מבט על דמותו של בעל "נתיבות שלום" מסביר תהליכי עומק בחברה החרדית

לפני שבוע בדיוק, ביום שישי ז' באב, ציינו חסידי סלונים 25 שנים לפטירתו של האדמו"ר ר' שלום נח ברזובסקי (להלן רש"נ), האב המייסד ומעצב דמותה של קהילת סלונים בישראל, ומי שאישיותו מוכרת בציבור הרחב בזכות סדרת הספרים הנפוצה "נתיבות שלום".

בדברים הבאים אינני מתיימר להקיף את משנתו הרוחנית, החינוכית והחסידית של הרבי מסלונים, אלא להצביע על קו מסוים בתולדות חייו ובהשקפת עולמו, שמשמעותו חורגת מדמותו של רש"נ לבדה ויש לו השלכה כללית יותר על החברה החרדית בימינו. אעשה זאת באמצעות קריאה בסיפור מכונן בעיניי שסיפר הרבי עצמו, על דילמה אישית שניצבה לפתחו בשנותיו הצעירות ושהכריעה את עתידו.

לפני שנגיע אל הסיפור גופו, אעמוד על כמה פרטים ביוגרפיים. רש"נ נולד בשנת 1911 בברנוביץ' (היום בבלארוס), למשפחה מכובדת ואריסטוקרטית בקהילת חסידי סלונים בעיר. אביו ר' משה אברהם (להלן רמ"א) היה ממנהיגי קהילת יהודי ברנוביץ' בכלל, ומקורבם ואיש סודם של שני האישים החשובים והנערצים בחסידות סלונים באותו דור: האדמו"ר רבי אברהם וינברג (ה"בית אברהם"; נפטר ב־1933), ורבי משה מידנר, מייסד ישיבת "תורת חסד" של חסידי סלונים. נקודה חשובה להבנת אופייה של חסידות סלונים היא שברנוביץ', כמו העיר סלונים הסמוכה, השתייכו למרחב התרבותי של יהדות ליטא. כך, לצד הערכים החסידיים של אבותיו ורבותיו, הושפע רש"נ בדרכים שונות גם מעולמן של ישיבות ליטא ומדרך לימודן.

בעקבות השתדכותו לחווה מרים, בתו של ר' אברהם וינברג, אז מראשי קהילת סלונים בארץ ולימים האדמו"ר (ה"ברכת אברהם"; נפטר ב־1981), עלה רש"נ ארצה באמצע שנות השלושים והתגורר בטבריה. לאחר כחמש שנים בטבריה וכשנה וחצי כר"מ בישיבת חב"ד בתל־אביב, ייסד רש"נ בעיצומן של שנות השואה את ישיבת "בית אברהם" של חסידי סלונים בירושלים, כדי ליצור המשך רוחני לקהילת סלונים שחרבה באירופה. מכאן ועד סוף ימיו זה היה עיסוקו המרכזי, מרבית השנים כראש הישיבה ואז כאדמו"ר: הקמת דור חדש של חסידי סלונים בארץ ישראל, שבמידה רבה עוצב בצלמו ובדמותו ולאור אישיותו.

בשיחותיו לאורך השנים – בעיקר ביום השנה למות אביו בשואה, כ"ג בחשוון – הִרבה רש"נ להתרפק על דמותו של אביו ר' משה אברהם ולתאר אותו כטיפוס אידיאלי של חסיד, אדם שאורח חייו, ובעיקר אמונתו האיתנה, משמשים סמל ומופת לערכיה של חסידות סלונים כפי שרש"נ ביקש להנחיל. ואולם דמותו של רמ"א הייתה טיפוסית לחסידי סלונים בדורו בנקודה נוספת: מעולם לא עלתה על דעתו, ולמען האמת הדבר גם לא היה אפשרי בתנאי אותם ימים, לפרוש מחיי המעשה ולהסתגר בבית המדרש, בעולמה של תורה וחסידות. רמ"א, שהתפרנס מעבודתו כשמאי יערות וסוחר עצים, לא היה שונה בעניין זה מחבריו בקהילת סלונים בברנוביץ', שהיו אנשי עבודה ומסחר ואף התמחו בענפים כלכליים שונים. מסתבר שהנטייה הזו אפיינה את קהילת סלונים אף יותר מחסידויות אחרות, שבחלקן היו מצויות תופעות של הסתגרות בבית המדרש (כגון ה"יושבים" בבעלז, ועוד).

