"כשהורים לא מצאו שום דבר טוב בילד שלהם - אמרתי שנעצור את הפגישה"

הסלון בבית משפחת שיינפלד שקט בשעות הבוקר בחופש הגדול. "המתבגרים עוד ישנים", מסביר האב, הרב אלי (49). את המילים הללו הוא לא אומר בכאב או בכעס, אלא בחיוך של הורה שמקבל בברכה את הצורך של ילדיו בחופש ובהתרופפות המסגרת הקבועה.

אנחנו נפגשים לכבוד צאת ספרו החדש, "פני הדור: מבט פנימי על דור עקבתא דמשיחא" (בהוצאת ספריית בית אל). הספר נולד מתוך המלחמה, והוא מבוסס על סדרת שיעורים שמסר המחבר בתפקידו כרב קהילת "נווה הגבעה" בגבעת־זאב. באופן ייחודי, הספר בנוי על המשנה המפורסמת בסוף מסכת סוטה, שמתארת את התופעות החברתיות הקשות שיאפיינו את תקופת "עקבות משיחא", כלומר הדור שלפני ביאת המשיח. בספרו עובר הרב שיינפלד תופעה אחר תופעה ומסביר מדוע בעומקן הן מבטאות התבגרות, גדלות ותחילתה של גאולה.

"כלפי חוץ הן באמת נראות תופעות לא טובות, אבל כשמסתכלים פנימה רואים משהו אחר", הוא אומר. שם הספר מתקשר אף הוא לביטוי מאותה משנה, המסמל את חוצפתו של אותו דור ובעיקר את התפרקות התא המשפחתי: "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב". זהו ספר רעיוני ביסודו, אבל הוא מכיל גם "בונוס", כהגדרת המחבר; בסיכומו של כל פרק מופיעה קריאת כיוון להורים ולמחנכים בדמות אתגר חינוכי מסוים והדרך להתמודד עימו.

רכבת הרים

המלחמה חידדה את נקודת המבט החיובית של שיינפלד על הדור הנוכחי: "כשאני רואה את החיילים יוצאים לקרב, אני רואה בהם את כל הדברים הגדולים שפעם אמרו על רבי עקיבא ודוד המלך. אז אפשר להסתכל על המצב ולומר 'פני הדור כפני הכלב', ואפשר להסתכל על הדור, על הניסים, ולהגיד 'וואלה יש פה דברים מדהימים, אני אוהב אותם, גם אם אני לא תמיד אוהב את המעשים שלהם'. עין טובה – על עצמי, על הילדים שלי, על הקהילה, על העולם, על הדור – פועלת בעצמה, לפני כל שיעורי הבית".

הוא מדלג בטבעיות בין ההסתכלות הקולקטיבית על הדור ומעלותיו, ובין המבט הפרטי על הילד בבית או על התלמיד בכיתה. "כשאתה רואה ילד שמתחצף זה לא טוב, אבל אחרי שנתיים תראה קו ישיר בין החוצפה ובין בניית הקומה.  החוצפה היא זו שהביאה לקומה החדשה. במהלך הדורות אתה קולט שבעטו במשהו קטן כדי לבנות פה משהו גדול".

"העברתי פעם סדנה לאימהות. אמרתי להן 'עד המפגש הבא, כל אחת בוחרת מתבגר או מתבגרת אחת שהכי קשה לה איתם, ונותנת שתי מחמאות. אחת בווטסאפ או על פתק, אחת בעל פה'. אחרי שבוע הן אמרו 'אתה לא יודע מה זה עשה, פתאום ראיתי את הבת שלי'"

כמחנך בכיתה, הוא ממשיך, "יכול להיות ילד שעושה הכול כדי שאני לא אראה את הטוב שבו, אבל אני לא מתבלבל. מצד אחד המעשים שלו כואבים ומציקים לי. מצד שני אני לעולם לא נכנע למה שרואים בחוץ. אני ממוקד במה שהוא, וזה פועל".

יש לך גם אתגרים בעניין הזה?

