אלון שניר הכיר טוב מכולם את סרן לירון שניר, שנפל בעזה ב־21 בנובמבר 2023 במשך 25 שנים: הוא היה אחיו התאום, ויום נפילתו היה עשרה ימים לפני ששניהם היו אמורים לחגוג את יום הולדתם ה־26. לירון ז"ל היה נחוש להשתתף בלחימה בעזה, אפילו במחיר ויכוחים תכופים עם מפקדיו. הוא האמין בכוחו של האדם למלא את שליחותו בעולם, ותמיד דאג לאחרים. אלא שלאחר מותו התברר שאפילו הנפש הכי קרובה ללירון, אחיו התאום, לא היה יכול לדמיין איזה עולם עשיר הסתיר והחביא הלוחם השקט, המחויך והצנוע.

כשנה אחרי נפילתו פורסמו בפייסבוק, בעמוד "תורת גיבורים", חלקים מפירוש שכתב לספר מסילת ישרים – חיבורו של הרב משה חיים לוצאטו (רמח"ל), שלירון אהב כל כך. בנוסף פורסמו גם חלקים מיומן המסע שלו לפולין. הכתבים הללו מרמזים על אישיותו הנדירה, שגם אלון אחיו מעיד עליה: "כבר שנה וחצי אני מדבר ומרצה עליו, ובכל מקום אני אומר שאני גאה להיות אחיו התאום. תמיד אמרתי עליו שהוא לא פחות ממושלם".

כך למשל כתב לירון ז"ל בדף חידושים: "'מסלסל בשיערו': עלתה בי מחשבה. מה הבעיה בדבר הזה? שיער הוא דבר יפה, דבר שאנשים מסתכלים עליו. אם אדם מסלסל בו, זה נהפך למצב שהאדם מסלסל בשיערו. שיערו של מי? של הקדוש ברוך הוא. השם נתן לך שיער יפה וברא בך יופי, ואתה – מה אתה עושה איתו? מסלסל בו? מתגאה בו כאילו הוא שלך, כאילו לא הקדוש ברוך הוא נתן לך אותו, כאילו זה לא שלו? לכן המסלסל בשערו, זו חוצפה כלפי שמיא".

כחלק מלימודיו על מסילת ישרים כתב לירון במחברתו: "סוגיית החסידות היא מעבר למה שנראה לנו. היא עוסקת בעניין הדעת, והחסידות היא הצמחת האישיות. לכן היא עוסקת בהתגדלות הרוחנית, ולא רק בגלגולים בשלג. הגלגולים באים רק להתנקות מאיזה סיבוך, אך הגדלות הרוחנית לא תלויה בעינויים וסיגופים. ההתרחשות היא פנימית, ולא רק טכנית, שסובבת לגדלות עצמה. אם נאמר שחסידות היא רק דברים מעשיים – זה הפך הגדלות. באדם יש צד טבעי לנטות אל החסידות, שהחסידות יכולה להיות חיינו, והאדם מסוגל להיות רגיל אליה. העובדה שקשה להגיע למדרגה הזאת, זה לא סותר שהיא טבעית לנו. 'טבעי' זה לא אם 'בא לי' או לא, אלא אם אני חש שזה עיקר חיי וזה מה שחשוב לי - זה מעיד על כך שזה טבעי לי".

שניר מעיד שאת הדברים הללו יישם תאומו גם בחייו האישיים, מגיל קטן מאוד. "לירון היה ענו וצנוע, איש של חסד", מעיד האח. "הדבר הכי בולט היה כמה הוא דאג לאנשים השקופים, החלשים יותר. אם היה מישהו שלא הוזמן לאירוע, הוא היה קם ואומר: 'אם לא מזמינים אותו, אני גם לא בא'. לא היו מוותרים על לירון, ולכן הסכימו להזמין את אותו אדם, והוא נהיה חלק מהחבורה.

"הדאגה שלו לאחר רק הלכה והתחזקה. היה לו חייל שתמיד איחר למסדר. לירון שאל אותו מדוע הוא מאחר, והחייל ענה שאין לו שעון. אז לירון נתן לו שעון. הוא נסע ביום שישי במיוחד לקנות לו שעון ג'י־שוק יוקרתי של חיילים.

"את הכול לירון עשה בשקט, בצנעה. את יודעת איך גילינו כמה תעודות הצטיינות היו לו בצבא? הוא לא סיפר לנו. אמא שלי גילתה אותן מוחבאות כשניקתה את החדר שלו לפסח. מגיל עשר הוא היה מתנדב בכל מקום, ותמיד עשה את זה בשקט, בלי שידעו. הוא לא רצה הכרה בכלל, הוא ברח מהכבוד".

קרוב למרים פרץ

כך נכתב ביומן המסע של לירון לפולין: "במקום כזה, להזיל דמעה זה סטנדרטי. זו לא בושה. לבכות על אחים שלנו, לבכות על מה שהיה, דמעה אחת שזולגת, החיבור הכי גדול שיש לעם ישראל ולכל נשמה בעם ישראל שנרצחה, בלי סיבה".

הזיכרון ומורשת הקרב היו מהערכים החשובים ביותר בחייו. את הר הרצל הכיר כמו את כף ידו, וביקר שם תכופות. משאלתו הייתה להעניק לכמה שיותר לוחמים כבוד ראוי לזכרם. "לירון לקח אותי להר הרצל בכל יום זיכרון", אומר שניר. "הוא היה מכיר את השמות של הנופלים בעל פה. הוא ומרים פרץ היו בקשר קרוב. כשהיא באה אלינו לשבעה, היא סיפרה לנו על כל השיחות שהיו להם. סטיקרים עם תמונות הנופלים לא היו דבר נפוץ, אבל היו לו המון סטיקרים בחדר. כשהיינו נוסעים ובדרך והייתה אנדרטה לנופל, הוא היה מתעקש לעצור כדי לחלוק לו כבוד. זה היה לירון. בגיל 16, כשילדים אחרים שיחקו פיפ"א, הוא היה קורא על הנופלים ועל ארץ ישראל בוויקיפדיה".

הנה דוגמה נוספת מחידושיו של לירון. "הרמח"ל בא ונותן משמעות לחיים, שהיא שיש לאדם חובה בעולם, ועליו לקיים את חובתו. אך כביכול יש סתירה, כאשר הרמח"ל מדבר על חובה ועל המשמעות לחיים, והוא מדבר על התענגות, וזה נראה שני דברים סותרים – משמעות לחיים ועונג. אך צריך להבין את החידוש והגאונות בדבריו... ובצורה פרקטית כך נוכל לחולל מהפך בחיינו. נחיה רוחניות, נחפש משמעות לחיים, נרדוף אחר העומק ואחר הרוחניות והפנימיות, נבקש התענגות על הקדוש ברוך הוא. ובאמת, כשנגיע למידת החסידות נגלה שיש מדרגה הרבה יותר גבוהה, והיא מדרגת החסיד – שהיא המשמעות האמיתית. אך רק עם החסיד אפשר לדבר על אידיאלים גדולים ומופשטים, וזה מחיה אותו, והוא פועל מתוכם".

"לירון חיכה כל החיים להתגייס לגולני", מספר תאומו. "מגיל קטן הכומתה החומה הייתה האהובה עליו. הוא יצא לגיבוש של הסיירת, ומתוך מאות חיילים נבחר למצטיין. גם כשיצא לקורסים והפך למפקד הוא לא הפסיק להצטיין, ואנחנו לא ידענו דבר. מה שהיה חשוב לו זה להגן על המדינה.

"כשהתחילה המלחמה הוא לא היה צריך להיכנס לעזה, הוא בדיוק התקדם לתפקיד אחר בגולני. אבל הוא נסע יום־יום לחמ"ל בין ישראל לעזה והתעקש להיכנס לרצועה. לי הוא היה אומר כמה חשוב לו להגן על המדינה, למצוא את החטופים, להחזיר אותם הביתה. הוא היה מציין: 'עכשיו פה בשליחות, בתפקיד, 100 אחוז'. בכל דבר שהוא עשה היה 100 אחוז, לא פחות".

אחרי קבלת האישור להשתתף בפעילות לירון התכונן בחרדת קודש, ואז נכנס להילחם בכל כוחו. בקרבות בשכונת זייתון שבעיר עזה הוציא את פלג גופו העליון מהנמ"ר ונפגע מצרור ירי. הוא נפצע קשה, אך הספיק לחזור לרכב, לשאול מי נפצע ולעדכן שנפגע בעצמו - לפני שאיבד את ההכרה. לירון נפל בט' בכסלו תשפ"ד, והותיר אחריו את משפחתו האבלה ואת אחיו התאום.

"היה לנו קשר נדיר. היינו אומנם שונים מאוד, אבל בסופו של דבר היינו אחד", אומר בדמעות אלון, "עשינו הכול יחד, ואם הייתי צריך עצה - כל דבר שהוא היה אומר לי הייתי מיד עושה, כי הוא מכיר אותי הכי טוב. הוא היה כל העולם שלי, והיום אני יכול לומר שנותרתי עם חצי לב".