דרכיהם השונות של שני האחים שהפכו לאדמו"רים - בפולין ובישראל

זמן קצר לאחר שהתברר היקפה הנורא של השואה, ולאחר שנודע לו כי גם אחיו הבכור, הרבי מפיאסצנה, נספה בה, ליבו של הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", לא עמד לו, ובגיל 54 הוא השיב את נשמתו ליוצרה. כך באה אל קיצה מסכת חיים רבת פעלים של מנהיג חסידי ציוני, ועימה קשר עמוק וייחודי בין שני אחים שייצגו דרכים רוחניות שונות, אך בחייהם ובמותם לא נפרדו.

העיון בפרשת חייהם של שתי נפשות אצילות שצמחו בבית חסידי מפואר ומילאו תפקיד בתולדות הרוח היהודית המודרנית, מאיר את הנתיבים השונים שבחרו – האחד בארץ ישראל החלוצית, האחר בלב החסידות הפולנית – וגם את הדאגה ההדדית, ההערכה הרוחנית והמורשת המשותפת שנותרה אחריהם.

בדברים הבאים אבקש להתחקות אחר הקשר ביניהם, כפי שהוא עולה מניתוח טקסטים, עדויות, מסורות סיפוריות, מסמכי ארכיון ומקורות היסטוריים – שחלקם נידונים כאן לראשונה (בין השאר נעזרתי בעבודותיהם של מיכה קליין, פרופ' דניאל רייזר, ד"ר מרטה דודז'יק־רודקובסקה ואחרים).

שכול, יתמות והמשכיות

שני האחים נולדו בגרודז'יסק, עיירה קטנה במזרח פולין, לאביהם רבי אלימלך שפירא, האדמו"ר מגרודז'יסק, שהיה מנהיג לאלפי חסידים ונחשב לאחד מגדולי הצדיקים ולזקן האדמו"רים בדורו. רבי אלימלך היה אדם מוכה שכוֹל, שאיבד את ילדיו מאשתו הראשונה בשורה של אסונות. לעת זקנתו נשא את חנה ברכה, שהייתה צעירה ממנו בכארבעים שנה, וממנה נולדו שני בניו: קלונימוס קלמן (קלמיש), שנולד ב־1889, וישעיהו (שעיי'לה), יליד 1891.

כפי שקורה לא פעם בסיפורים חסידיים, לעתים משייכים סיפור שקרה לדמות אחת גם לדמות אחרת – במיוחד כשמדובר באחים. כך למשל מסופר כי רבי אלימלך ניבא לבנו קלונימוס עתיד מזהיר ותלה בו תקוות רבות. מסורת אחרת כרכה את שני הבנים יחד, ולפיה האב הביט בהם בעיניים זורחות ואמר: "עתידים הם להיות גדולים בישראל". משחר ילדותם הובאו מדי שבת לבית הכנסת, כנראה כדי שיספגו את מראות הקדושה וקולות התפילה ויראו את אביהם בשעת עבודתו, עוד בטרם יבינו את משמעות הדברים.

זיכרון השכול לא הרפה מן האב, ומסופר שלא הרשה לנכדיו ללון בביתו מתוך חשש לגורלם. תחושת החרדה התעצמה כששני הבנים לקו יחד במחלה קשה. באותה עת פנתה האם אל האב בקובלנה נוקבת: "הבטחת לי שני ילדים חיים... עתה הם גוססים שניהם – התקיימה הבטחתך?" האב המודאג עשה כל שביכולתו: יצא לשדות לתפילה, השתמש בסגולות, שלח שליחים לצדיקים ולמקומות קדושים בארץ ישראל.

האם מצידה נקטה בסגולה מסורתית: "מכרה" את שני בניה למשרתת. הילדים החלימו, והמעשה נשתמר באנקדוטות: באחת מהן, יהודי פשוט דרש לשבת סמוך לר' ישעיהו בשולחן יארצייט בטענה שהוא "אחיו", שכן "אמי קנתה אותך ואת אחיך". ר' ישעיהו קירבו אליו. כך נהג בהזדמנות אחרת אחיו קלונימוס, שאמר: "אמי מכרה אותי לאמו, אבל אנו אחים גם בלעדי זה".