"אני תמיד אומר להורים: 'לפני שניכנס לעניין שלשמו באתם, תגידו לי משהו טוב אחד על הילד. נסתכל בעין טובה, ואחרי זה ניכנס לסוגיה עצמה'. פעמיים קרה לי שהזמנתי הורים על מקרים באמת קשים, והם אמרו לי: 'אנחנו לא מצליחים למצוא משהו. בסניף הוא שורף את המועדון, בבית הוא רב עם האחים'. אמרתי להם: 'אז לא נמשיך כעת בפגישה, תחשבו ותבואו עוד שלושה ימים'. אחד הזוגות הגיע מרחוק; אבל אם אתה לא מצליח בכלל לראות איזו נקודה פנימית, זה לא ילך.

"אתה יכול להיות המחנך הכי דגול בעולם, ועדיין יהיו תלמידים שמפעילים אותך ומוציאים אותך מאיזון. הרב קוק אומר שהסנגוריה על עם ישראל זו עבודה קשה, אבל היא אפשרית. זה נכון גם בהסתכלות על הדור וגם בחינוך. ואם אחרי עבודה אתה לא מצליח לאהוב את התלמיד שלך – או שהוא יעבור כיתה או שאתה תעבור".

איך באמת מצליחים שהילדים לא יפעילו אותך?

"הרבה פעמים אני אומר להורים, תמירו את רגשות הכעס ברחמים. אולי זה קצת מתנשא, אבל הרבה פעמים מישהו מתנהג בצורה בוטה כי משהו יושב עליו. כעס מתפרץ כשיש לי ציפייה שהוא יתנהג בצורה מסוימת והוא לא, רחמים זה לומר 'אני מבין שקשה לו'. יש משפט שהורים אוהבים להגיד – 'יחס גורר יחס. הוא לא מכבד אותי, אני לא אכבד אותו'. אבל זה לא נכון. יחס גורר יחס בקבוצת השווים. אם הבן שלי פגע בי, עכשיו אני אפגע בו בחזרה? יש ציפייה מההורה להיות בעמדה נפשית בוגרת יותר, מתוקנת יותר.

"גיל ההתבגרות זה רכבת הרים. העולם הרגשי הרבה פעמים מחפה על העולם השכלי, ויש המון קשיים והתמודדויות שלא תמיד יודעים להכיל אותם. אני שומע הרבה פעמים הורים שאומרים בנוגע לילדים: 'מי שישמע, מה יש לך על הראש? משפחה? פרנסה? יש לך אוכל, מיטה, שבי תלמדי'. זה משפט מאוד לא רגיש. יש להם מעמסות לימודיות יותר מאשר ביסודי; יש להם קטע חברתי – נכנס להדרכה, לא נכנס להדרכה; יש להם מעמסות דתיות – ה' אוהב אותי, לא אוהב אותי. לבוא לילד בן 16 שעכשיו חברה שלו עזבה אותו, שנכשל בטסט או שהוא לא מצליח בלימודים, ולצפות שהוא יהיה מאוזן... צריך להכיר את המציאות של המתבגרים".

מסך ההכחשה

הוא נולד בפתח‏‏־תקווה, אח לארבעה; אחיו התאום הוא הסופר מיקי שיינפלד. החלום להיות מחנך התרקם אצלו בתקופת לימודיו בישיבת הגולן בחיספין, בעקבות חסך שחש משנות בית הספר. "ברמה האישית, אני חושב שהשנים האלה לא מוצו. היה כיף, נהניתי מאוד, אבל במבט לאחור הרגשתי בזבוז. את הצמיחה הנפשית־רוחנית התחלתי בסוף י"ב. עד אז היו שנים משמעותיות שבמהלכן הייתי בעיקר במגרשי הכדורגל והכדורסל".

