הפרק הנשכח בחייו של הרב שאול ישראלי

הרב שמואל מוהליבר נמנה על ראשי תנועת "חובבי ציון", והיה מגדולי הפועלים לשיבה ארצה ולכינונה של מדינה ריבונית בארץ ישראל. ביומן זיכרונותיו הוא מתעד שיחה שהייתה לו עם הברון גינצבורג:

אמרתי לו, בטוח אני שאם ירצו עשירי עמנו להשקיע את כספם לטובת בנין הארץ, אז נזכה בעזרת ה' לראות בימינו את ארץ ישראל בנויה בתור מדינה יהודית. קפץ הברון ממקומו ושאל: ואיך נוכל אנחנו היהודים לשמור שבתות וימים טובים כדת, ויחד עם זה לנהל בימים ההם גם את ענייני המדינה, שהרכבות תצאנה במועדן והטלגרמות תשלחנה לתעודתן בדיוק, כי מדינה יהודית צריכה למסילת הברזל, לטלגרף, וכדומה. החזרתי לו: אדוני הברון מתערב בעניינים שאינם שייכים לו כלל. בראשונה יבנו לנו העשירים את מסילות הברזל ויסדרו לנו את הטלגרף בארצנו, ובנוגע לשמירת שבתות וימים טובים הריני מבטיח לכבוד הברון כי אנחנו הרבנים נדאג לזה. אם במשך אלף ושמונה מאות שנה של גלות מצאו הרבנים עצות ותקנות בענייני חמץ בפסח ובענייני ריבית, חזקה עליהם שימצאו תקנות גם לשמירת שבת בארץ ישראל בכל הפרטים".

מענה חריף ומדויק זה ביטא עיקרון מהותי ויסודי, ואולם היולי ותיאורטי בשעת אמירתו. להוציא פרטים בודדים שהיו רלוונטיים כבר בזמנם, כדוגמת צידוד מובהק של הרב מוהליבר ב"היתר המכירה" לענייני שמיטה, רוב ככל נושאי תפעולה המעשי של מדינה ריבונית היו בשעתו "ביצה שלא נולדה". רבנים שעמדו לצד ערש כינונה של המדינה, הם שבסופו של דבר נכנסו לעובי הסוגיה ונתנו מענה הלכתי־מעשי לשפע השאלות שנבעו מכינונה. צבא ומשטרה, כלכלה ורווחה, בריאות ותחבורה, חקלאות ורפואה, ועוד ועוד דילמות שזה כאלפיים שנה לא נדונו לא בפומבדיתא ולא בנהרדעא, לא בטולדו ולא בצנעא, לא בפרנקפורט ולא בקרקא. פנים חדשות באו לכאן, וצריך היה לתת את הדעת לתשתית, יסודות ויישומים, אשר כמעט לא שערום אבותיכם.

מקום לכולם

מו"ר הרב שאול ישראלי, שהשבוע, בי"ט בסיון, ימלאו 30 שנה להסתלקותו, היה "מראשי המדברים" בסוגיות אלה, ולא רק לשעה אלא גם לדורות. כרכי ספריו ההלכתיים – ארץ חמדה ועמוד הימיני, חוות בנימין ומשפטי שאול, הם אבן דרך מכוננת, כזו שכל העוסק בנושאים אלה נזקק להם ומתייחס אליהם. לצידם ראו אור עד היום לא מעט מחיבוריו ההגותיים, החל מ"פרקים במחשבת ישראל" שיצר יש מאין מקצוע פדגוגי, עובר לסדרת ספרי "שיח שאול" על התורה ועל המועדים, וחותם בשלושה כרכים חדשים של "שיח שאול – פרקי מחשבה והדרכה" שראו אור לאחרונה, בעריכת חתנו הרב ישראל שריר.

בהתאם למשנת הראי"ה קוק ביחס ל"תורת ארץ ישראל", גם אצל הרב ישראלי הילכו הלכה והגות שלובי זרוע ואחודים, כ"תרי רעין דלא מתפרשין". ואכן, הכרכים החדשים של "שיח שאול" חושפים את הצד ההגותי של המטבע ההלכתי. בשנים־עשר שערים גדושים (כ־1,500 עמ') נדונות סוגיות מגוונות: אתגרי הרבנות, חברה ומדינה, חבלי גאולה, חינוך ומוסדותיו, וכן לימוד תורה, מעגל החיים, עם ישראל ועוד.