בגיל רך מאוד התייתמו האחים מאביהם: קלמיש'ל היה בן שלוש בלבד, ואילו שעיי'לה פעוט כבן שנה וחצי. לאחר פטירת ר' אלימלך נותרו חנה ברכה ושני בניה בגרודז'יסק, והיא שכרה עבורם מחנכים. עד ראייה תיאר כיצד בהיות קלונימוס בן שבע וישעיה בן חמש, ישבו השניים בסוכה ולמדו, "פניהם הנאים זרחו ובעיניהם נסוכה רצינות של מבוגרים", בעוד מאות חסידים מביטים בהם ביראת כבוד. "באמת שונים היו שני בני מלכים אלה אפילו מבני צדיקים ואדמו"רים אחרים – תמיד מכונסים לתוך עצמם, אף שתמיד מוקפים באלפי חסידים" (לייב ביין, "שבת אחת בכפר פינס", נרות שבת ג).

גרודז'יסק נותרה תל תלפיות; חסידים פקדו את קבר ר' אלימלך וניצלו את הביקור כדי "לחזות בנועם פני בני זקוניו". יום השיא היה א' בניסן, יום היארצייט של האב, שבו התכנסו כל הפלגים שאליהם התפצלה החסידות. בפורים היו נגידים שונים באים מחופשים לליצנים כדי לשמח את הילדים, "זורקים דינרי זהב לפניהם" ומבקשים את ברכתם, אך האחים דחו את הכסף והעבירו את התרומות לעניים. האחים נהגו להניח את ה"קוויטלך" שקיבלו על קבר אביהם, ובכך יצרו קשר תמידי ורוחני עימו, וראו בו מקור המענה. תנועה זו מבטאת לא רק המשכיות אמונית של הקשר, אלא גם דרך להתמודדות עם האבל באמצעות "הפנמה מיסטית" של דמות האב הצדיק, כממשיך לפעול בעולמות העליונים וללוות את צאצאיו בעולם הזה.

ביומנו הרוחני שנכתב בבגרותו, מעיד האדמו"ר מפיאסצנה על תחושת היתמות העמוקה שליוותה אותו כל חייו: "עוד ילד רך הייתי ואויביי – דאגותיי וצרותיי – כבר שברו את כוחי ורוחי. פעוט עוד הייתי כשנתייתמתי, את אבי הצדיק כמעט שלא הכרתי, לא זכיתי שאבי איש אלוקים הקדוש יגדלני" (צו וזרוז, לה). דברים אלו מבטאים חוויה מתמשכת של חסר והיעדר, שנחרתה עמוק בתודעתו והשפיעה על הגותו והלך חייו בהיבטים שונים.

גם ר' ישעיהו נשא עימו תמיד את זכר האב. כאשר שקל נישואים שניים כתב לבתו כי עליו לבחור אישה מיוחסת, שכן "יש לקחת בחשבון כבוד המשפחה... וגם כבוד אבי ז"ל מעיק עליי" (מתוך אוסף הוברלנד, באדיבות ד"ר בן־ציון ז"ל ושרה אליאש).

האחים הרבו לצטט מתורת אביהם. ר' ישעיה עשה זאת גם במסגרת מדורו "לקט לשבת" בעיתון הצופה, שבו שילב פרפראות לשבת מדברי צדיקי השושלת החסידית שאליה השתייך, ובראשם אביו. בכך ביקש להחיות את תורת האב ולהציבה כלב העשייה הרוחנית בזירה החדשה שביקש לבנות בארץ ישראל.