החלום החינוכי היה רחוק מהמסלול שאליו הוכוון בבית. "ההורים רצו שאהיה עורך דין, רופא, פסיכולוג". הוא כבר התקבל ללימודים במסלולים יוקרתיים, ואז סיפר להוריו על בחירתו לפנות להוראה. "היה להם מאוד קשה. הם אמרו 'לא נלך איתך ראש בראש, אבל לפחות תתמקצע ותעשה גם סמיכה לרבנות". שיינפלד פנה ללימודים בישיבת מעלה אדומים. בשנתו האחרונה שם, בגיל 27, החל לחנך את כיתה י"ב בישיבה התיכונית בעיר.

מסיבת הסיום של אותה שנה הייתה אירוע משמעותי בעבור הרב שיינפלד לא רק כמחנך אלא כבן בעצמו. "פתאום ההורים שלי נכנסים. אמרתי להם 'מה אתם עושים פה?', הם אמרו לי 'הזמינו אותנו'. התלמידים הזמינו אותם בלי ידיעתי. בסוף המסיבה הם היו מאוד נרגשים ואמרו לי עם דמעות בעיניים: 'אנחנו שמחים שלא הקשבת לנו'".

את השנה הזו, שבה נחשף לראשונה לעולם הנוער והחינוך, הוא מתאר כ"שנה משוגעת". היא הציבה לפתחו אתגרים שונים, אך בגישתו הייחודית הוא הצליח להפוך אותם להזדמנויות. "באחד השיעורים הראשונים הסתובבתי בכיתה באורות ובהתלהבות, ואז אני קולט שאחד החבר'ה גם כן באורות, אבל באורות ערפל – הוא נכנס לתכנים לא צנועים בטלפון. אני קולט אותו, הוא קולט אותי, ואז אני עושה לו תנועה כזו 'נדבר אחרי זה'. הוא עושה לי 'סבבה', ואני אין לי מושג איך אני הולך לדבר איתו, כי לא התכוננתי לזה. באתי לדבר על תנ"ך, גמרא, היסטוריה".

במקום שיחת מוסר וזעזוע סטנדרטית, בחר שיינפלד לשתף את הנער באתגר שלו. "אמרתי לו 'תשמע, זה נושא מעניין ששווה לימוד ועיון, וברשותך נפתח אותו. אתם תשאלו שאלות, אני אקח אותם ואעשה שיעורי בית'. פעם בשבוע עשינו שיעור בנושא הזה, והיו להם שאלות ממש טובות, על שמירת עיניים ושמירת נגיעה, שמירת ברית, צניעות. כל הסוגיות שנמצאות ברקע אבל פחות מדוברות".

בשיחותיו עם ההורים כמחנך הבחין שיינפלד עד כמה רבים מהם רחוקים מלהכיר את ההתמודדויות של ילדיהם; לימים הוא חיבר בעקבות זאת ספר הדרכה להורים בשם "הבן שלי מתבגר".

"אני תמיד אומר להורים: 'תגידו לי משהו טוב אחד על הילד, נסתכל בעין טובה, ואחרי זה ניכנס לסוגיה שלשמה באתם'. רק פעמיים קרה לי שהורים אמרו: 'אנחנו לא מצליחים למצוא משהו'. אמרתי להם: 'אז לא נמשיך כעת בפגישה, תחשבו ותבואו עוד שלושה ימים'"

לפני אחת מאסיפות ההורים, הוא מספר, ניגש אליו תלמיד, התוודה על התמודדותו מול המסך וביקש מהרב שיינפלד לומר לאימו שתשים סינון על המחשב. "הוא הוסיף 'רק אל תגיד לה שאני אמרתי, שהיא לא תחשוב שאני לא צדיק'. הוא היה בחור רציני". ואולם כאשר שיינפלד פתח את הנושא בפני האם, היא סירבה להכיר באתגר של בנה. "היא אמרה לי 'אני ממש פגועה ממך, אתה חושד בכשרים, זה לא הבן שלי', ולי אסור להגיד לה שהבן בעצמו דיבר איתי. ואז היא ירדה עליי ואמרה 'הבן שלי יֵצא ממנו משהו, אתה תישאר מורה'. רציתי להגיד לה 'תלחצי על הדבר שקוראים לו היסטוריה, תראי את ההיסטוריה של הגלישות שלו'".

