"יש הרבה תורה ספרדית לחשוף, וחלק מתפקידי הוא לדחוק את הקץ הזה"

"לא מזמן נסעתי עם אשתי ליד הקניון הגדול בפתח־תקווה", מספר הרב אבינדב אבוקרט, "והיא אמרה לי 'תפנה שמאלה למשה מלכה'. כמעט עשיתי תאונה". הבעיה לא הייתה בעצם הפנייה שמאלה, אלא בהתייחסות האגבית לרב משה מלכה, שכיהן כרבה של פתח־תקווה למעלה מעשרים שנה, ולפני כן היה רב חשוב במרוקו. "אמרתי לה 'משה מלכה? הוא למד איתנו בתיכון?'". אכן, אף שמדובר בדמות תורנית וציונית מובהקת, מעטים בישראל מכירים את שמו של הרב מלכה: "לא פגשתי את הספרים שלו עד שלא חיפשתי אותם בעצמי", מציין הרב אבוקרט.

הרגע הזה מסמל עבורו תופעה רווחת בעולם התורה הציוני: הדרה שקטה ובלתי־מכוונת של המורשת הרבנית הספרדית, הדרה שהרב אבוקרט מנסה לצמצם באמצעות גאולת והפצת מורשת חכמי ספרד.

אנחנו נפגשים בבית הכנסת שהוא מכהן כרבו זה עשור, הקהילה הספרדית "אבני החושן" בגבעת־שמואל. הקהילה הוציאה לאחרונה ספר מרתק על החיד"א בשם "אחדים בידך" (בהוצאת מכון הר ברכה), תוצר של שנה שלמה שבמהלכה לימד הרב אבוקרט את תורתו והגותו במסגרת הקהילתית. חברת הקהילה ליאורה ויינראוב־זילכה העלתה את השיעורים על הכתב והוסיפה הרחבות חשובות, והתוצאה היא ספר שמשרטט את עולמו של רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מהדמויות המרתקות בעולם הרבני הספרדי במאות האחרונות. בין דפיו תמצאו דרשות שמשקפות את תורתו על כל פרשה ומועד, הסברים ותובנות על הגותו בשפה יומיומית ומובנת, וגם חידודי לשון גאוניים שאפיינו את כתיבתו. "הרבה רבנים ספרדים כתבו כך, אבל לא ברמה שלו", אומר הרב אבוקרט. "אנשים מתלהבים מהשליטה בעברית של ש"י עגנון או הרב סבתו, פה זה בחזקת עשר.

"בספר ניסינו לתת טעימה מכל העולמות של החיד"א – הלכה, קבלה, פרשנות, דרש ומוסר", מתאר הרב אבוקרט. "כשאתה קורא ספר חסידות על התורה, יש לו קו מסוים. פה אתה יכול לקרוא מאמר בהלכה, שבוע לאחר מכן משהו שקשור למוסר וכן הלאה".

מבחינתו, פרסום הספר הוא סוג של שליחות: "לעומת הרב סולובייצ'יק למשל, שנכתבו על תורתו כל כך הרבה ספרים ודוקטורטים, במקרה של החיד"א זו ממש גאולה שצריך לעשות – להוציא אותו לאור ולשים עליו זרקור, להגיד שיש פה המון דברים שצריך להכיר. מכירים את החיד"א עצמו, אבל הכתבים שלו לא מוכרים. יש רחובות על שמו, הוא מוכר בפסקי ההלכה, אבל הכתבים שלו לא מפורסמים".

