"התיאטרון נתפס כסותר את היהדות, אני טענתי שאפשר לגייס אותו ככלי יהודי"

סיפור חייה של רבקה מנוביץ (82), חלוצת התיאטרון הדתי בישראל, שזור בסיפורה של מדינת ישראל וניצב על קו התפר שבין החברה החרדית והדתית. בספרה הראשון, "אעברה נא", שפורסם לפני עשור, היא הציגה את דמותו של אביה, הרב דב מעייני, בוגר ישיבות ליטא באירופה ורבה הנערץ של המושבה מגדיאל (כיום חלק מהוד־השרון), שנפטר בשנת 1952. הספר השני, "הבמה המשקרת", יצא לאור ב־2017 ועוסק במתח שבין עולם התיאטרון לערכי היהדות. כעת רואה אור ספרה השלישי, "לא קשת רוח אנוכי – בת נוברדוק" (בהוצאת ספריית בית אל), הפורס בכנות ובגילוי לב את סיפור חייה של אימה, פריידל.

תיאוריה הישירים של מנוביץ זורקים את הקורא אל בתיה נטולי החשמל של מגדיאל בשנות הארבעים, כשסוסים ועגלות משמשים ככלי תעבורה. היא מספרת על הקשרים שהתרקמו בין בני המושבה לילדי העולים במעברות, ועל ילדים שובבים ומלאי חיים שגדלו בצל הורים שורדי מצוקה ומלחמות, בגולה ובארץ. אך גולת הכותרת של הספר, שמילותיו האחרונות הן "סליחה אמא סליחה", היא אישית ונוגעת בשאלות בין־דוריות מורכבות.

"הייתי ילדה רעה", אומרת מנוביץ כשאנחנו משוחחים על התקריות המתוארות בספר, המציגות התמודדות של ילדה יתומה שאימה מגדלת לבדה אותה ואת אחיה. הפער בין דמות האב לדמות האם בולט מאוד בסיפוריה. אביה הנערץ, רב קהילה דומיננטי וגדול־תורה שהיה חלק מהאליטה הישיבתית הליטאית, נפטר בפתאומיות כשהייתה בת 10. דמותו רבת העוצמה, לצד היעלמותו מחייה בגיל מוקדם, הפכו אותו לאגדה. "מאז ומתמיד התרגלתי לשמוע מאנשים דברי הערצה על דמותו של אבא", אומרת מנוביץ.

האם, לעומת זאת, היא דמות ממשית יותר, המתמודדת עם חולשות, חרדות וקשיי ארגון והתאקלמות, שלא פעם גרמו מבוכה לרבקה הילדה והנערה. במהלך עשרות שנות חיים משותפים בתנאים קשים, מטבע הדברים התעוררו ביניהן עימותים וחיכוכים שאותם היא פורסת בספר ללא כחל ושרק. אותה "ילדה רעה", כלשונה, מתוארת באופן נוגע ללב כשובבה ומרדנית, שסקרנותה לוקחת אותה הרחק מסינרה של אֵם מגוננת יתר על המידה, לעבר פרדסי השרון המפתים. מוטיב חוזר בסיפורי ילדותה של מנוביץ הוא אֵם מבוהלת הבאה לחפש את ילדתה ששכחה את עצמה במשחק מסקרן ומסוכן. בין השתיים התקיים גם יחס הפוך, כאשר הילדה הקטנה והיתומה שהתבגרה בטרם עת, מנסה לגונן על אימה מפני קשיי החברה.

בת מלך שירדה מגדולתה

מה גרם לך לכתוב דברים אישיים כאלה בספר?

"הגורם המאיץ העיקרי הוא התחושה שאני חייבת את זה לאימא שלי. הייתי רוצה שאנשים שלא העריכו אותה אז, יֵדעו שהיא הייתה בת מלכים. אבא שלה, ר' יואל ברנצ'יק, היה יד ימינו של הסבא מנוברדוק וניהל בריגה רשת של מסגרות 'תורה עם דרך ארץ'. אימא הייתה אישה מלומדת ומשכילה מאוד, ושימשה כמורה ידועה לתנ"ך ולעברית בריגה.

"בספר אני מביאה דברים יפים שהיא כתבה לסבה ר' בצלאל סמריק, שעלה ארצה ונרצח בפרעות תרפ"ט בחברון, על הצורך בחינוך שוויוני וערכי לבנות בחברה הדתית: 'שמו פדות בין חינוך הבת והבן, וזאת שכחו לגמרי כי בדוחפם את הבת מחינוך ערך וחשיבות בין הדתיים, היא מקבלת מהם זרועות פתוחות בין החופשיים'.