הרבי של הפועלים

קרוב משפחתם של האחים, האדמו"ר ר' ירחמיאל משה הופשטיין מקוזניץ, לימים חותנו של ר' קלונימוס, שימש אפוטרופוס לשני האחים ואספם לביתו. בתו חוה כתבה בזכרונותיה: "אבינו ז"ל היה האפוטרופוס של שני הבנים האלו... והם ספגו הרבה אהבה לישראל ולארץ ישראל בבית זה" (ארכיון בית פישר, מוזיאון קריית אתא). בתקופה זו הרבו ללמוד תורה, אך גם נגינה בכינור ובחליל, כפי שלימד הרבי מקוז'ניץ את כל בניו. לימים הפכה הנגינה לרכיב מרכזי בעולמם הרוחני. ר' קלונימוס כתב כי השירה היא האמונה הגדולה ביותר ושהניגון הוא דרך לגלות את הנשמה. ר' ישעיהו גרס כי "אין תנועה דתית מוקמת בלי צליל וזמר", הוא הלחין ניגונים רבים שהשתמרו בידינו, בהם "אתה בחרתנו", "אילו היה לי כוח" ו"וכי ידיו של משה", שהיה מושר בסעודה שלישית בסניפי בני עקיבא.

חרף הרקע המשותף, דרכיהם התעצבו בנפרד והתפצלו. לידידו הסופר ר' בנימין סיפר ר' ישעיהו כי כבר בילדותו גילה נטייה לעצמאות, כאשר מתוך מחאה שקטה קנה לבדו כרטיס רכבת (אז סמל לקדמה) ונסע לאחד מקרוביו, כביטוי לרצון להיחלץ ממלוויו. כשהיה בן 16 הוא נשא את חיה שרה, בת האדמו"ר מקרימילוב ר' נתן רבינוביץ, ועבר לזוויירצ'ה – עיר מודרנית שבה נחשף לרעיונות ציוניים וסוציאליסטיים, והצטרף למזרחי על אף התנגדות חותנו.

לעומתו, אחיו הגדול ר' קלונימוס המשיך את ההוויה החסידית המסורתית; לאחר פטירת חותנו בתרס"ט (1909) הוכתר בהשתדלות החסידים כאדמו"ר בפיאסצנה. הזיקה לארץ ישראל, שנספגה בחצרות שבהן גדלו הנערים, התעצבה במשותף אצל שניהם, אך לבשה פנים שונות. האדמו"ר מפיאסצנה, שנותר בפולין והפיח בחסידות רוח רעננה והעצמת החיים הפנימיים באמצעות מחשבה ושימוש בדמיון, פיתח עמדה דיאלקטית: בהתייחסויות המעטות לארץ ישראל בכתביו היא מופיעה כסמל מיסטי, כביטוי לספירת המלכות, כבעלת קדושה עצמית, כארץ שבה יכולה לשרות רוח הנבואה ועוד. לצד זאת עודד גם זיקה מעשית לארץ. הוא תמך בייסוד בני־ברק, היה חבר באגודת "עבודת ישראל" בוורשה שקנתה אדמות בארץ הקודש, עודד עלייה לארץ ורכישת קרקעות כפי שייעץ למשל לחסידיו לרכוש בכפר־אתא, ולפי מסמכים שנמצאו לאחרונה אף רכש בעצמו מגרש שם, שאושר על ידי ועדת הקרקעות בראשות ר' ישעיה שפירא.

במענה לחסיד שהתלבט אם לעלות ארצה, אמר בשם סבו, "השרף ממוגלניצה": "מאימתי נעשתה גריצה הבית? ארץ ישראל היא ביתו של כל אדם מישראל". הוא שמר על קשר עם קהילתו בארץ, ביקש מהם להתפלל לשלום רעייתו, ולאחר פטירתה ביקש שילמדו לעילוי נשמתה "כי אין תורה כתורת ארץ ישראל" (דרך המלך, מכתבים).

אחיו ר' ישעיהו לא הסתפק בכמיהה מרחוק: בשנת 1914 עלה לראשונה לארץ, נפגש עם הראי"ה קוק – פגישה שהטביעה בו חותם עמוק (רמ"צ נריה, הקדמה ל"ארץ חפץ") – ושב לפולין עקב המלחמה. בקיץ 1920 עלה שוב, תחילה בגפו בשל התנגדות חותנו, ורק לאחר שניצלו אשתו וילדיו מסופת שלגים, היא נדרה לעלות ארצה ואז התאחדה המשפחה בירושלים.

כאן התגורר ר' ישעיהו בשכונת הבוכרים, סמוך לבית הראי"ה ולמרכז המזרחי, וגיבש סינתזה חדשה בין חסידות לציונות, כריזמה שהותכה להווייתו כ"אדמו"ר חלוץ". הוא שימש מזכיר "המזרחי הצעיר", ניהל את לשכת העבודה של המזרחי, והיה ממייסדי הפועל המזרחי. ביתו הפך מוקד לחלוצים דתיים: בשבתות נראו "הרבי והחלוצים הולכים לכותל", כשהוא בראש, עטור שטריימל. בטיש שלאחר מכן שר ר' ישעיהו ניגונים ואמר "תורה", כאשר "הפועלים חסידים הם לו והוא הרבי", כפי שתיאר אחד הנוכחים.

"הארץ תאחזני בציציות ראשי"

הקשר בין האחים בא לידי ביטוי גם בענייני ארץ ישראל. בראשית שנות העשרים התכתב הרבי מפיאסצנה עם אחיו בעניין רכישת בית בארץ, ככל הנראה בקריית־אתא, כהכנה לעלייה שתכנן. אחיו, שכבר גר בארץ, הכשיר את הקרקע למהלך. באחד ממכתביו מתייחס הרבי לתוכניותיו של ר' ישעיהו להפוך לאיכר במושבה דתית של המזרחי, ומביע אמון באחיו לצד זהירות בהבעת דעה מרחוק:

בדבר שאלתך אם תתאכר במושבה של המזרחי שתתייסד – כמובן אי אפשר לנו לענות על שאלה זו מפני שרחוקים אנו מירושלים וידיעתנו בזה דלה היא... ואם יען כי אמרת שצריכים לסבול הראשון, ולייעץ את זולתו שיסבול אסור – זאת יוכל כל איש לייעץ את עצמו.

באותו מכתב הגיב הרבי להצעת אחיו למכור את הקרקע שרכש עבורו בארץ ישראל:

אתה מנחם לי שבאם אחפוץ למכור את אדמתי אוכל להשיג את כספי... דע נא יקירי כי גחלים אתה חותה על ראשי, והרי זה דומה למי שעומד ברגל אחת בגן עדן ובא המלאך הממונה על הגן עדן ולקחו בידו וברגליו ומשליכו מגן העדן לגיהנום והממונה הנ"ל מנחמו שבגיהנום יהיה לו דירה חמה... עיניי זלגו דמעות בהעלות זאת על רעיוני להתרחק חס וחלילה עתה ואחרי שיש לי קצת נגיעה בארץ ישראל... שהשטן השליך אבנים גדולות על דרכי לארץ הקדושה, ואיני רואה שום מבוא לבוא לארץ ישראל ח"ו... חשבתי וכבר נתייעצתי... שאעשה הלכה למעשה ואסע לעת עתה על איזה שבועות או חודשים לארץ ישראל, והיה כאשר אשליך את כל טרדותיי ממני על איזה זמן ואהיה בארץ ישראל אז יוכל להיות כי אמנו ארץ הקדושה תאחזני בציציות ראשי, ולא תניחני לשוב לחוץ לארץ בקביעות וסוף כל סוף יאר ד' עיניי למצוא מחייתי שם (אגרות זיכרון קודש לבעל האש קודש).

באופן מעניין ניתן לראות כיצד דווקא ר' ישעיהו, בשל היכרותו המעשית את המצב בארץ בהיותו מתגורר בה, וביודעו את מצבו הכלכלי של אחיו, שידל את אחיו למכור את אדמותיו מטעמים פרקטיים. לעומתו ר' קלונימוס, מתוך תפיסה מיסטית והצהרת כוונות, סירב לשחרר את אחיזתו הממשית בארץ ישראל.

את הדאגה ההדדית בין האחים מבטאת העדות הבאה משנת 1938, בעת שבנו של ר' ישעיהו, ר' אלימלך, התחתן. החתונה התקיימה בפולין, וכך סיפר ר' אלימלך, לימים האדמו"ר מפיאסצנה־גרודז'יסק בתל־אביב:

מכיוון שאבא הגיע לחתונה בפולין, הוא ניצל את ההזדמנות לערוך שם ביקורים. ביקשו ממנו לנאום באיזה מקום. אבא הסכים, אבל הציע שתהיה זו שיחה בצורת שאלות ותשובות וביקש מאוד שלא לפרסם בציבור את דבריו, כי לא רצה שאחיו המבוגר יצטער. הוא נמנע מלנהל תעמולה ציונית שאולי תצער חלקים מהמשפחה. "מי יודע אם עוד נתראה", אמר. הדברים נעשו כפי שביקש, אבל אחר כך פורסמו בעיתונות. פעם כאשר הלכנו אבא ז"ל, בנו של הרבי מפיאסצנה ואני, אמר אבא לבן אחיו: "תראה, לא יכולתי שלא לדבר על ארץ ישראל. הייתי מוכרח". אבא הסביר לו כי התנה עם המארגנים שלא יפרסמו את דבריו, ובכל זאת פרסמו אותם (מתוך "ועלינו המלאכה לגמור - מאמריו וסיפוריו של ר' ישעיהו שפירא").

"לבי ידאג עליך יקירי"

האדמו"ר מפיאסצנה פיתח דרך רוחנית שמתמקדת בהתבוננות עצמית ורפלקסיבית על תהליכי מחשבה ודמיון, במטרה להחליש את עוצמתם כאשר הם גולשים להפרזה רגשית. הוא מציע תרגול פשוט לכאורה: לנסות לדמיין את פניו של אדם אהוב "הכי קרוב לך, של אביך, אחיך או בנך, אשר תמיד וגם עתה הם בדמיונך", ואז לשאול את עצמך: מה אני באמת רואה בדמיוני? האם אני מצליח לצייר את פניו במדויק? דווקא הניסיון הזה, לדבריו, גורם לדמות להיטשטש וזו הדרך להפחית את עוצמת האחיזה של מחשבות. הוא הדגיש שכל עצה שכתב נבדקה קודם כול על נפשו שלו.

נראה כי שורות אלו מבטאות באופן פרדוקסלי את ההתנסות הכושלת הנובעת דווקא מהרצון העז לדמיין היטב את דמות האב, הבן ולענייננו האח, אלו שמצויים תמיד בדמיונו. בדוגמה זו ניכרת התחושה האנושית המוכרת: ככל שננסה להיאחז חזק יותר בזיכרון של אדם אהוב, כך הוא בורח מאיתנו.

המכתבים ששרדו מחליפת האיגרות בין האחים חושפים קשר עמוק ורגיש. הרבי מפיאסצנה פונה לאחיו בכינויי חיבה: "אהובי אחי יקירי הרב החכם ירא אלוקים ומופלג בנם של קדושים מורנו הרב ישעי'לה שיחיה". במכתב אחר הוא הביע דאגה כנה למצבו הכלכלי והאישי בארץ ישראל וכתב:

אהובי אחי יקירי ידיד נפשי הרב החסיד החכם המפואר במעשים טובים וכו' מורנו הרב ישעי' שליט"א... יקירי מכתבך לא הרגע את עצבי הגרויים, ממצבך ומפרנסתך לא כתבת כל עיקר... לבי ידאג עליך יקירי, הואל נא יקירי והודיעני בפרטות מצבך, מצב פרנסתך וכמה ובמה אתה מתפרנס... אבקשך עוד פעם להודיעני בפרטות... אבל אל תכחד ממני... שביקשתיך אל תעצור במכתבים... תואיל לפרט לי גם את סדר אכילתך בכל יום.

במכתב שאותר לאחרונה על ידי פרופ' דניאל רייזר במכון גנזים, ששלח הרבי מפיאסצנה לידידו של אחיו, הסופר ר' בנימין, ניכרת דאגתו של הרבי מפיאסצנה לבריאותו של אחיו. במכתב זה הוא מבקש ממנו לדאוג שאחיו ינוח מעבודתו המאומצת וישמור על בריאותו:

הנה זה איזה חודשים אשר כבוד אחי שיחיה במדינתנו כידוע, ואף שבעתים האחרונות כבר היו עליו לטורח לסבול את טרחתו ושפלת עבודתו, כמעט שלא לן עוד ב' לילות במקום אחד ועובד כל עבודתו למעלה מכוחותיו. אבל ביודעי את תכלית הקודש אשר לפניו, היא ארצנו הקדושה והעמדתה – החרשתי ונחמתי.

אבל בשבוע העבר, על פי מקרה דיבר אליי הד"ר... שהייתי עם אחי אצלו עוד קודם ראש השנה בדבר חולשת לבו, ואמר לי 'תדעו שמה שהרגעתי אתכם אז בדבר אחיכם ואמרתי שחולשת לבו רק חולשת עצבים היא, רק כדי להרגיע את אחיכם נתכוונתי, ולפי האמת לבו בעצמו חלש הוא, ואסור לו לעבוד הרבה, לא יטלטל את עצמו, לא ידבר הרבה. השמר והיזהר'. באמת אני אומר לכבודו שמאז שמעתי זאת לא קם עוד רוח בי מגודל דאגתי לאחי האומלל... הנני פונה את עצמי לכבודו שהוא יואיל בטובו לעמוד לעזרת אחי שיחיה, ולהשתדל להשיבו לשלום. ובכלל מוכרח אני לומר לכבודו, שאחי הפקר הוא בעיני עצמו ואינו משגיח על בריאותו... הנני מבקש את כבודו שלא יגלה מכתיבתי זאת לשום איש, אף לאחי יחיה, כי בלא ידיעתו כתבתי זאת, ויש בזה דברים שיעשו עליו רושם עגום.

מעבר לקשר הדם ולהתכתבות שוטפת, התקיים בין האחים שפירא דיאלוג אינטלקטואלי־רוחני עמוק. אף שהאדמו"ר מפיאסצנה היה הבכור והמנהיג המוכר, הוא העריך את חריפות שכלו של אחיו הצעיר. עדות לכך היא שליחת הקונטרס "בני מחשבה טובה" לארץ ישראל כדי לקבל את הערותיו. היה זה חיבורו הראשון בדפוס של ר' קלונימוס, שביטא ראשוניות מושגית: מסגרת חסידית חדשנית לעבודת המחשבה, הדמיון והכרת הנפש.

במכתב לתלמידו גילה האדמו"ר כי נמנע מלשלוח את דרשותיו לחסיד, מחשש שאחיו ר' ישעיהו ייחשף אליהן ו"בשכלו החריף והעמוק יחדור אותן" ויראה שהן רק "קצף על פני המים" – זאת כפי שהסביר האדמו"ר בהקשר אחר: "ורק כקצף על פני המים כל התלהבותו, שעד מהרה תאפס" (חובת התלמידים, מאמר ב), היינו התלהבות רגעית וחולפת. ייתכן שהביקורת של ר' ישעיהו, שממנה חשש האדמו"ר, אינה מגיחה מחלל ריק ומרמזת על דו־שיח קודם בין האחים, ואולי אף קשורה לביקורת כללית של האח הצעיר על דרכי החסידות נטולת ההיבט המעשי.

מדוע שלח הרבי את הקונטרס המובנה אך נמנע משליחת דרשותיו? נדמה שאין זו סתירה אלא נקודת מפתח. הקונטרס נועד להקנות כלים אינטלקטואליים־רגשיים שיאפשרו לחסיד לטפח את אישיותו כמי שהתרגשותו פנימית, עמוקה ויציבה, כזו שקולטת את התורות החסידיות לעומק ולא לשעה קלה. מהלך זה מלמד על דו־שיח סמוי בין האחים: הרבי הכיר בכך שאחיו סבר כי דרשות אינן מותירות רושם מתמשך, ועל כן ביקש לחזק את "כלי הקיבול" הנפשיים של חסידיו. הקונטרס "בני מחשבה טובה", שנשלח לאחיו, שימש אמצעי לבניית תשתית חווייתית־תודעתית שתעגן את הרגש, המחשבה והמעשה במערכת יציבה – לא כהתלהבות רגעית אלא כהפנמה מתמשכת.

לא עוזב את חסידיו

השואה האיומה שפקדה את יהדות אירופה העמידה את קשר האחים במבחן עליון וחשפה את עומק דאגתם ואחריותם ההדדית. האדמו"ר מפיאסצנה נותר בגטו ורשה עם חסידיו, סירב להצעות הצלה והוסיף להנהיגם בלב התופת. דרשותיו הכתובות נמצאו טמונות בהריסות הגטו בצירוף מכתב המורה להעבירן אל אחיו, הרב ישעיהו שפירא. דרשותיו, שהתפרסמו בשם "אש קודש" או "דרשות משנות הזעם", מעידות על מאבק רוחני עילאי למצוא משמעות ואמונה בתוך האפלה והסבל שאין להם שיעור.

במכתב לבתו מ־1940, עוד בטרם הגיעו הדברים לשיא הזוועה, סיפר ר' ישעיהו על אחיו על פי עדות שקיבל מרחוק:

קיבלנו ד"ש מקרובינו על ידי חתנו של הרבי מגור... הוא שכן של אחי הרבי, פיו מלא תהילה מכל תהלוכותיו. הוא לדבריו היחידי בין האדמו"רים שלא שינה במאומה את התנהגותו. הוא אינו רוצה לבוא הנה [לארץ ישראל], ראשית כדי שלא לעזוב את חסידיו בשעת צרה וגם משום שהוא תומך הרבה בעניים ופליטים, הבית פתוח לכל קשה יום (ארכיון הוברלנד).

הרב ישעיהו שפירא חי בחרדה ובכאב עצום את הידיעות על גורל יהדות אירופה ובתוכה אחיו האהוב. הוא לא שקט על שמריו, ניסה בכל כוחו לפעול להצלתו, פנה לגורמים שונים בבקשה לסייע, ונאחז בתקוות קלושות. עוד בתחילת ימי המלחמה זעק והדגיש ש"שאגה אחת צריך להשמיע בלב היהודי הפצוע, שיש צורך לזעזע אף את האומות שיש עוד חסד בלבם, אולם החסד הזה מתעלם מצרת ישראל" (דבר, 22 בדצמבר 1939). "עלינו להרגיש את עצמו כשותפים לצרת ישראל בפולין ולזעזע את העולם", כתב עוד (הבקר, 24 בדצמבר 1939).

עוד טרם ידע בבירור שאחיו נספה, הקריא הרב ישעיהו שפירא בישיבת אבל לזכר "קדושי גיבורי פולין", דברי הערכה עליו "בקול בוכים" (הצפה, 11.11.1943). עם קבלת הידיעות על היקף השואה באירופה והירצחם של בני עמו, ובמיוחד אחיו הגדול, הידרדר מצב בריאותו של ר' ישעיהו, ובערב חג השבועות תש"ה (1945) הוא נפטר בירושלים.