מקרה נוסף התרחש לקראת חג השבועות באותה שנה. "מסרתי שיחה בסניף של תנועת נוער, ובסוף השיחה ניגש אלי נער בכיתה י"א, בדמעות. הוא אומר לי 'רציתי להיכנס לחג מתוך קדושה וטהרה, מתוך שמחה, שמרתי על עצמי, ואתמול לא הצלחתי'. ואז הוא אומר לי את המשפט הכי קשה מבחינתי, 'כל זה לא היה שווה כלום'. בחוויה שלו זה או כן או לא, או הצלחתי או לא הצלחתי. נתתי לו חיבוק ואמרתי: '47 ימים הצלחת, זה אדיר'. מול התפיסה של הכול או כלום, יש מסרים פשוטים שיכולים לחזק בני נוער".

תלמיד אחר, ממשיך ומספר שיינפלד, בחר להמשיך מהתיכון לצבא מתוך תחושה שהוא לא שייך לעולם התורני. "הוא אמר לי 'אם היית יודע מה עשיתי, היית מבין שאין לי ברירה'. במילים אחרות, 'עולם הבא אין לי, לפחות שיהיה לי עולם הזה'. אמרתי לו: 'אתה יכול לתקן, לא משנה מה – כל דבר אתה יכול לתקן'. הוא אמר: 'אני לא יכול, כתוב בספרים שאני לא יכול לתקן'. התעקשתי שכן, והוא שאל אותי: 'אתה יכול לחתום על זה?'. אמרתי לו: 'כן, תביא דף ועט'. שאלתי: 'אתה רוצה להיות קרוב לקב"ה?', והוא ענה: 'כן'. אז לקחתי דף וכתבתי: 'קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת'. הוא דחה את הגיוס שבוע לפני שהאפשרות הזו נסגרה, הלך לישיבה ועשה שם חיל. אחרי כמה שנים ביחידה קרבית מאוד הוא חזר לישיבה".

קבוצת השווים

שנותיו של הרב שיינפלד כמחנך והיכרותו עם התמודדויותיהם של בני הנוער הולידו את ספרו "היצר, הלב והאדם", העוסק בהתמודדות נכונה עם המיניות. "האירוע הזה קשור לכולם, כי לכל אדם יש יצרים", הוא אומר, "השאלה היא איך כל אחד מנהל את הכוחות שלו. יש כאלה שלא מתמודדים, יש כאלה שמשחררים, יש כאלה שמאופקים. גם אם אדם מתנהל כמו שצריך, אתה חייב לחזק את המחוזקים. הספר הזה פונה גם לאדם תורני מאוד ששומר על עצמו ומתמודד אפילו די יפה. אני מקבל הודעות מאנשים כאלה 'חיזקת אותי, נתת לי כוחות'".

יהיו שיגידו שההצפה של הנושא רק מעודדת אותו.

"אני מזהה בשיח הזה שני סוגים של קיצוניות: יש צד טוטאלי של 'אין תיקון לחטא, זה אסור, זה גיהינום'. שיח מאוד קשה, שפעם היה הרבה יותר נפוץ. מצד שני יש כאלה יותר נעימים כביכול, שאומרים 'צריך לנרמל את הקונפליקט, אתם אומרים להם שזה קשה ורק יוצרים להם תסבוך'. אני אומר לנערים את האמת. אני לא מנרמל והופך את זה ל'כלום ושום דבר', ואני גם לא מפחיד ומלחיץ. לדעתי זה הכוח פה, שאמרתי להם את האמת ולא הסתרתי - לא את הספרים שאומרים שהחטא הוא דבר משמעותי מאוד, ולא את הספרים שאומרים שאפשר לתקן.