"אבל פה בארץ, כאלמנה קשת יום שהזניחה את עצמה והתמסרה לילדיה במצבי עוני, אנשים לא התייחסו אליה בכבוד הראוי. אשתו של ראש ישיבה ידוע כתבה לי 'אתם בני מלכים', אבל היא הייתה בת מלך שירדה מגדולתה. למזלנו חברים של אבא תמכו בה, אחרת היא הייתה מגיעה לפת לחם. הייתה לה שפלות רוח של נוברדוקית (תנועת מוסר שדגלה בביטול הערך העצמי והכנעת כבוד האדם; מ"ל), שהתבטאה גם בהופעה לא מוקפדת. רציתי לעשות תיקון לרושם הזה. אני מרגישה שסגרתי מעגל ונתתי לאימא את הכבוד הראוי לה".

נושא הסליחה חוזר על עצמו בין דפי הספר. האם, פריידל, עלתה ארצה בניגוד לדעתו של אביה הדומיננטי, אך אחותה צייתה לאב, נשארה בריגה ונספתה בשואה. "בסיפור הזה יש שאלות קשות על סבא. אימא לא דיברה על זה עד סוף ימיה. אמרתי לעצמי איזה אומץ היה לה להמרות את פיו. אבל האם אימא סלחה לו? האם ה' סלח לו?"

ההשגחה הפרטית מקבלת נפח גדול בסיפוריה של מנוביץ. "דרכי ההנהגה האלוקית" היא מכנה זאת, ואומרת שהן "התלבנו תוך כדי כתיבה" והיא חשה אותן בבירור. היא מספרת בהתרגשות על אביה שהתמוטט עשר שנים לפני מותו, אך אז "קיבל במתנה" עשר שנות חיים מאביו, ואכן נפטר לאחר עשור בדיוק, באותו תאריך שבו קיבל את "המתנה".

באותן עשר שנות חיים זכה הרב דב מעייני להיפקד סוף־סוף בילדים, אחרי שנות עקרות רבות. תחילה נולדה רבקה, ובהמשך אחיה הצעיר בצלאל, שלימים מילא את מקום אביו ברבנות מגדיאל. גם כאן מזהה מנוביץ את טביעות אצבעותיה של ההשגחה: "דוד וסרמן, בנו של רבי אלחנן וסרמן, שלח לאבא אחרי המלחמה מכתב שבו הוא מפרט איך ומתי נהרגו בני משפחת אימא. היה מצמרר לגלות שאימא ילדה אותי תשעה חודשים בדיוק אחרי שמשפחתה נהרגה. איזו סגירת מעגל. אני רואה בזה סליחה מה'. לדעתי זה לא רק סיפור משפחתי, יש פה מסר שמלמד על דרכי ההנהגה האלוקית".

בן־גוריון בבני־ברק

שיחתנו מתקיימת בביתה של מנוביץ בשכונת קריית־משה בירושלים, המעוצב בסגנון ויקטוריאני כלשונה. על הקירות תלויות יצירות אמנות שונות. אחת מהן מתעדת את "גלות גוש קטיף", תוך שימוש בדימוי מקובל של טור אנשים המיטלטלים עם ילדיהם בדרכים, אלא שהלוקיישן אינו אירופה המושלגת אלא הקיץ הישראלי בזמן ההתנתקות. בוויטרינה ניצב דגם מוקטן של בימת ההצגה המפורסמת "בוסתן ספרדי" שהיא ביימה כמה פעמים. דמותו של האב, הרב דב מעייני, ניבטת מתמונה שבה הוא נראה צועד עם עוזרו בין פרדסי השרון כשבידיו כלי התקנת העירוב.

קשריה של מנוביץ עם העולם החרדי עמוקים ומורכבים. אביה הרב דב מעייני למד בישיבת סלבודקה שבליטא ונמנה עם תלמידיה שעלו ארצה לחברון. הוא ניצל מפרעות תרפ"ט משום שבמקרה לא היה באותו יום בחברון. הוא עמד בקשרים הדוקים עם חבריו מתקופת סלבודקה שהפכו לראשי ישיבות נודעים, בהם הרב יצחק הוטנר שהיה חברו הקרוב, הרב מרדכי שולמן ועוד, ואף הצטרף למשלחת רבני אגודת ישראל שנסעה לארה"ב בתקופת מלחמת השחרור. לצד זאת, מנוביץ זוכרת את התלהבותו של אביה, שעברת את שמו מקריקסטינסקי, מהקמת המדינה שהוא ראה בה פעמי גאולה. "אני זוכרת את אבא הולך איתי ביום חול לבית הכנסת ואומר לי 'רבקי'לה תזכרי את היום הזה, חג גדול היום לעם ישראל, ואנו הולכים לבית הכנסת להודות לקב"ה', אבל אני לא זוכרת אם זה היה יום הכרזת האו"ם או יום הכרזת המדינה בה' באייר".