כך לדוגמה, מענייני דיומא, נושא שהעסיק את הרב עוד לפני כינונה של המדינה, ובכל שנותיו: התייחסות מורכבת לצבא ומלחמה. באחד ממאמריו הוא מותח ביקורת על תפיסה רווחת שעושה אידיאליזציה למיליטריזם ומאדירה אותו. "נטען כי מדינה אינה מוגשת על טס של כסף, כי מדינה נלחמת, וכי היודע להילחם הוא יזכה בה. כך זכו כולם וכך גם עלינו לעשות... יש לעזוב את הרכרוכיות... ויש ללמוד להשחיז את הסכין... יש לחשל דור של ברזל ופלדה", מתאר הרב ישראלי את הגישה הזו.

דומה שרבים היו חותמים על מילים אלה; לא הרב ישראלי. אך אין פירושו של דבר שלא נילחם, חלילה! "אנחנו נמצאים בין חיות טרף. נלמד את תכסיסי החיות הללו, נדע את דרכם, נלמד כיצד למדוד להם במדתם, וכיצד להשתלט עליהם ולרסנם. נשתמש בשיטתם לגבם". ברם, במקביל "צריך לפעול שלא ישפיע במשהו על עצם מהותנו. יקבע מלמפרע שזהו טיפול כלפי חיות, שאין חיית הטרף יכולה להיות מרוסנת אלא באופן זה, כי אין לה הבנה באופן אחר. אולם בתוך התוך נישאר אנו... נישאר יהודים אשר התקבע עליהם שם רחמנים בני רחמנים. ואם כלפי חוץ יש לנו ללבוש מדים צבאיים, אל תיכנס הצבאיות לתוך הראש שלנו ואל יהפך האדם כטפל לרובה".

הבחנה נוספת, ועקרונית, שעורך הרב ישראלי בהקשר זה ובהקשרים נוספים, נוגעת לראייה הכוללת של העם בישראל. הרב קובע שאנחנו זקוקים לגיוון אנושי ותעסוקתי: תלמידי חכמים ואנשי מלאכה, אנשי רוח ואנשי מעשה, וגם "אנשי מלחמה וגבורי קרב, אנשי תעשיה ואנשי מדע". ואם יש מי שחושב שזו תפיסה דיעבדית, אך לכתחילה עדיף היה שהכול יימצאו באוהלה של תורה, מבהיר הרב ישראלי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שזו טעות, כדברי חז"ל (חולין צב ע"א): "אומה זו כגפן נמשלה... זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלים שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל, וכולם בגפן אחת. מה הטעם? יבקשו האשכולות רחמים על העלים, שאלמלא העלים אין האשכולות מתקיימים". נכון הוא שבאלפיים שנות גולה היה מקום לפרט להתבצר בעניינו האישי, אך לא כן כאשר זכינו למדינה. כאן ועתה, רק תכלוּל העשיות השונות יכול לאפשר תפקוד נכון ומלא ויציב.

הקדים את האוניברסיטה הפתוחה

כל בר־דעת מבין שמתפיסה כזו נגזרת השתמעות חינוכית מרחיקת־לכת, שכן הדבר חייב להשפיע על גיוון מוסדות הלימודים ותוכניות הלימודים. דוגמה נאה לדבר באה לידי ביטוי בספר דנן, בתיאורה של יצירה שכוחה למדיי בתולדות החינוך הציוני־דתי וגם בקורות חיי הרב ישראלי: ישיבה חקלאית. מדובר באחת היוזמות הראשונות שפיתח הרב ישראלי, ממש עם תחילת כהונתו כרב המושב כפר הרא"ה (תרצ"ח). הרב נתן דעתו לצורך שבהענקת חינוך תורני לבני המושבים והקיבוצים. תחילה הדבר נעשה באמצעות "סמינר", ואולם אז עלתה מחשבה לייסד ישיבה שזה עניינה.

בהנחת אבן הפינה למפעל זה הבהיר הרב ישראלי במה דברים אמורים:

מה שבאה לחדש הישיבה החקלאית הוא שצירוף זה לא יבוא כתוצאה של מלחמה פנימית ומבוכה בחיפוש דרך, אלא יהא בא כתוכנית מותאמת ומחושבת. שהלימוד בישיבה יהא מעורה עם העבודה בגן ובשדה, ברפת ובלול, ושהעבודה לענפיה תהא המשך והשלמה למה שנלמד בישיבה.

הרב היה ריאלי. הוא הבין שמוסד זה לא נועד להצמיח את גדולי הדור, וזו ממש לא מטרתו. המוסד צריך להיות "עממי", שווה לכל נפש. "אין מטרתה להוציא מתוכה גדולי תורה, היא תשתדל להוציא יודעי תורה", קבע, ולכן הישיבה כלל לא מתחרה בישיבות "הרגילות". אגב, בשונה מהנחייתו הידועה של החזון איש לרב יהושע יגל, שלא לקרוא לישיבה תיכונית "ישיבה" אלא "מדרשיה", לרב ישראלי ברור שישיבה חקלאית גם היא "ישיבה".