"במתח בין האל לאדם, יש כאלה שמעדיפים לוותר על האדם ואומרים 'הכול זה האל, אתה כלום ושום דבר', ויש כאלה שמעדיפים לוותר על האל ולהגיד 'עזוב אותו, תזרום עם זה'. ואני אומר 'לא נכון, יש את האלוקי שמופיע דרך האדם'. ישנו הקב"ה וישנו האדם ויש ביניהם סוג של ריקוד, מסע. זה מורכב אבל אמיתי, ואני לא משקר להם. זה דור מורכב, הוא יכול להכיל אמירה מורכבת של גם וגם".

הוא מספר על הורים שנעלבים מילדיהם, למשל כאשר הילדים ממהרים להתנדב למשימות שונות אך בתוך הבית מסרבים לקבל על עצמם כל עול. "בגיל ההתבגרות, האנרגיה שלהם נמצאת בקבוצת השווים", מסביר שיינפלד. "הנער בונה את האישיות שלו ואת העצמאות שלו, הרבה פעמים כקונטרסט לבית. ההורים מסמלים את העבר, הנערים חיים בהווה ופניהם כלפי העתיד. בניית האישיות שלהם נעשית גם דרך שאלות כמו 'רגע, אני דתי כי ההורים שלי אמרו לי להיות דתי?', 'אני מתנהג כך כי אני רוצה או כי דחפו לי את זה?'. ואז הוא טיפה מתרחק, מסתגר בחדר.

"הורים אומרים 'הוא קבור בחדר עם הפלאפון'. יש המון ריכוז עצמי, אבל השורש שלו הוא גם חיובי. הוא בונה את האני שלו. בסוף המרחק מההורים הוא לא נגדם, והוא הכי טבעי בעולם. והכי יפה שבסוף הם חוזרים, בגיל 20־22 ואפילו לפני כן. רוב בני הנוער יונקים מהבית ערכים נכונים, בסוף משהו מתבשל. הרבה פעמים אתה רואה ילד בן 16־17 ואומר 'מה קורה פה'. תחכה שנתיים־שלוש, עוד כמה דקות בתנור והוא יצא ממש מדהים. אני לא בעד להגיד 'הוא מושלם', אבל גם לא צריך להילחץ, להתעצבן, להיעלב ולכעוס, אלא להבין את התהליכים שהם עוברים".

יותר מחמאות מביקורות

שיינפלד פוגש את הדור הצעיר לא רק כמחנך וכרב קהילה אלא גם כהורה לשישה, הוא נשוי למיכל, עובדת סוציאלית. על רקע ימי החופש הגדול, הוא מבקש לציין נקודה שלדעתו יכולה להפוך את התקופה הזו מהישרדות להזדמנות. "הדבר הכי גדול שהורה יכול לתת לילדים שלו, חוץ מהאישיות שלו שהם לומדים ממנה, זה להיות בקשר טוב איתם. החופש הגדול הוא הזדמנות לייצר קשרים איכותיים בצעדים קטנים ומדידים. אפשר לשאול 'מה אתה רוצה שנעשה בחופש הגדול'. פעם עשינו את זה, אחד הילדים רצה רכבת קלה ואחת רצתה להיות בגשר המיתרים. שניים במחיר אחד. כל המשפחה נסעה לגשר המיתרים כי שני הילדים רצו את זה".

טיב הקשר עם ההורים הוא נקודת המפתח, אומר הרב שיינפלד. "ראיתי המון מתבגרים שיכולים להיות מרשימים בכל קנה מידה – תלמידי חכמים, ספורטאים – אבל אם הם לא בקשר טוב עם ההורים, יש להם מכתש".

איך המכתש הזה בא לידי ביטוי?

"בקורונה ראיתי את זה במיוחד. ילדים היו בבית 24/7, וקיבלתי המון שאלות חינוכיות. 'הבן שלי לא קם בזמן, לא עוזר בבית'. שאלות של זמן מסכים, מריבות עם אחים. וכל פעם אני שואל, 'איך הקשר שלך עם הבן', 'איך הקשר עם הבת שלך'. אז הם אומרים 'מה הקשר לקשר? שאלנו על חינוך למצוות, חינוך למידות'. אז זהו, שיש קשר. אם יש קשר טוב, גם הגבולות יכולים לקבל הקשר מסוים, אבל אם אין – כל דבר קטן הופך לפיצוץ. פעם העברתי הרצאה על 'אהבה וגבולות', ואמרתי שרק אם יש אהבה אפשר לדבר על גבולות".