מצוי בידינו תיאור מלבב של תרבות העבודה והפרנסה בקהילת סלונים בברנוביץ', פרי עטו של לא אחר ממתתיהו ברזובסקי, אחיו של רש"נ, שעלה אף הוא ארצה, בחר באורח חיים שונה מזה של אחיו, ולימים עברֵת את שמו לבר־זיו. ברזובסקי האח השאיר אחריו תיאור עשיר ורב עניין של "ברנוביץ' התורנית והחסידית" – כותרת הפרק הנרחב פרי עטו בספר הזיכרון לקהילת ברנוביץ', שראה אור בישראל בשנות החמישים. וכך הוא מספר, בין השאר:

מקום מיוחד תפסו בעלי המלאכה בין החסידים. האדמו"ר הזקן ר' שמואל מסלונים זצ"ל ראה בעבודה יסוד ליציבותו הכלכלית, הנפשית והמוסרית של האדם. הוא דגל בפרודוקטיביות ואף חלם על ייסוד בתי ספר וישיבות לתורה ולמלאכה. הרעיון הזה היה יותר מדי מהפכני בתקופה ההיא, והוא לא העיז לנסות בהגשמתו. אולם, על רבים מחסידיו השפיע שילמדו מלאכה וירכשו מקצועות. כתוצאה מכך היו כמעט כל הדוודים (קאטלאַרעס), רוב המסגרים וחלק גדול ממנהלי החשבונות, הפנקסנים ובעלי המקצועות החפשיים – חסידים.

והיו ביניהם גם בני עליה. הרי, למשל, ר' אברהם הנחתום. למדן חריף, מגיד שיעור בתלמוד בעיון בבית חסידי סלונים, עמקן בחסידות ועילוי אוטודידקט במטימאתיקה גבוהה. או, למשל, ר' משה אהרן הנפח (משה אהרן דער שמיד), שדאג שבניו ילמדו תורה ומלאכה: ויבדל לחיים הבן ר' אברהם יהושע (דווד במקצועו, כעת בישראל), תלמיד חכם מובהק. הבן ר' יעקב (אף הוא בישראל), מסגר במקצועו, שימש בתקופה מסוימת רב וראש ישיבה. ורבות הדוגמאות למזיגה של תורה ומלאכה.

בינו שנות דור ודור

לעומת אותה "מזיגה של תורה ומלאכה", שלפי האמור אפיינה את חסידי סלונים בברנוביץ' בעידודו של האדמו"ר ר' שמואל וינברג (ה"דברי שמואל", נפטר ב־1916; אביו של ה"בית אברהם") – האתוס שרש"נ הנחיל לקהילת סלונים החדשה בארץ ישראל היה שונה בתכלית. רש"נ חינך את תלמידיו למיזוג ייחודי של חיי רגש חסידיים עם שכלתנות ולמדנות ליטאית. בהדרכתו ואף בעידודו האקטיבי, מרבית בוגרי ישיבת "בית אברהם" פנו אל ספסלי הכולל לאחר נישואיהם, וחונכו לשאוף לאידיאל של הקדשת החיים ללימוד תורה. בשיחותיו לאורך השנים הִרבה רש"נ להעלות על נס את פריחתם של הכוללים ולראות בה חסד אלוהי ומתנה שמיימית לדורנו, שזכה למה שדורות קודמים לא זכו לו.

ואולם לצד התפעמותו התדירה מהתפתחות הכוללים ומהתעצמותה של החרדיות הישראלית, לא פסק רש"נ מלהציב בפני תלמידיו־חסידיו את צור מחצבתו, קהילת סלונים בברנוביץ', כמופת של יהודיוּת שלמה ואידילית. שוב ושוב סיפר וכתב, בערגה צובטת לב לעולם שחרב, על דמויות ילדותו ונעוריו, יהודים של אמונה עמוקה וחסידות איתנה, כאלה שכל ימות השבוע עמלו להביא טרף לביתם, אך בבוא השבת פשטו צורה ונכנסו לאטמוספרה רוחנית של קדושה ודבקות.