במכתב לרב מאיר בר־אילן הוא מציין שישנה כבר התחלה – קבוצה של שלושה תלמידים, אחד מהם אפילו "יוצא ישיבת חברון". הרב הכין תוכנית מקיפה של הלימודים, ומדובר בתוכנית מאתגרת למדי:

לימודי גמרא בבלי וירושלמי, מפרשים ופוסקים ראשונים ואחרונים, הקשורים לשאלות עבודה חקלאית בארץ, תוך שימת לב לתנאי החיים החקלאיים בהווה, ובירור שאלות הלכה למעשה... במשך זמן הלימודים עוברים על... מסכת שביעית על מפרשיה הראשונים במשנה, ירושלמי, רמב"ם ושאר פוסקים... ענייני כלאיים – בכלל זה מסכת כלאיים עם מפרשיה, ירושלמי, רמב"ם, ספרי אחרונים שונים המטפלים בשאלות שונות... הרכבת עצים, אתרוג המורכב. תרומות ומעשרות; ענייני ערלה; בכור בהמה... שבת ומועד – בכלל זה חלק חשוב ממסכתות שבת, ביצה, מועד קטן, עם הפוסקים הקשורים לזה... חליבה בשבת... ענייני ביטחון בשבת... חול המועד...

ועוד היד נטויה. לזה קרא הרב "תוכנית עממית"; הלוואי על כמה ישיבות... אגב, הרב הקדים את האוניברסיטה הפתוחה, שכן כבר אז הציע תוכנית ללמידה אקסטרנית באמצעות ה"חומרים" שיוכנו לבני הישיבה: "לכאלה שנבצרה מהם האפשרות להשתתף באופן אישי בלימודים – הרי זה נותן אפשרות ליצירת מעין 'אוניברסיטה בבית' להשתלמות בהלכות התלויות בחקלאות והתיישבות".

בסופו של דבר חזון הישיבה החקלאית לא התממש. עם זאת, כמה שנים אחר כך הוקם על ידו מכון להלכה בחקלאות ולהלכה ברורה בהתיישבות החקלאית, ולימים הוקם מכוחו "מכון התורה והארץ" שהרב היה נשיאו משך שנים רבות. אגב, שופט בית המשפט העליון צבי טל ז"ל נמנה על תלמידי המכון, והוא סיפר שאת לימודי הבוטניקה למדו מספרים ברוסית.

הרב ישראלי לא היסס להתמודד עם אנשים מ"חוגו", כשם שלא היסס לפרגן למי שלא נמנה על חוגו. מחד גיסא, בספר "שיח שאול" מצוטטים עימותים נוקבים שלו עם כותבים בביטאון "דעות" של הנוער האקדמי הדתי, עם מערכת "בת קול" שבאוניברסיטת בר־אילן, ולא פחות מכך עם אחד מגדולי חשובי תלמידיו בישיבת מרכז הרב. מאידך גיסא מובא בספר הספד שלו על החזון איש, "אשר גדלותו בתורה ודרכו המיוחדת צמצמה את השפעתו – אוי לאלה אשר לא ידעו להעריך את הכוחות". אגב, באחת הביוגרפיות על החזון איש מסופר שראוהו מעיין באחד מכרכי "התורה והמדינה" שערך הרב ישראלי.

כך גם ידוע ומתועד שהרב נזף קשות ברבנים שהכניסו שיקולים מפלגתיים לבחירת דיינים, ולא בחנו אך ורק גדלות תורנית. לא מפתיע שהיו לרב יחסים מצוינים עם הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב עובדיה יוסף ועוד רבים. אני עצמי זוכר היטב שספרי קהילות יעקב של "הסטייפלר" וקובץ שיעורים של הרב אלחנן וסרמן הוזכרו ונדונו ברבים־רבים מהשיעורים הכלליים שהרב נשא בישיבת מרכז הרב. העובדה שרבנים אלה היו חרדים, ואף קנאים, כלל לא הייתה רלוונטית; תורה היא וללמוד אנחנו צריכים. לא בכדי צידדו רבים מגדולי ישראל, מהקשת הדתית כולה - כולל גדולי הרבנים החרדים – בבחירתו לרב ראשי, אך (כמה לא מפתיע...) לא אסתייעא מילתא. למפרע אנחנו יודעים עד כמה הדבר לא מנע ממנו להיות דַּבָּר לַדּוֹר.

הרב נריה גוטל ערך עם הרב ישראלי את ספריו חוות בנימין חלק א' וב'