"הניצחון שלא זכית לראות": מכתב לבני סרן אמתי שנפל בלבנון

בני אהובי אמתי,

אין לי דרך לבטא עד כמה אני מתגעגע אליך וכמה הייתי רוצה לדבר איתך עכשיו, בימים האלה. הלכת לנו בתחילת המלחמה, בימי השבר והאימה, כשהכול היה מסופק, שברירי, מט ליפול. ואני זוכר שדיברת גם אז דיבורים מלאי ביטחון ואמונה. אמרת: "אנחנו לא חוזרים הביתה עד שנכה אותם, עד שנחזיר את אחרון השבויים". זה היה אז חלום רחוק, אמונה עמוקה, לא מציאות. אף אחד מאיתנו, גם לא אתה, לא יכול היה לשער מה יקרה אחר כך.

הספקתי עוד לשלוח לך את המאמר שכתבתי ביום השני למלחמה, "ממשבר ללידה", ושפורסם במוסף הזה, מוסף שבת, בגיליון הראשון אחרי 7 באוקטובר. כתבתי בו על הפוטנציאל שיש לנו להפוך את הטראומה לנקודת פתיחה לעתיד חדש, ולתיקון הקלקולים האסטרטגיים, החברתיים והרוחניים שלנו. אבל אלה היו עוד גישושים באפלה.

אז אני רוצה לספר לך, בן שלי, שנתקיים בנו "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". איפה התחלנו, ואיפה אנחנו היום!

לפני 2,500 שנה גזרה מלכות פרס גזירת השמדה על ישראל. אנו חוגגים את פורים לא רק משום שישראל ניצלו מהגזירה, אלא כי הכול התהפך על ראשם: "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". לפני כשלושים שנה גזרה מלכות פרס, איראן המוסלמית, גזירת השמדה על ישראל. עכשיו אנחנו יודעים; לא רק שניצלנו, הכול התהפך, הכול. "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". אנחנו חווים פורים שני ממש.

כדי להבין את גודל השעה אני מבקש להאיר לך כמה מדרכי ההיפוך שלא יכולנו לראות בתחילת המלחמה, שלא זכית לראות, ואנחנו זוכים עכשיו.

בשמחת תורה הנורא ההוא חווינו תבוסה והשפלה. הרגשנו שנזרקנו אחורה לימי הגלות, אל פוגרום נורא. לא ידענו איך נקום מזה. עכשיו אנחנו חווים חוויית ניצחון וגאווה. קמנו על הרגליים, יש תקומה לישראל.

בימים הראשונים של המלחמה הבנו שאנחנו מותקפים משבע זירות, והראש, ראש התמנון האיראני, מאיים בהשמדתנו ומוביל את הכול. היום, בן שלי, אין יותר חיזבאללה ונסראללה, שהרגו אותך. הם אינם! ואין יותר סינואר ומוחמד דף וחמאס, וגם הרוצח אסד איננו, והחות'ים נמר של נייר, והשמדנו את הגרעין האיראני וחשפנו את ערוותם וחולשתם לעיני כול.

בימי ראשית המלחמה הרגשנו נשלטים על ידי האויב, מוטלים אלי גורל. הם קבעו לנו את סדר היום ואנחנו הגבנו - בנקמה, בפינוי, בהגנה, בהשבת החטופים - אבל לא הובלנו. עכשיו אנחנו קובעים את סדר היום, אנחנו מובילים את המציאות, אנחנו משנים את המזרח התיכון. הרגשנו אז בין אומות העולם ככבשה בין שבעים זאבים, והתפללנו כדברי רבי יהושע לאדריאנוס קיסר, שהרועה הנאמן ישמור על הכבשה שלא תיטרף. ועתה היינו "עם כלביא יקום וכארי יתנשא". וזו לא רק שאלה של חוזק או עוצמה; אנחנו ממש מובילים את העולם במאבק על החירות, על האנושיות, על החיים. העולם מפחד, משותק. תקשיב בן שלי לדברים שאמר קנצלר גרמניה: "ישראל עושה עבורנו את העבודה המלוכלכת שכולנו חוששים לעשות, הם נלחמים בשביל כולנו".

ודרך ההיפוך, בן שלי, היא לא רק במצבנו הלאומי מול האומות. כשאני מתבונן על על מה שקרה בתוכנו, אני מזהה תנועות של היפוך מקצה לקצה. מפילוג נורא לפני המלחמה, בימי הרפורמה וקפלן, גילינו אחדות נפלאה בתחילת המלחמה, אבל הייתה זו אחדות של אינסטינקט הישרדות, ושוב התחלנו להידרדר לפילוג. אך בימים האחרונים, מאז החל מבצע עם כלביא, אנחנו שוב מאוחדים, רק שהפעם אין זו אחדות גורלית של שורדים אלא אחדות של עם אחראי, שמביט קדימה ופועל עבור עתידו, אחדות של ייעוד. וקרה לנו עוד דבר משונה. בראשית המלחמה תושבי הפריפריה הותקפו בצפון ובדרום, פונו מבתיהם ונעזרו בתושבי המרכז, ובימים האחרונים ממש להפך, תל־אביב מופגזת ומטולטלת ואנחנו נעזרים בפריפריה. היית מאמין שעוטף עזה נהיה המקום הכי בטוח?