וכך, מחצר חסידית של אנשי מעשה ועמל ישרי דרך, הפכה סלונים לקהילה חרדית־ישראלית שהשתלבה במהפכת הכוללים מייסודם של ה"גדולים" הליטאים, מהחזון איש ועד הרב שך. מפנה זה לא התרחש אומנם בקהילת סלונים לבדה אלא בחברה החרדית כולה, אך נדמה שרש"נ וקהילתו הם ממייצגיו הבולטים.

לפי תיאורו של האח, מתתיהו ברזובסקי, "האדמו"ר ר' שמואל מסלונים ראה בעבודה יסוד ליציבותו הכלכלית, הנפשית והמוסרית של האדם. הוא דגל בפרודוקטיביות ואף חלם על ייסוד בתי ספר וישיבות לתורה ולמלאכה. הרעיון הזה היה יותר מדי מהפכני בתקופה ההיא, והוא לא העיז לנסות בהגשמתו"

אותם חסידים שרש"נ הצביע עליהם כדמויות מופת היו רחוקים מלהיות למדנים או מתמידים דגולים, ולא רק משום שמציאות החיים במזרח אירופה לא אפשרה להם זאת; למען האמת, האתוס הלמדני והתורני שהחל לפרוח אז בישיבות ליטא (והתעצם עשרת מונים בחסותה של מדינת ישראל הציונית), לא היה חלק מעולמם הרוחני והחסידי. רש"נ עצמו נתן לכך ביטוי, כאשר נהג לומר בהתייחס לדמויותיהם של החסידים בברנוביץ': "אינני יודע כמה הם ידעו ללמוד, אבל הם היו גאונים באמונה ובאהבת ה'".

כיצד הסביר רש"נ את השינוי הזה? איזו הצדקה אידיאולוגית ניתנה לו? מה אִפשר לו להעלות על נס את הטיפוסים החסידיים שהכיר בנעוריו, בעודו מעצב את תלמידיו בהווה באופן שונה בתכלית?

השאלה הזו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו מתוודעים לפן מרכזי נוסף בדמותו ובמשנתו של הרבי מסלונים: תודעה היסטורית אינטנסיבית, וניסיון בלתי פוסק להעניק פשר רוחני ותיאולוגי לתהפוכות הדורות האחרונים, באופן שעשוי להזכיר לעיתים את חוגי מרכז הרב. לא כאן המקום לעסוק בפרשנויותיו ההיסטוריוסופיות של רש"נ, שרובן הגדול מצוי בכתבים פנימיים של חסידות סלונים; אציין רק שתחת הכותרת החביבה עליו, "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור", נהג הרבי לפרוס בפני שומעי לקחו נרטיבים היסטוריים מקיפים, שבהם ניסה לפרש את כוונותיה של ההשגחה העליונה ולעקוב אחר מהלכיה. אין הכוונה רק להגותו על השואה, שראתה אור בחיבור מסודר וזכתה לפרסום יחסי, אלא גם לשיחות שנשא למשל אחרי מלחמות ישראל מתוך נימה פרו־ציונית וכלל־ישראלית, מעין רוז'ינאית; כך למשל, מלחמת ששת הימים תוארה בפיו כ"גילוי אהבתו יתברך לעמו", את מלחמת יום הכיפורים הוא חווה כ"הסתר פנים", תופעת בעלי התשובה הוצגה כ"הארה משמיים", וכך הלאה. מאדם בעל תודעה היסטורית שכזו, מצופה היה להתייחס באופן שיטתי גם לאותו שינוי שתיארנו, מן החסידים העובדים והמתפרנסים של סלונים המזרח־אירופית, לאברכי הכולל של סלונים הישראלית.

דמות דיוקנו של אביו

ובכן, רש"נ לא רק עסק בהרחבה בתפנית הזו בשיחותיו לאורך השנים, באופן מפתיע מתברר שהוא אף גילם אותה בסיפור חייו. כלומר, הוא עצמו, כאברך משי למדן בטבריה של שלהי שנות השלושים, לפני התפקידים התורניים והחינוכיים שהוא מילא בהמשך, שקל לצאת לעבוד כדי לפרנס את משפחתו, ברוח הדוגמה האישית שראה בבית אבא.