יומנים, קמעות, מסעות

המצע לפרסום הספר הוא נוהג ייחודי וראוי לחיקוי שמתקיים בקהילתו של הרב אבוקרט: "בכל שנה אנחנו בוחרים פרשן מסוים ולומדים אותו לאורך השנה. בחמישי בערב יש שיעור עם חמין, ובשבת שיעור נוסף של פרשת שבוע לפי תורתו. הפרשן הזה מלווה אותנו בכל מיני הקשרים, גם בהלכה ובחגים. אנחנו עושים את זה כבר עשר שנים, ובין השאר למדנו מתורתם של אבן־עזרא, רבנו בחיי, רמב"ן, אור החיים, כלי יקר והרב סולובייצ'יק. בתשפ"ב נתפסתי לחיד"א, ולמדנו אותו שנה שלמה. אחד מחברי הקהילה ניגש ואמר 'אנחנו לומדים כל כך הרבה, בוא נעשה ספר כדי שהדברים לא ילכו לאיבוד'. אמרתי לו שזה רעיון מצוין כי החיד"א הוא באמת אייקון והתורה שלו רחבה מאוד. הוא כתב המון ספרים, כמאה ועשרים, מתוכם הודפסו שמונים, ובידינו נמצאים חמישים".

מי שכן מכיר מעט את דמותו הרבגונית של החיד"א, ששילבה עולמות שונים הנתפסים כמנוגדים, איננו מופתע מהעניין המיוחד שהיא יצרה בקהילתו של הרב אבוקרט. "יש פה אמירה שמשלבת את הספרדיות, הציונות והתורניות, שילוב שחטף בעשורים האחרונים מכות מכל הכיוונים. יש מקומות שהם יותר ספרדיים אבל פחות ציוניים, מקומות ציוניים אבל פחות ספרדיים, ומקומות תורניים אבל פחות ציוניים. מכל כיוון מפסידים משהו. אנחנו מנסים להחזיק את הדבר הזה מכל חלקיו, כמו שהחיד"א עשה. אימו הייתה אשכנזייה אבל אביו ספרדי, והוא פוסק ספרדי לכל דבר ועניין".

מדוע בעצם התורה שלו נדחקה?

"ברור שזה גם בגלל עושר השפה שלו. אנשים התרחקו מהכתיבה שלו כי היא מורכבת מאוד. לפעמים בארבע שורות שלו יש עשרים רפרנסים לתנ"ך, משנה, גמרא וקבלה".

אולי הדחיקה של החיד"א קשורה גם להיותו סוג של מודרניסט שנפגש עם שועי עולם, הלך למוזיאונים וכדומה? ואולי פשוט משום שהיה ספרדי בעולם תורני שנשלט בידי יהדות אשכנז?

"החיד"א כל כך גדול שכל אחד לקח ממנו מה שהוא מסוגל ורוצה לקחת. אם תלך לעולם ההלכה הספרדי החרדי, הוא קיים שם ובגדול, כפוסק שכתב הערות על השולחן ערוך וחיבר שאלות ותשובות. אבל איפה כל הדברים האחרים שכתב? זה לא נמצא שם. בעולם העממי הוא נחשב אחד מגדולי כותבי הסגולות והתפילות המיוחדות. הוא היה גם פרשן והוגה, אבל זה נעלם. לעומת זאת באקדמיה מדגישים מאוד את היומנים שלו – הוא טייל פה והלך שם – ואין שום רמז לעולם התורני. כל אחד לוקח מה שמעניין אותו, ויש המון מה לקחת".

מניין החצרות הראשון

החיד"א נולד בירושלים ב־1724 ונפטר באיטליה ב־1806. במהלך חייו יצא לשליחויות בנכר, בעיקר לטובת איסוף כספים עבור קהילות ירושלים. מהמסע הראשון חזר לאחר שש שנים ארצה, אולם מהמסע השני, שהחל ב־1772, כבר לא חזר: הוא השתקע בליוורנו שבאיטליה וחי שם את שלושת עשוריו האחרונים.

"החיד"א היה אוהב ארץ ישראל גדול", מדגיש הרב אבוקרט. "ביום העצמאות נתתי שיעור שמשלב דברים שלו שקשורים לאהבת הארץ – הלכה, אגדה והיומן שלו. הכי חשוב זה היחס ההלכתי שלו לארץ ישראל. בכל מיני נושאים הוא כותב שוב ושוב שמנהג ארץ ישראל קובע. יש לו מאמר על ברכת החמה, משהו שקורה אחת ל־28 שנים, והוא כותב: 'לא הייתי בזמן ברכת החמה בירושלים, אז אני לא רוצה להכריע איך בדיוק עושים'. בסדר, לא היית בירושלים, אבל היית במקומות אחרים, תגיד מה ראית שם! ובכל זאת הוא לא מכריע, כי מבחינתו מה שקורה בירושלים זה העיקר".

איך מוסבר הפרדוקס הזה? מצד אחד אוהב הארץ, מצד שני כמעט מחצית מחייו הוא עשה בחו"ל, כולל שנותיו הפוריות ביותר.

"בכתבים שלו אתה רואה באופן חד־משמעי שנקודת העוגן שלו היא ארץ ישראל. הוא אומר כמה פעמים 'אני מגידולי הארץ'. בהולנד ובאיטליה התאהבו בו אבל הוא לא הסכים לקחת שם תפקיד רבנות, כי אמר 'המקום שלי זה ארץ ישראל'. בסיבוב הראשון שלו בקהילות חוץ־לארץ רואים בבירור שכל הזמן הוא ייחס את עצמו לארץ ישראל, וכך גם את הכבוד והכסף שקיבל. בסיבוב השני שלו בחוץ לארץ, שממנו כבר לא חזר ארצה, הייתה לו מה שאני קורא 'השליחות השנייה', שהייתה קשורה להדפסת כתבי היד שלו. הוא לימד וכתב, וידע שמה שלא יגיע לדפוס ישקע. ליוורנו הייתה אז ממלכת הדפוס, והוא ראה צורך להיות שם כדי לפקח על הדברים האלה. היה לו חשוב לקבע ולהנציח דברים לדורות הבאים, ואת זה הוא היה יכול לעשות רק במקום כמו ליווורנו. את הספר 'שם הגדולים', שמתעד את חכמי ישראל לדורותיהם, הוא כתב בהסגר שהוא שהה בו כשהגיע לאיטליה. יש שם שמות של חכמים שבלעדיו לא היינו יודעים בכלל שהם קיימים".

ההסגר הזה עזר לנו הלכתית לפני כמה שנים.

"נכון. כשפרצה הקורונה התחילה תקופה שלכאורה לא הייתה כמותה בתולדות האנושות. התחילו מנייני חצרות, אף אחד לא חלם שיהיו דברים כאלה ושיצוצו שאלות הלכתיות הקשורות לכך. ואז אתה קורא ביומן של החיד"א שהוא נמצא בהסגר אחרי שהגיע באונייה לאיטליה. הוא מתאר שהם יושבים שם כמה יהודים, כל אחד בחדר מבודד, אבל האחד רואה את השני וכך הם מצטרפים למניין. כל העולם ההלכתי למד מההסגר ההוא של החיד"א. אין לי ספק שזו יד ההשגחה, כי כל חוויה אישית של אדם כזה היא תורה. היה פולמוס גדול אם לפרסם בכלל את היומן הזה, כי לכאורה הוא כתב את זה לעצמו. מזל שהוציאו אותו לאור. מי היה יכול להתיר צירוף למניין חצר אם החיד"א לא היה כותב את זה במפורש?"

נקודת עיוורון

הרב אבינדב אבוקרט, בן 41, נולד בבאר־שבע ב"בית מרוקאי מלא מנהגים, מוזיקה אנדלוסית בערב שבת ומימונה משפחתית חמה", כלשונו. הוא למד בישיבת ההסדר בכרם ביבנה, והמשיך ללימודי רבנות בכולל של הישיבה. לאחר מכן עבר לרמת־גן ולמד באוניברסיטת בר־אילן חשבונאות, כלכלה וראיית חשבון. בשנה הראשונה ללימודיו נישא לרביד, עורכת דין בפרקליטות. "גרנו ליד ישיבת רמת־גן, כך שהייתי סטודנט עם חצי רגל בישיבה", הוא מספר. "קיבלתי סמיכה לרבנות, סיימתי תואר ראשון וקיבלתי רישיון ראיית חשבון".

במקביל ללימודיו האקדמיים השתתף הרב אבוקרט עם אשתו בתוכנית של קרן רוטשילד להסמכת רבנים שהם גם אקדמאים. הלימודים הללו, הוא מספר, כללו תחומים שאינם נלמדים בכולל כמו תורת הנאום ועוד. לפני כעשור, קהילת "אבני החושן" בגבעת־שמואל חיפשה רב. נציגיה הגיעו לתוכנית שבה למד הרב אבוקרט, שאלו אם יש מישהו שיכול להתאים, וכך נוצר הקשר. הוא גר בגבעת־שמואל עם משפחתו ושבעת ילדיו, עובד כחשב בחברה ציבורית, ובערבים ובסופי שבוע מקדיש את זמנו לקהילה.

אנחנו יושבים במשרדו של הרב בבית הכנסת המעוצב והמזמין. הרב אבוקרט ואלי זילכה, ממייסדי הקהילה, עורכים לי סיור בבית הכנסת ומתמקדים בדברים המיוחדים לו, בעיקר הספרייה התורנית הגדולה שכוללת גם ספרים רבים שקשורים למורשת יהדות ותורת ספרד: חיבוריהם של הרב חיים דוד הלוי, הרב עוזיאל, הרב משאש ועוד, וכמובן מדף גדוש ובו שלל ספרי החיד"א.

אני משער שבספריות תורניות אחרות יש בעיקר ספרים שמתייחסים לגמרא, ספר היסוד של עולם הישיבות במאות השנים האחרונות.

"גם לחיד"א יש ספרי הערות על התלמוד הבבלי, אבל זה לא כמו פלפולי אחרונים, הוא חי לפניהם והשיטה היא אחרת. הוא עצמו מתאר עד כמה היה לו קשה באשכנז, שלא מזהים את הכתב שלו ואומרים לו 'אתה מזויף', ומסתכלים מוזר על איך שהוא מתלבש. יש תיאור של הפגישה שלו עם בעל ה'פני יהושע' (רבה של פרנקפורט ומחבר ספר חידושים נודע על התלמוד; א"ש), שרק אחרי שהתפלפל איתו וראה כמה הוא גדול בתורה, החיד"א הפך בעיניו ללגיטימי. הסגנון הדרשני הספרדי שלו לא היה מקובל באשכנז. במובן זה הדבר דומה לדרשות הבן־איש־חי על התורה, שלמרות שהן קולחות ובהירות, כמעט לא מכירים אותן. העולם הישיבתי העדיף ללכת או לעולם הליטאי כמו הנצי"ב, ה'אור שמח' והרש"ר הירש, או לחסידות. הפרשנות הספרדית לא נלמדת.

"קח את האדמו"ר מפיאסצנה", ממשיך הרב אבוקרט, "אני מכיר את שמו כאילו גדלתי בין לובלין לקרקוב. נשארו ממנו כמה חיבורים דקים הכוללים דברים שאמר על התורה בסעודה שלישית במהלך השנים. זה יוצא במהדורות נוספות ונחטף כמו לחמניות. ברור שהוא היה אדם גדול שחי בתקופה סוערת, אבל יש פה נקודת עיוורון. רק עכשיו הוצאת 'המאור' הוציאה כתשעים כרכים של ספרי החיד"א. אבל בסוף אתה הולך למה שאתה מכיר ומה שידוע, ומלמד 'שפת אמת' והנצי"ב על התורה. זה מה שלימדו אותי וזה מה שלומדים בישיבות".

מאיפה ההדרה הזו מגיעה לדעתך?

"זה נובע מחוסר מודעות, גזענות זו מילה מאוד חריפה. כשאתה בנקודת עיוורון אתה מדיר. אתה כנראה מכיר את 'עין איה' של הרב קוק, על אגדות התלמוד. יש סדרות רבות של שיעורים על הספר הזה. את הספרים 'בניהו' או 'בן יהוידע' אתה מכיר? אלה ספרים של הבן איש חי על אגדות התלמוד. הוא בא לביקור בארץ, השתטח על קברו של בניהו בן יהוידע, אחד מגיבורי דוד המלך, ואמר 'אני מרגיש שהוא התגלגל בי'. לכן את כל ספריו הוא קרא על שמו; 'בן איש חי' זה אחד הכינויים של של בניהו בן יהוידע. אני למדתי המון עין איה, אבל לא למדתי 'בניהו' ו'בן יהוידע'. השניים אמנם לא נפגשו אבל חיו באותן שנים, ואתה שואל את עצמך למה את זה אני מכיר ברמה של פסקאות בעל פה, ואת זה לא. 'עין איה' עוסק במסכת ברכות ושבת, קצת על השאר וזהו. 'בניהו' יש על כל הש"ס. ברגע שאתה לומד בישיבה כמו מרכז הרב אתה לומד הרב קוק, ואז אתה נהיה רב ומלמד אותו. זה משמר את עצמו".