פנימה והחוצה

שני האחים, שצמחו מגזע חסידי מפואר, בחרו לבטא בדרכים שונות את מחויבותם הרוחנית ואת תחושת האחריות כלפי הכלל, אך שניהם היו חדשנים המבקשים להפיח רוח חיים במסורת אבות ולהתאימה לאתגרי דורם. ניתן לומר כי שני האחים חידשו מסלולים ייחודיים בחסידות, כאשר כל אחד הרחיב את גבולותיה לכיוון שונה. שניהם דיברו בשפה החסידית, אך האחד חידש בהעמקת עבודת הנפש הפנימית, והאחר ביישום החסידות כדרך חיים מעשית בהקשר הלאומי.

האדמו"ר מפיאסצנה, שנותר באירופה, השיב למשברי דורו ברוח חסידית רעננה. חידושו בהפניית המבט פנימה, בהעצמת החיים הרוחניים והפנימיים באמצעות פיתוח עבודה רוחנית שמבוססת על התבוננות עצמית, מדיטציה, דמיון מודרך, התלהבות ושליטה רגשית, מעין "פסיכולוגיה חסידית" מקורית שהקדימה את זמנה, וביקשה להעניק כלים להפנמת החוויה הדתית ולהפיכתה ליציבה ועמוקה; משנתו התיאולוגית הגיעה לשיאה ב"אש קודש", שנכתבה בתוך התופת כהתמודדות עם ייסורים, והיא ממשיכה להעניק עומק ונחמה גם כיום. תורתו התקבלה בהערכה בציונות הדתית, המבקשת לחבר בין עולמות הרוח למציאות החיים ומחפשת דרכים להעצמת החיים הרגשיים.

אחיו הרב ישעיהו, "האדמו"ר החלוץ", הפנה את המבט החוצה והרחיב את החסידות לעבר הציונות והעשייה החברתית. ידידו הסופר ר' בנימין טען כי "המשיך את הקו האצילי של בית אבותיו האדמו"רים". אך יש לחדד כי יצק לתוכו תוכן חדש של ציונות מעשית, אהבת הארץ ובניין האומה. הוא יצר סינתזה מקורית בין פרקטיקות חסידיות (טיש, ניגונים, סיפורים ותורות) למחויבות חלוצית ולחזון סוציאליסטי, ובכך הפך את החסידות ממסורת מופנמת לכוח מניע לשינוי מציאות. הוא עלה לארץ ובחר בהגשמה חלוצית. כפעיל מרכזי במזרחי ובפועל המזרחי, חבר ועד העיר ומנהל בנק זרובבל, ראה בבניין הארץ עניין של דבקות בה' דרך מעשה חלוצי, ונאבק בעד עבודת האדמה ולמען צדק חברתי. בקונטרס "ארץ חפץ" ערך את מאמרי הראי"ה קוק והציגו כצדיק חסידי מזן חדש־ישן, תוך ביקורת על אדמו"רי פולין שהתנגדו ללאומיות. את חזונו השלים בכפר־פינס, שם חי כחקלאי, קיים "שבתות חסידות" והותיר חותם עמוק על אידיאל תורה ועבודה, במיוחד במאמרו "ועשית הישר והטוב", שדגל בחיבור חי בין רוח למעשה ובין ערכים חסידיים לסוציאליזם דתי.

אף שדרכיהם של האחים התפצלו ונבדלו – האחד בעמל הרוח, האחר בעמל המעשה – הקשר העמוק ביניהם מעיד על אהבה ודאגה הדדית. יחד הם מבטאים שני קולות משלימים בתגובה היהודית לאתגרי המאה העשרים: עומק פנימי מול חורבן, ובניין חברתי־לאומי בארץ ישראל – שני נתיבים שמהדהדים עד היום.

שלום (מתן) שלום הוא דוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־ גוריון, חוקר במכון לחקר החסידות של מכללת הרצוג, וכותב ביוגרפיה של הרבי מפיאסצנה