מצד שני, חברות בין הורה לילד עלולה גם לטשטש את הגבולות.

"יש לי סיפור על זה. כשחבר'ה בי"ב מסיימים אני עושה להם תמיד שיחת סיכום, וחלק ממנה היא על ההורים והקשר איתם. לפני כמה שנים היה לי תלמיד שההורים שלו היו מדהימים. אבא שלו היה מגיע ועוזר בערב כיתה, בוקר כיתה, שבוע שדאות. בסוף השנה אמרתי לילד: 'טוב, איתך אני לא צריך לדבר על ההורים, הלוואי על כל מתבגר הורים כאלה'. והוא אמר: 'דווקא אשמח שנדבר עליהם'. ואז הוא אומר לי: 'נראה לי שלהורים שלי לא אכפת ממני'. זה טלטל אותי. במילים שלו הוא אמר 'אני בחיים לא שמעתי מהם 'לא', נראה לי שהם בעיקר רוצים שקט'. בית שאין בו אהבה ואין בו חום ואין בו קשר – זו טרגדיה. אבל בית שיש בו חום וקשר ואין בו גבולות – זו הפקרות. הרבה פעמים יש בבית או המון אהבה ואז הפקרות, או הורים מאוד נוקשים וסמכותיים ואין שיח".

אז איך יוצרים קשר טוב?

"למשל, לומר יותר מחמאות מביקורות. זה צריך להיות כלל. ליצור זמן איכות, אווירה ביתית. האם הבית כיפי ונעים? האם יש אוכל טוב? מוזיקה טובה? ויקטור פרנקל אמר 'האדם מחפש משמעות', אני אומר 'מתבגר מחפש שייכות'. בית שטוב לו בו, הוא גם ירצה להעתיק את עולם הערכים שלו.

"העברתי פעם סדנה לאימהות. אמרתי להן 'עד המפגש הבא, כל אחת בוחרת מתבגר או מתבגרת אחת שהכי קשה לה איתם, ונותנת שתי מחמאות. מחמאה אחת לכתוב בווטסאפ או על פתק, ומחמאה אחת בעל פה'. אחרי שבוע נפגשנו והן אומרות 'אתה לא יודע מה זה עשה, פתאום ראיתי את הבת שלי. הרבה פעמים אני לא מספיק נינוחה לפרגן לה כי היא מעצבנת אותי, אבל עכשיו זו הייתה משימה'. אם אנחנו כהורים נצליח להיות יותר קשורים לילדים שלנו - ולא צריך בשביל זה פסיכולוג או יועץ חינוכי, כל הורה יכול לחתור לנקודה הזו – אז עשינו פה משהו גדול".

גישתו החינוכית באה לידי ביטוי גם בקהילה שהוא מנהיג במקום מגוריו. "רב זה הרבה פעמים תפקיד מאוד שיפוטי, זו לא העמדה שלי. אני מסתכל עליהם בתור חבורה שאני חלק ממנה. אני זה שמעביר שיעורי תורה ופוסק הלכה, אבל האנרגיה היא אותה אנרגיה שלהם".

"הלוואי שזה יצליח להיות גם אנרגיה של אומה", הוא אומר לקראת סיום השיחה, "שאנשים יסתכלו בעין טובה ובכבוד ובאמון. כשאתה רואה מישהו ואומר 'טוב, הוא מתנחל, הוא קיבוצניק, הוא שמאלן' – כשאתה לא מכיר אותו, קל לך לתייג אותו. אבל אם אהיה קשור אליו אני אקלוט שיש פה בן־אדם, שהוא לא רק צבוע בצבעים. בסוף גם אני צבוע, יש לי כיפה וציצית. הלוואי שהיינו מצליחים לא להתמקד בזה".