הנה כך סיפר הרבי לעת זקנתו, כשהוא בן 84 בקירוב, בשיחה שנשא לרגל יום השנה לפטירת אביו:

שנות מגורי בטבריה היו שנים קשות מאוד, ודחקות הפרנסה עלתה למעלה ראש. והייתה פעם שהגיע מצב שממש כלו כל הקיצין, ולא יכולתי לסבול יותר את הדחקות. והייתה לי מחשבה שאין ברירה ועלי לצאת לחצי יום להשתכר במלאכה, וכתבתי על כך לאבי ז"ל (מתוך "נתיבות שלום – הילולות", קובץ פנימי של חסידות סלונים, שיחת כ"ג חשוון תשנ"ה).

תכף נגיע לתשובתו של האב, אבל לפני כן נתבונן לרגע בדמותו של ר' שלום נח הצעיר, מהגר אבוד בארץ חדשה וקשה, שאליה הגיע בגפו בעקבות השתדכות מרחוק. אומנם מדובר בארץ ישראל שהוא חונך מילדות לכסוף לאדמתה, ושמכאן ואילך הוא יסרב לצאת ממנה כל ימיו; ובכל זאת, הוא רחוק מבית אבא האמיד והתומך, רחוק מרבותיו וחבריו האהובים בברנוביץ'. השמש הטבריינית חסרת הרחמים קופחת על עורו, והעוני המרוד מעיק על נפשו. מתיאורים שונים שנמסרו בחסידות סלונים עולה כי הצעיר האירופי המעודן והמנומס התקשה מאוד להתרגל גם להווי המחוספס של היישוב החסידי בטבריה.

ברגע המכריע הזה, בלב הדילמה המייסרת, ניצבת לנגד עיניו דמות דיוקנו של אביו, החסיד המסור והנבון שמפרנס את משפחתו בכבוד. מדוע זה לא אלך בעקבותיו, שואל רש"נ את עצמו. וכי לא זהו המודל שראיתי בבית ובקהילה? האם לא חונכתי להעריץ חסידים כאלה, שטרדות הפרנסה אינן מסיחות את דעתם מהמצפן הרוחני הפנימי? והלא כך תיאר רש"נ לימים את אביו:

הוא היה עסוק תמיד בעסקים קשים ומסועפים, והיו זמנים שהיה גם ראש הקהילה בברנוביץ', כי הוא נחשב לחכם ופיקח יותר מכולם וגם החילונים הודו בכך ולא התנגדו לבחירתו. וקרה לפעמים שחזר הביתה מאוחר מאוד אחרי אסיפות קשות וממושכות, ואז היה מתיישב אחרי חצות הלילה ללמוד את כל השיעורים הקבועים שלו, ולבי היה נקרע לראות איך שהוא מתענה בעייפותו, אבל הוא לא ויתר, וכל עוד לא גמר את כל סדר הלימוד הקבוע שלו – לא היה שוכב לישון (שיחת כ"ג חשוון תשנ"ה).

ובהזדמנות אחרת:

אבי ז"ל, מלבד כל הסדרים של לימוד תורה ניהל גם עסקים מסועפים, ובתוך כל זה לא היה שייך אצלו היסח הדעת מהקב"ה. זו הייתה אצלו שאיפת החיים הגדולה ביותר שעמדה תמיד לנגד עיניו, ובמיוחד בהגיע השבת, תמיד הייתי חושב איך אוכל אני להתדמות אליו להגיע לדרגתו (שיחת כ"ג חשוון תשמ"ג).

מדוע אפוא, תוהה רש"נ הצעיר, לא יאמץ גם הוא את השילוב המופלא הזה בין גשם לרוח, בין תורה לעבודה, בין פרנסה לחסידות? מתוך מצוקתו הוא פונה בתום לב לאביו ומשתף אותו בלבטיו, משוכנע שהאב האהוב והנערץ יעניק לו את האישור המיוחל לצעוד באותה דרך מסורה וסלולה. ואולם התשובה שהוא מקבל, המכתב החוזר מברנוביץ' לטבריה, שונה לחלוטין מציפיותיו:

והוא השיב לי במכתב ארוך מאוד, שבו העמידני בעיקר על רום ערכה של תורה וגודל העניין של הלומד תורה מתוך הדחק. ועל מה שכתבתי לו שאני שואף להיות יהודי כמותו, שהיה עוסק בכל מיני עסקים ונשאר בחסידותו, על זה השיב לי שנשתנו הדורות והנסיבות, והרחוב כיום טרף כל כך, שכל הבא במגע אתו ניזוק. כשקיבלתי את המכתב פרשתי לפינה וקראתי שוב ושוב את ששת דפי המכתב, והרגשתי שהמכתב הזה ממש הציל את חיי, שמעתה כבר אינני מסוגל לוותר אפילו על חצי יום של לימוד התורה.

