יצירתו ועולמו של הרב קוק עצמו. בתשעים השנים שחלפו מאז פטירתו, כל פרק זמן והקשר תרבותי הביאו לקריאה אחרת ביצירתו. במאמר משנת תש"ח הציע יעקב אייגוס לראות במיסטיות את החידוש, ואולי אף את הבשורה, שהרב קוק הציע לעולם היהודי בן זמננו:

בכתבי הרב קוק מצא מושג הדבקות המיסטית את תיקונו הספרותי. בנידון זה חידש הרב קוק סוג של מחקר ויצירה שכמעט לא נמצא מקודם בספרות ישראל. לפיכך, ספריו טעונים דיון ועיון בכובד ראש. אפשר שמתוכם תצמח תנועה מיסטית מודרנית, שתחיה את ה"עצמות היבשות" של היהדות בזמננו.

הכיוון שהבליט אייגוס לא נעלם מעיני לומדים וחוקרים, אך לא היה מרכזי בעיסוק במשנת הרב קוק לאורך כמה עשורים. אירועי הזמן היטו את העיסוק בהגותו למחוזות אחרים - חלקם לאומיים ואידאולוגיים, חלקם פילוסופיים. היו גם מי שהבליטו את הפן הקבלי ביצירה. תלמידים וחוקרים מצאו בה פנים שונות המשקפות את עושרה, אך מלמדות גם על ההקשר התרבותי שמתוכו קראו את הכתבים.

לפני יותר מעשרים שנה, גם בעקבות פרסום הקבצים המקוריים של הרב קוק, הצעתי קריאה חדשה שהעתיקה את מרכז הכובד מהפילוסופיה אל הפנימיות, ומהתיאוריה אל החוויה. השינוי שהצעתי היה נטוע גם בתוך הקשר תרבותי ובשינוי מעמדם של הסוד והמיסטיקה.

עתה, יותר משני עשורים מאוחר יותר, אני מציעה לחזור אל הרב קוק בדרכים נוספות. שינויים המתרחשים בעולם הרוחני פותחים אפשרויות למפגש אחר עם היצירה. מפגש שמזמין הקשבה עדינה לעולמו הפנימי ופתיחתו לשכבות נוספות של הדהודים, ואולי אף יכול להוציא אותנו מעמדת המקשיב ולהזמין אותנו להצטרף וליטול חלק פעיל בתמונות. לראות את הטקסט כאפשרות, ולסלול דרכים אל הרוח איתו ובהשראתו. לשתוק עם קדוש הדומיה. לאחוז בשולי גלימתו של הצדיק ולהיפתח לאפשרות לפעול על המציאות לא רק בדרכים מעשיות, אלא גם כשאנו צועקים כיולדה ובוכים על צער האומה, צער העולם וצער השכינה.

אני מציעה להצטרף לגיבורי הזוהר ולרב קוק שדיבורם יוצר וחי ואיננו רק שיח תיאורטי. בתרבות שיש בה עודפות של מילים ורעיונות המאבדים את השורש החי שלהן, אנו נקראים לפתח אופני שיח אחרים הנוגעים בשורש החי, העתיק, ומהמקום המתחדש הזה להקשיב גם לרב קוק.

גם אנחנו נתונים עכשיו בתוך שבר שיצר פער בין הקיום שלפניו ובין הקיום המעורער והתר אחר שפה חדשה. כחלק מהגישוש הזה ניתן להקשיב להזמנה של רשב"י שבה פתחנו, על תורה שתשוב לעתיקותא. להתכנס אל השורש, אל הראשוני, אל החי והנובע, ולנסות לייצר משם שפה ונחמה.

ד"ר סמדר שרלו היא מרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן, ומחברת הספר "צדיק יסוד עולם: השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק"