"גם בטרקטור אפשר לעבוד את ה'": האדמו"ר שהגן על הציונות הדתית

חג השבועות הוא יום פטירתו של רבי ישראל בעל־שם־טוב, מחוללה של תנועת החסידות. על מקומה של החסידות בציונות הדתית נכתב רבות, מזוויות שונות. ככלל, התפיסה הרווחת היא שהחסידות חדרה לציונות הדתית בעשורים האחרונים. אולם לטעמי, ביטויי החסידות הללו הם למעשה פריצה של זרמים תת־קרקעיים מראשיתה של הציונות הדתית בארץ ישראל.

תנועת הפועל המזרחי נוסדה בשנותיה הראשונות על ידי יוצאי בתים חסידיים מפולין ומגליציה. בגישתם לתיקון המציאות, ובחריטת הסיסמה "תורה ועבודה" על דגלם, ניזונו ראשוני הפועל המזרחי מהלכי נפש מהותיים לחסידות. התפיסה הרואה בעבודה הפיזית עבודת ה', העלאת ניצוצות ובניית נפש האדם, משמשת מקור, מודע או לא, למפעלים רבים בציונות הדתית. נדמה כי המוטו הציוני־דתי "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה", לא יכול היה להיכתב אלא על ידי אדם בעל רקע חסידי מובהק כמו שלמה זלמן שרגאי.

מבין כל חבר המייסדים של תנועת הפועל המזרחי בשנת תרפ"ב, שהיו בעלי רקע חסידי כזה או אחר, אחד מיוחד היה בן לשושלת אדמור"ים שראשיתה בר' אלימלך מליז'נסק ור' ישראל מקוז'ניץ – שניהם בני הדור השלישי של תנועת החסידות וממעצביה הראשונים בפולין.

שמונים שנה בדיוק חלפו מפטירתו של הרב ישעיהו שפירא, דמות ייחודית שזכתה לאחר מותה לכינוי "האדמו"ר החלוץ". בן למשפחת אדמו"רים מפוארת, בנו של האדמו"ר רבי אלימלך מגרודזיסק, ואחיו של הרבי מפיאסצנה.

הוא ביקר בארץ לראשונה בשנת 1914. בעקבות מלחמת העולם הראשונה חזר לפולין והצטרף למזרחי, ובקיץ 1920 עלה לארץ באופן קבוע. תחילה קבע את משכנו בשכונת הבוכרים בירושלים, ואחר כך בשכונת בית־וגן. היה חבר בוועד העיר ירושלים ובהנהלת בית חינוך עוורים, ושימש כראש המחלקה לענייני חרדים של הקרנות הלאומיות. הוא הביע את כאבו על אוזלת היד של המזרחי בכל הקשור לקליטתם של הפועלים הדתיים בארץ. מציאות זו הביאה אותו להכרה כי עליהם להתאגד כגוף עצמאי. בפסח 1922 קמה הסתדרות הפועל המזרחי, והוא נבחר לחבר הנשיאות שלה.

ב־1924 ערך מסע הסברה בפולין לטובת ההתיישבות בארץ, ויצר קבוצות שמתוכן קמו כפר־חסידים וקריית־אתא. בשנת 1933 התמנה לנהל את בנק זרובבל. בתקופה זו כיהן כחבר אספת הנבחרים (אחד משלושת המוסדות הלאומיים שהוקמו בארץ ישראל בשנות העשרים), היה חבר במועצה הדתית של תל־אביב ועוד. לאחר כעשור של ניהול בנק פרש מהחיים הציבוריים לטובת חיי תורה ועבודה, כשאיפתו. בשנת 1943 העתיק את מגוריו לכפר פינס. בתקופה שבה הגיעו לארץ הידיעות על השמדת מיליוני יהודי אירופה ובכלל זה אימו, אחיו, חותנו ר' נתן רבינוביץ ורבים מבני משפחתו, חלה מאוד. בחודש אייר תש"ה נסע לירושלים לקבל טיפול רפואי. בערב חג השבועות תש"ה נפטר הרב שפירא בירושלים.

בעקבות רוח התורה

הרב שפירא היה לאחד ההוגים המשפיעים בציונות הדתית בתקופת היישוב ואף הרבה אחריה. עם זאת נדמה שדמותו נשארה מעורפלת בזיכרון הקולקטיבי. מורי פרופ' דב שוורץ כתב כי המאמר "ועשית הישר והטוב" של האדמו"ר החלוץ היה מאמר מכונן. מאמר זה נלמד בבני עקיבא שוב ושוב, והפך למניפסט של הנוער הציוני־דתי. ברצוני להציג כאן עיון קצר במאמר זה ובמאמר נוסף של האדמו"ר החלוץ, ולהראות את יסודותיהם החסידיים.

בפתיחת דבריו מציג הרב שפירא את הטענות נגד הפועל המזרחי, ובהן הטענה כי הערכים הסוציאליסטיים אינם מפורשים בהלכה היהודית:

רבים המערערים על הרצון לכרוך ביחד את ה'תורה' עם ה'עבודה', בין שתי אלה אין לדעתם שום קשר. מצד התורה אין הבדל בין העובד לסוחר, ואלה שבאים להרכיב את ה'תורה' וה'עבודה' מכניסים זמורת זר לכרם בית ישראל, והראיה לכך: הואיל ואין בשולחן ערוך סעיף מפורש על עבודה עצמית, סימן שאין היא מדרישותיה של היהדות.

בטיעוני ההגנה על שיטת הפועל המזרחי, צעד האדמו"ר החלוץ בדרך שבה הגנו החסידים בשעתו על דרכם החדשה. הביקורת שהועלתה כלפי החסידות נענתה בכך שהחסידות הדגישה עקרונות שכבר היו קיימים, והעלתה אותם לראש סדר העדיפויות הדתי, וכך כתב האדמו"ר החלוץ על שילוב התורה והעבודה:

הדרישה הזאת להביא ראיה מן ההלכה לערך העבודה הייתה נכונה רק אילו היינו אומרים כי עבודה עצמית היא מן ההלכה. ברם איש מאתנו לא אמר כזאת, אילו היה סעיף כזה מפורש בשולחן ערוך לא היה מקום לוויכוח. אנו אומרים רק, שהעבודה ויגיע כפיים הם משאיפת היהדות, שמלבד ערך העבודה בתור תיקון העולם ויישוב העולם, רואה היהדות רק בעבודה אפשרות לחיות חיי צדק שלמים. ועל זה, על שאיפת היהדות אפשר ללמוד לא רק מן ההלכה כי אם גם מן האגדה ומכל ספרותנו העתיקה.

ביקורת דומה הושמעה על החסידות כשזו ביקשה את עבודת הא־ל גם במעשים היומיומיים. על ביקורת זו ענה סב סבו של הרב שפירא, המגיד מקוז'ניץ, בחריפות עוקצנית:

יש רשעים מוסתרים אשר הם מודים במקצת כי יש לעבוד הבורא בתורה ובתפילה ובשאר מצוות, אבל אינם מאמינים כי יש עבודה אפילו באכילה ושתיה וכל דבר גשמי להרים הניצוצות ולדבקם בו יתברך.

כלומר, יש דברים שאינם מפורשים בתורה או בהלכה, אך הם חלק מ"שאיפת היהדות" לעבוד את ה' ב"כל דבר גשמי". המבקשים לצמצם את העיסוק הדתי אך ורק להלכות המפורשות בשולחן ערוך, הרי הם "רשעים מוסתרים" לדידו של המגיד מקוז'ניץ.

האדמו"ר החלוץ הציג את מקורותיו בדברי הרמב"ן, הקובע כי לא על כל פרט בתורה ניתן לצוות, וכי יש לחפש את "רוח התורה". הוא הרחיב על כך במאמרו "לשאלת מהותנו", מאמר המשך ל"ועשית הישר והטוב":

היהדות שואפת לעשות את עם ישראל, על כל המוניו ומקהלותיו, ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש", שכולם "מקטנם עד גדולם ידעו דעת אותי נאום ה'". ועליהם לדאוג גם לתקון האנושיות כולה. עם ישראל צריך למלאות בין העמים את התפקיד של הכהן הגדול בישראל. "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו". ומשום כך צריך כל איש לצרוף וטהרה מיוחדת. ועליו לא רק להיזהר מדברים האסורים, אלא גם לעשות סייגים לתורה וגם לפנים משורת הדין. ולא זו בלבד אלא שמוטלת עליו גם החובה של "קדש עצמך במותר לך". גם הדברים המותרים צריכים להיעשות לא מתוך השתעבדות לאינסטינקטים כי אם על טהרת הקודש, מתוך מחשבה והכרה בתועלת הדברים וחובתם.

היו שראו בדבריו על "שאיפת היהדות" או "רוח התורה" מושגים מעורפלים. אך מושגים אלה ומשמעותם נובעים מתפיסת עולם חסידית מובהקת. בדור שקדם לאדמו"ר החלוץ פעל האדמו"ר רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב. בספרו "שם משמואל" מופיעים הדברים הבאים:

הנה בכתוב נאמר 'שמעתי בקול ה' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני'. ולכאורה הוא כפל לשון. ויש לפרש על פי דברי הרמב"ם שצריך האדם לרדוף אחר כוונת התורה, ולא סגי [מספיק] לתפוס המצווה רק כפי שטחיות המאמר, רק [אלא צריך] לירד לסוף כוונת התורה. והוא כעין שכתב הרמב"ן במצוות קדושים תהיו שיכול להיות נבל ברשות התורה, וכן במצוות 'ועשית הישר והטוב', עיין שם דבריו כי נעמו. וזהו כפל הלשון 'שמעתי בקול ה' אלקי', כי קול הוא פנימיות הדברים, ואז 'עשיתי ככל אשר צויתני', ולא כפי הנראה משטחיות המאמר בלבד, אלא שירדתי לסוף דעת התורה מה שכוונה בזה.

בדברים אלו מעגן השם משמואל את בקשת "כוונת התורה" בפרשנותו למושג "קול ה'". דרך הקול מועברת האינטונציה של הדברים, המעידה על משמעות נרחבת, זו שמעבר למילה הכתובה או הנאמרת במפורש. ניתן לשער באופן די ברור כי רעיון זה היה מונח בפני האדמו"ר החלוץ, שכן בנו של השם משמואל, ר' חנוך, היה גיסו, חברו ושותפו לכמה מפעלים.

חסידים לבנים

ביטוייה של החסידות בציונות הדתית הם בעיקר בלימוד תכניה המגוונים, לימוד שאופיו נושא פעמים רבות ניחוח אינטלקטואלי־עיוני, שרבים וטובים היו ועודם ממוביליו, ובהם הרבנים הדרי, שג"ר ופרומן ז"ל. בהקשר זה יש לתת את הדעת גם לתופעת "החסידים הלבנים שלי", כהתבטאותו של אדמו"ר ירושלמי נוכח שורות הבחורים עם החולצות הלבנות והכיפות הסרוגות הנראים ב"שולחנותיו" (טישים). רבנים דתיים־לאומיים שונים, כמו הרב דוד דודקביץ מיצהר, מקיימים קשרים עם חצרות חסידיות שונות, ומוכרת כמובן החצר של האדמו"ר ר' הושע פרידמן בפאתי גילה.

בעיניי, גם כמיהה חסידית זו בחלקים מגוונים של הציונות הדתית, יונקת ממניחי היסודות לציבור זה בארץ ישראל. כשנה לפני מותו של האדמו"ר החלוץ התקיימה בכפר־פינס "שבת חסידות". יעקב ז"ק משדה־יעקב סיפר כי לאחר שנשמעו במהלך השבת נימות מחקריות על החסידות, הגיב הרב שפירא ואמר: "חסידות ממש היא זו שהורגלנו אליה אצל האדמו"רים ושום מחקר לא יתאר את זוהרה. רק מי שהרגיש את החסידות בחייו מכלי ראשון יכול להרגיש מה זאת חסידות". גם הוא ראה ערך בקשר לאותנטיות החסידית, מעבר להיכרות האינטלקטואלית או אפילו הנפשית.

האדמו"ר החלוץ פרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. גם במאמריו שאינם עוסקים באופן ישיר באידיאולוגיה שביקש להנחיל, מבצבצים רעיונות חסידיים. הנה למשל דברים מתוך מאמר שפרסם על פרויקט צמחי התורה והארץ של ד"ר אפרים הראובני, שביקש להקים גן ציוני־לאומי:

חז"ל מספרים לנו כי בצאתו [של רשב"י] מן המערה עם רבי אלעזר בנו, ובראותו בני אדם עוסקים ביישובו של עולם, בחרישה ובזריעה, אמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? וכל מקום שהיו נותנים עיניהם מיד נשרף. ואחרי ששהו עוד שנה במערה ויצאו, ראו במעלי שבתא ההוא סבא שנשא שני בדי הדס לכבוד שבת, אמר לבנו "חזי כמה חביבין מצוות על ישראל". יתיב דעתייהו. ולמה המאורע הזה כל כך הניח את דעתם? משום שנוכחו בו שאפשר לעבוד את השם גם בטבע, בהדס, בצמח. שאין לעזוב את חיי השעה כדי לעסוק בחיי עולם, אלא גם על ידי חיי השעה אפשר לעבוד יתברך ולזכות לחיי עולם. ושני בדי הדס המוצגים כאן משמשים זכר עולם לרעיון נשגב זה (עיתון ההד, אב תרצ"א, עמ' ח).

חודשים ספורים מאוחר יותר נשא דברים במועצה השלישית של הקיבוץ הדתי, ואמר מה שרק אדמו"ר חסידי יכול היה לומר: "גם בטרקטור אפשר לעבוד את ה'. אם באים לעבוד את אדמת ארץ ישראל בקדושה, הרי כל מה שקשור בארץ ישראל הוא מצווה. גם הטרקטור הנותן גיבוש לשאיפותינו, שאיפת קיום המצוות תוך יגיעת כפיים, גם הוא עוזר לנו בעבודת הקודש".

האדמו"ר החלוץ בחר לבטא את ההגות החסידית ומשמעויותיה בדרך חיים ייחודית ויוצאת דופן לעומת בית גידולו ומסלולו הטבעי לכאורה. נדמה כי הצעד האישי, שנראה כמהפך מאורחות חייו, לא זו בלבד שלא שינה את הלכי המחשבה החסידיים, אלא עוד העמיק והביא לידי ביטוי את הכרתו החסידית. הוא נשאר מחויב למסורת החסידית שממנה בא, ואותה ביקש להגשים.

מו"ר הרב משה צבי נריה כתב על האדמו"ר החלוץ: "אילו זכינו הייתה מתפתחת כאן התחדשות חסידית מיוחדת, מהדורה ארץ־ישראלית רעננה, מלאת עוז האמונה וחזון תחיה. אולם לא זכה הוא ולא זכינו אנחנו". דומני שבכארבעים השנים שחלפו מאז כתב הרב נריה את הדברים, עברה במחנה הציונות הדתית רוח חסידית המחדשת ומרעננת את כוחותיה, ומעיינו של האדמו"ר החלוץ שב ומפכה.

מיכה קליין הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן; עבודת המחקר שלו עוסקת בסיפור חייו ובהגותו של האדמו"ר החלוץ