הבוץ והאספרסו

ויש גם היפוך מעניין בהערכת החיילים בצה"ל. בחלק הראשון של המלחמה באה לידי ביטוי גדולת לוחמי החי"ר והשריון, אנשי השטח. גבורתם, מסירותם והתמדתם היו המפתח למעבר ממשבר לניצחון. במלחמה מול לבנון החל השינוי, ומול איראן ראינו בעיקר את עוצמת הטייסים, אנשי המודיעין והמוסד ואנשי היחידות המיוחדות. אני קורא לחיילים ביחידות השדה אנשי הבוץ, הבוץ של האדמה וקפה הבוץ, ולחיילי המודיעין והטייסים, היושבים במשרדים רוב הזמן, אנשי האספרסו. בדרך כלל הם גם באים מחלקים שונים של החברה. אנחנו מבינים היום שאנשי האספרסו לבדם לא יכולים לנצח, וגם אנשי הבוץ לא הספיקו כדי להביס את גדולי אויבינו.

ההיפוכים הפנימיים האלה מדהימים, ואני רואה בהם בשורה: כולנו בסירה אחת, כולנו זקוקים זה לזה. פעם אני מושיט יד, פעם אתה. כולנו מושיטים יד לעזרה, אלה לאלה. אנחנו חייבים להמשיך ולהשלים את ההיפוך הזה ולמנוע חזרה לפילוג חברתי, ולא רק על ידי פשרות פוליטיות או חוקתיות. אלה לא עניינו אותך אף פעם. אם כולם היו כמוך, מקשיבים הקשבת אמת אחד לשני, מבינים את עוצמת ההבדלים בין אחד לשני ורואים את הטוב שיש בכל אחד, היינו מבינים שהשונות בינינו איננה בעיה אלא עוצמה אדירה, אם משתמשים בה כדי לבנות ולא כדי להרוס.

אני רוצה לחשוב איתך ביחד, מה טמון בסוד ההיפוך היהודי? יש בו מישור אלוהי, נסתר, פלאי; ויש בו מישור אנושי, גלוי. כמו במגילת אסתר, שבה רואים איך חוטים נסתרים נרקמים ביד אמן עד שהם הופכים לסיפור שלם, סיפור גואל – גם אנחנו ראינו איך המון חלקים קטנים מתחברים לתמונה גדולה של ניצחונות פלאיים: הביפרים ומכשירי הקשר ונסראללה והתמוטטות אסד ובחירת טראמפ ועכשיו באיראן. ספר תנ"כי מופלא נכתב בימים הללו, ואתה, בן שלי, לא זכית לקרוא אותו, אבל ודאי תהיה בין גיבוריו. 

ויש גם מישור אנושי. אסתר שמגלה את כוחה, שלובשת מלכות, שהופכת מדמות החיה תחת אונס למנהיגה דגולה, והעם שלומד להתאחד ולהיקהל כדי להילחם. ובימינו – כל כך הרבה גדולה ראינו אצל החיילים והמילואימניקים והמתנדבים, ולפעמים גם אצל מנהיגי העם. כל כך הרבה גילויי גבורה וחסד ונתינה ואמונה.

עם ישראל בא לעולם כדי לתקן, כדי להעלות ניצוצות מהרוע. המילים הראשונות שה' אומר לאברהם אבינו, "לֶךְ לְךָ" ואז "וֶהְיֵה בְּרָכָה", קובעות את הדי־אן־איי היהודי הנצחי: יהודי תמיד חייב להיות הולך, מתקדם, משתנה לטובה. הבעל־שם־טוב אמר את זה על הפסוק במעשה המרכבה, "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב": החיות היהודית היא או עולה למעלה או יורדת למטה, נופלת. אין אפשרות לעמוד במקום.

אחים יקרים, אין לנו אפשרות לעמוד במקום. כשעם ישראל עומד במקום – הוא שוקע.

הלוויתו של אמתי צבי גרנות הי"ד, חורף 2024

אחי, אם בורגנות אתה רוצה – לך חפש אצל אומות העולם. אצלנו יש סערה, השראה, אי־נחת תמידית ממה שיש עכשיו, מחאה כלפי המצוי ואמונה עמוקה בכך שיהיה טוב יותר. כשאנחנו מתקדמים ביוזמתנו – טוב. כשאנחנו נרדמים, שאננים – בא עלינו משבר ורוע ואסון, ואז בכוח התיקון האדיר שיש לנו, ביכולת שלנו להעלות ניצוצות ולזהות את האור מתוך החושך, אנחנו הופכים מר למתוק, אנחנו פועלים על המציאות. ההיפוך דורש מאיתנו תעוזה, מקוריות, אומץ לב, אמונה עמוקה בה' ואמונה עמוקה בטוב שיש במציאות ועוד יהיה. כל אלה מתגלים בשעת המשבר.

אמתי שלי, אני רוצה שתקרא יחד איתי את הדברים שכתבת ביומן שלך, שמצאנו אחרי נפילתך ושקראנו בלי לבקש רשות, כי לא היית שם כדי שנבקש. הדברים הללו הם עבורי מצפן להתקדמות בדרך:

לאדם יש סימן בחיים שלו אם הוא מבקש משהו אמיתי, אם המניעים שלו טהורים... אם יש קשיים בדרך והוא נתקע ונופל – אם יש כעס או תסכול, אז משהו פה לא חלק, או במבוקש או במבקש.

הסימן לאדם שהוא רוצה משהו אמיתי, זה שבקושי ובשבר הוא לא יכעס ולא ימאס בדרך, אלא יוצף בגעגוע, געגוע עמוק של הנשמה, המבקשת תמיד להיות גדולים יותר, מלאים בטוב (סרן אמתי גרנות, מתוך "חולם ולוחם", פרקי יומן, ידיעות ספרים, תשפ"ה).

כמו האדם כך העם: לא ימאס בדרך, אלא יוצף בגעגוע של הנשמה הלאומית שלו להיות גדול יותר, מלא בטוב. בן שלי אהוב, אני רוצה לצעוק עד השמיים, שתשמע: "לא לשווא נלחמת, לא לשווא נפלת, לא לשווא נפלו כולם, כי ממך ומהגיבורים האלה – ייבנה העם!