עם פטירת אביה עברה המשפחה ממגדיאל לבני־ברק, בעצת החזון־איש. היא זוכרת את הביקור בביתו, וגם את ביקורו המיתולוגי של ראש הממשלה הראשון. "עמדנו ברחוב רבי עקיבא ונופפנו בדגלים כשבן־גוריון בא לפגוש את החזון איש". בבני־ברק זכתה המשפחה לסיוען של רבניות מוכרות, שקירבו את אלמנתו של הרב המנוח ואירחו את המשפחה. "עולם הישיבות הליטאי עִרסל אותנו", מתרפקת מנוביץ בנוסטלגיה, "היינו בני בית בכל הישיבות הליטאיות".

אך למרות הדאגה והתמיכה, רבקה הצעירה חשה שונה וזרה. בספרה היא כותבת בסרקזם על "הרבניות השליט"איות" בעיר התורה, ועל התחרות בין הבנות המתפללות בעזרת הנשים של ישיבת פוניבז', המבקשות להציג את צדקותן על ידי התנענעות חזקה בתפילה. "חשתי אובר־צדקנות, לא ראיתי שם אותנטיות", היא אומרת.

למורת רוחה של אימה עזבה רבקה את סמינר וולף הנודע ועברה לתיכון הדתי של תנועת פא"י ברמת־גן, בהנהלת הרב לוסטיג. "בלוסטיג עשו בגרויות והיה מותר להצטרף לתנועות הנוער עזרא או בני עקיבא", זוכרת מנוביץ, ומציינת דווקא שינוי זוטר שמעיד על האווירה החינוכית השונה ותפס את תשומת ליבה: "בבית־יעקב כל תלמידה התבקשה לעמוד כשדיברה אל המורה בשיעור, בלוסטיג דיברנו עם המורה בישיבה". בהמשך בחרה מנוביץ לעזוב את המגזר החרדי, בצעד נוסף של מרד באימה. ואולם לימים, כאשר מנוביץ הפכה לאמנית מוכרת במגזר הדתי, הייתה אימה שולחת את המחזות שחיברה לרבי מלובביץ'.

כיום הביקורת של מנוביץ על העולם החרדי נוקבת עוד יותר. "אני מאוד כועסת שאנשים נמנעים מלתת כתף במלחמת ה'. הבן שלי הרב יואל מנוביץ, ראש ישיבת הגולן בחיספין, שירת בצבא, וכיום כל נכדיי משלבים את השירות בצה"ל עם לימוד תורה. אני חושבת שאבא שלי היה תומך בגיוס לצה"ל. במלחמת השחרור הוא כתב בהתרגשות על החיילים שיחזרו הביתה עם 'זר תהילה על ראשם'. אני משוכנעת שראשי הישיבות, חבריו של אבא בדור ההוא שחלקם ראו את המדינה כפעמי גאולה כמו אבא, לא היו מדברים כמו ראשי הישיבות כיום. הייתי רוצה אולי לשמר מהעולם החרדי את ההקפדה במצוות, אבל מבחינת השתתפות בנטל המדינה חסרה להם התשתית של ההבנה שזה חלק מתהליך הגאולה שלנו".

בגיל 17 החלה מנוביץ לעבוד כמורה, ועד מהרה התמקדה בהוראת אמנות. היא השלימה תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטה העברית, ותואר שני בהיסטוריה בטורו קולג'. עבודת הדוקטורט שלה, שנכתבה באוניברסיטה העברית, עסקה ב"יחסים שבין עולם התיאטרון, ההלכה, והמסורת היהודית". עם נישואיה לצבי מנוביץ (שנפטר לפני שלוש שנים), בוגר ישיבת מרכז הרב, היא השלימה את חציית הקווים למגזר הדתי־לאומי.

"גדלתי בבית ששתי תנועות המוסר, סלבודקה ונוברדוק, חיו בו יחד למרות השוני העצום ביניהן", היא אומרת. "אבא של אימא היה מגדולי נוברדוק, ואבא היה תלמיד סלבודקה. בנוברדוק השתמשו בדרך מוסר של שפלות עצמית וחתירה עקשנית לאמת, והדגישו את הפסוק 'מה אנוש כי תזכרנו', אבל בסלבודקה הדגישו את המשך הפסוק, 'ותחסרהו מעט מא־לוהים וכבוד והדר תעטרהו', וחתרו לטפח את גדלות האדם. עד היום אני מרגישה חלק מעולם הישיבות, אם כי אני לא יודעת כמה מרוח המוסר נשארה בישיבות החרדיות. דווקא בישיבות ההסדר אני מזהה סממנים של נוברדוק כמו אמת מוחלטת, כנות, הלבוש הפשטני והחתירה להיות תוכו כברו".