נכון, כותב האב לבנו, זו הדרך שבה ראית אותי הולך, זו הדרך שבה הלכו בני דורי בחסידות סלונים. ואולם אתה, בני יקירי, משתייך כבר לדור שונה בתכלית. זהו דור שלפתחו ניצבים אתגרים חדשים, ולפיכך עליך לצעוד בדרך אחרת. העולם המשתנה איננו מאפשר לנו עוד ליטול בו חלק פעיל, וכיום אין לנו שיור אלא התורה הזאת. המסר הזה, מעיד רש"נ על עצמו, הסעיר את ליבו וגרם לו לגנוז את תוכניותיו לצאת לשוק העבודה ולו באופן חלקי, ולקבוע את מושבו בבית המדרש.

על פי הנרטיב שעולה מסיפורו של רש"נ, הפער בין סלונים האירופית לסלונים הישראלית איננו מבטא אפוא תפנית מהותית, ובוודאי שאין כאן יומרה להיות טובים יותר, למדנים יותר, מאבותינו החסידים הצנועים ותמימי הלב. לא זו בלבד אלא שאבותינו בעצמם, כאשר העבירו לנו את הלפיד, הורו לנו לשאתו באופן שונה מכפי שהם עשו זאת. ר' משה אברהם מוצג כאן כאב־מחנך המיטיב להבין את הניסיונות שעומדים לפתחו של הדור החדש, ומורה לבנו הצעיר את הדרך הנכונה להתמודד עימם. לא חידוש יש כאן, אלא דור לדור יביע אומר; לא מהפכה, אלא מסורת שמוצאת לה דרכים חדשות לשמר את מהותה הפנימית; לא בן שמשנה מדרכי אביו, אלא בן שאביו בעצמו מנחה אותו לחולל את השינוי הזה בדיוק.

"שנות מגורי בטבריה", סיפר הרבי לחסידיו, "היו שנים קשות מאוד, ודחקות הפרנסה עלתה למעלה ראש. והייתה פעם שהגיע מצב שממש כלו כל הקיצין, ולא יכולתי לסבול יותר את הדחקות. והייתה לי מחשבה שאין ברירה ועלי לצאת לחצי יום להשתכר במלאכה, וכתבתי על כך לאבי ז"ל"

ואולם מעבר לקריאה הספרותית וההיסטורית שהצענו, נדמה שתוקפם המהותי והעיקרי של הדברים נעוץ באופן שבו מעוצב כאן תפקידו של לימוד התורה בדורנו. על פי רש"נ, לפחות לפי הדברים שהוא בוחר לצטט ממכתבו הארוך של אביו, חובתנו ללמוד תורה איננה נובעת מן השאיפה לגלות בה פנים חדשות, לשדד עמקים ולחשוף צפונות, אלא בעיקר משום שהיא שומרת עלינו מהרחוב הטרף. עלינו להישאר ספונים בבית המדרש ולהתבצר בכוללים משום שבחוץ אורבים לנו פיתויים שדורות קודמים לא הכירו. ההתמסרות לדף הגמרא איננה מוצגת כאן כאתגר עיוני ואינטלקטואלי אלא כמשימה דתית, רוחנית ומוסרית. במציאות כזו, הלמדנות איננה מיועדת עוד לשכבת עילית מוכשרת אלא הופכת בהכרח לנחלת הכלל, שהרי הכול זקוקים להגנה מפני המבול המשתולל. לאמיתו של דבר, לא חשוב בדיוק מה אתה עושה כאן, בין קירות בית המדרש, העיקר שלא תהיה שם, בחוץ.

במונחים ספרותיים אפשר לראות בקטע שצוטט כאן מעין "סיפור חניכה"; כלומר, סיפור מעצב המתרחש בשנים מוקדמות וכומס בתוכו כגרעין יסודי את כל העתיד לבוא. אכן, מי שמצוי במשנתו הרוחנית של הרבי מסלונים יזהה את הצלילים הללו היטב. הנה למשל, כך נאמר ב"נתיבות שלום" על פרשת נח, מתוך שיחותיו של רש"נ כאדמו"ר:

בכח התורה ליצור אוויר של קדושה מסביבו, שעל ידי זה אינו בא במגע עם האוויר הטמא שמסביב. והיא בבחינת תיבת נח, שגם כשמסביב געשו המים הזידונים עד שאם היה אחד מוציא ראשו החוצה היה נטבע, הרי היא מגינה על הנמצאים בתוכה. כך גם הנמצא בתוך הד' אמות של תורה ואינו יוצא מהן, הרי זה מגין עליו גם כאשר גלי הטומאה מציפים את העולם.

ההדרכה הזו לא נשארה כמסר מופשט; היא עולה בקנה אחד עם סיפוריהם של כמה מחסידי סלונים, לפחות בדור הקודם, שלא ראו ברכה בתלמודם וביקשו לעזוב את ספסלי הכולל ולצאת לחיי המעשה, אך התקשו לקבל את ברכתו של רבם לצעד הזה, שהרי כאמור, מי שמוציא את ראשו החוצה עלול לטבוע במים הזידונים.

לא רק החסידים

האם ראייתם של הכוללים כ"תיבת נח" היא נחלתו של האדמו"ר מסלונים בלבד, פרי השקפה חסידית אופיינית שאיננה רואה בלימוד הגמרא יעד עצמאי אלא תחנה בדרך, חלק ממסגרת מקיפה של חיים רוחניים, ואילו הליטאים לעומת זאת ממשיכים לנופף באתוס הלמדני השכלתני והאליטיסטי? ספק רב. נראה שגם אם המסר הזה, שרואה את התורה כ"מכשיר" להגנה מהרחוב, נדיר יותר בחברה הליטאית, ברבות השנים הוא חלחל גם לשם. הנה כך מובא בשמו של המנהיג הליטאי המנוח, הרב אהרן ליב שטיינמן:

שאל אחד מראשי הכוללים את מרן זצוק"ל: "יש שטוענים שלא היה דור בו היו כל כך הרבה אברכים, ובאמת לפני השואה הרי לא היו כל כך הרבה אברכים...".

ענה לו מרן: "באמת לא היו נשארים בלימוד, ואחרי החתונה היו נעשים סנדלרים או בעלי עגלות... עם זאת, היה מצוי בדורות ההם שאפילו שאדם לא היה אברך הוא בכל זאת נשאר ירא שמים, שמלאכתו עראי ותורתו קבע. היו יהודים כאלה שדרגתם הייתה גבוהה. אבל כיום, בדור שלנו וניסיונותיו, אם אינו אברך – הוא יורד! כיום זה ניסיון הרבה יותר גדול, וצריך להתייעץ ולשאול שאלת חכם מה הדרך שילך בה. הכוללים והישיבות בדור יתום כמו שלנו זה 'תיבת נח'. מלבד היותם מקום לימוד והתעלות בתורה, זו גם מסגרת שבה האדם נמצא בחברת אנשים מהוגנים. אם ייצא אל הרחוב, 'לפתח חטאת רובץ' – שם מחכים כל הדברים המגונים והמסוכנים" (יתד נאמן, גיליון ערב פסח תשפ"ד).

תהייתו הנכוחה של אותו ראש כולל – ביטוי לתודעה היסטורית נדירה למדי בין דפי היומון הליטאי, שלא לומר סוג של הרהור כפירה – מקבלת מהרב שטיינמן מענה דומה לזה ששיגר שנים רבות קודם לכן החסיד הסלונימאי ר' משה אברהם ברזובסקי לבנו, מסר שהפך ליסוד מוסד בקהילה שהקים הבן.

הדברים שהועלו כאן חורגים כאמור מדמותו המסוימת של הרבי המנוח מסלונים, ונוגעים בלב הווייתה של החרדיות בת ימינו. ככאלה, הם עשויים מן הסתם לעורר תהיות והרהורים. אבל אני לא באתי לשפוט ולדון אלא להציג דברים כהווייתם, ולהתבונן במבט שיש בו גם אהבה על הקהילה שגדלתי בה ועל הדמות שאמירותיה והגיגיה אפפו את שנות נעוריי, ועד היום הם מצטלצלים לעיתים באוזניי.