שמירת נגיעה נפשית

במהלך השנים התמחתה מנוביץ בתחום התיאטרון והפכה למחזאית ובמאית בולטת, שכתבה וביימה עשרות הצגות ביישובים ובבתי ספר דתיים, והביאה את לימודי התיאטרון לחינוך הדתי. היא הקימה וניהלה את היחידה לתיאטרון במִנהל החמ"ד במשרד החינוך, ובהמשך הקימה את החוג לתיאטרון במכללת אמונה ועמדה בראשו במשך עשרים שנה.

"היו מתנגדים לאורך כל הדרך", מספרת מנוביץ. "התיאטרון נתפס אצל חלקם כסותר את היהדות, אבל אני טענתי שניתן לגייס את התיאטרון ככלי חינוכי יהודי". עם זאת, מנוביץ מכירה בסכנה שהתיאטרון עלול להציב בפני ערכים דתיים, והיא הקדישה לה דברים רבים בספרה "הבמה המשקרת", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה.

אף שהיא מזוהה עם התפתחות התיאטרון הדתי בישראל, היא מותחת גם ביקורת על המתרחש בתחום שהיא השתייכה לדור המייסדים שלו. "אני לא רוצה להיות ביקורתית", אומרת מנוביץ. "במכללת אמונה המצב לא רע, הבנות מקפידות לא להופיע מול קהל מעורב, אבל עדיין יש קווים שנחצים שלא היו בזמני, כמו הצגת דברים שבינו לבינה. אפילו לגבי לימוד תורה נאמר שדיני עריות נלמדים רק בשניים, אבל פה יש פיתוי גדול להציג דברים מוצנעים כמו חוויה של טבילה במקווה וזה מפריע לי מאוד. גם כשהשחקניות הן רק נשים אפשר להציג פריצות על הבמה".

מנוביץ מספרת על האתגרים שהתמודדה איתם כשניסתה לשמור על הגבולות. "העולם בנוי משני מינים, אז איך אפשר להציג סיפור אמיתי בלי לתת ייצוג לשניהם? ומצד שני, איך עושים הצגה שכוללת גבר ואישה? הייתי צריכה למצוא פתרונות יצירתיים. בגילאים הקטנים אפשרתי הצגה מעורבת אבל בלי מגע בין המינים. כך למשל, בהצגה 'כנר על הגג' החלפתי את הסצנה שבה הבת של טוביה נופלת לזרועותיו, בסצנה שהיא מתעלפת ונופלת לידי האם. או למשל סיפור על שני אחים שהתאהבו באותה בחורה, הוצג כך שהם דיברו עליה בלי שהגיבורה נכחה על הבמה".

לדעתה אין מקום להצגות מעורבות בין שחקנים בוגרים, גם אם לא מתקיים מגע ביניהם. "כשעובדים על הצגה, האינטראקציה בין השחקנים דומיננטית מאוד ועם עוררות נפשית גבוהה. גבולות נופלים בהכרח. גם אם איכשהו ישמרו נגיעה פיזית, הנגיעה הנפשית חזקה מהכול. אני לא ששה לשים בנים ובנות יחד במצב כזה".

כוח המשיכה של עולם התיאטרון מהווה אף הוא סכנה בעיניה. "לא במקרה העולם של האמנות הוא מתירני, חז"ל לא סתם אסרו על תיאטראות והגדירו אותם כמושב לצים וכעבודה זרה. נכון שהיום אין שימוש בתיאטרון לעבודה זרה, ואפשר לעשות תיאטרון רציני, אבל מהותית עדיין ישנה הבעיה של הסחף. כשחז"ל מדברים על תיאטרון הם מציגים תהליך של דרדור, 'שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ'. הפיתוי גדול ויש סיכון של איבוד גבולות, ואת זה יש גם היום. צריך לעמוד כחומה בצורה מול ניסיונות, וזה כמעט בלתי אפשרי. תלמידה שלי נכנעה אפילו לצורך ליצור סצנת נשיקה. אני מאמינה שהתיאטרון עושה דברים ענקיים גם ליראת שמיים, אבל הקונפליקט הזה עדיין לא נפתר. גם לאמנות צריכים להיות גבולות".

למנוביץ יש תוכניות נוספות בקנה. "אני חולמת לכתוב יצירה על דונה גרציה. זו דמות מדהימה של אישה עשירה באירופה של המאה ה־16, שסובבה את כולם על האצבע הקטנה. כבר אז היא הבינה שהעם היהודי צריך טריטוריה. זו דמות חשובה ומרתקת שנוגעת גם בציונות וגם בפמיניזם".

ערב השקה לספר יתקיים ביום שלישי הקרוב בשעה 18:00, בבית הכנסת "משכן שמעון" ברחוב בן ציון 18 ירושלים, בהשתתפות הרב חיים סבתו, הסופרת אמונה אלון, הבמאי חגי לובר ואחרים