רב בגן החיות

איך הייתה החוויה שלך בתור אבוקרט באליטה של ישיבות הציונות הדתית?

"במקומות שבהם למדתי היו מנייני תפילה ספרדיים בימים נוראים, אז לא הרגשתי את החוויות שסיפרו לי הר"מים שלי, שבזמנם כולם התפללו אשכנז או ספרד ואסור היה ללכת הביתה. הם באמת היו מודרים מהתרבות שלהם. הרבנים שלימדו אותי היו ספרדים בעצמם, ואין לי חוויות כמו בשנות החמישים או אפילו שנות השבעים, שהיו לא טובות. היה לנו רב תימני והקמנו ב'כרם ביבנה' מניין תימני ביום הכיפורים. הוא אמר שזו הפעם הראשונה שהוא מתפלל בנוסח שלו בישיבה. יכול להיות שאם הייתי במקומות אחרים הייתי חווה הדרה. בלי לנקוב בשמות, יש ישיבות שאפשר לחוות בהן הדרה עד היום".

לעומת התפילות, "כן חוויתי הדרה בתכנים", מדייק הרב אבוקרט. "מזל שהיה הרב עובדיה בהלכה, אבל עם הזמן אתה מגלה שיש הרבה פוסקים ספרדים שאינם הרב עובדיה ואתה לא פוגש אותם – הרב עוזיאל, למשל, והרבה רבני ערים מרוקאים שאיש לא לומד את פסקיהם. אם נחזור לרב משה מלכה מפתח־תקווה, יש דיונים הלכתיים האם מותר שהפרוכת בבית הכנסת תהיה דגל ישראל, או האם מותר בכלל לשים דגל בבית הכנסת. מביאים את הרב פיינשטיין שדן האם מותר לשים דגל ארה"ב בבית כנסת. אבל יש פסק של הרב משה מלכה שאומר שזה כבוד לדגל ישראל לשמש כפרוכת, וכבוד לנו שיש דגל בבית הכנסת. אנשים הולכים עד אמריקה למצוא תשובה, כשיש מישהו ענק שכתב על זה פה. בעניין הזה אני מרגיש הדרה – לא למדתי מספיק, לא הכירו לי מספיק את הדברים האלה, ואני משלים פערים לעצמי ולקהילה שלי. וזה לא רק אני, כל בני הדור שלי הספרדים נמצאים בחוויה הזו. הם נוברים, מחפשים ומעלים למודעות. לא פעם בקבוצות ווטסאפ ופורומים של רבנים מישהו אומר 'סליחה, יש פה שו"ת ספרדי מצוין, למה אתם לא מביאים אותו לשולחן?'".

בנוסף להדרה הספרדית הפנים־מגזרית, אני משער שהדבר קשור גם לרגשי הנחיתות של העולם הרבני הציוני־דתי לעומת זה החרדי.

"יש סיפור על הרב חיים קנייבסקי, שאשתו רצתה לקחת את הילדים לגן החיות בבין הזמנים, וביקשה שיבוא איתם. הוא אמר שזה ביטול תורה, אבל כשאמרו לו שיש שם קוף והוא יוכל לברך 'ברוך משנה הבריות', הוא התרצה. זה סיפור חביב, אבל החיד"א מתאר ביומנו בלי להתנצל בעלי חיים שראה כשהסתובב בגני חיות, ועצים ופרחים שראה בגנים בוטניים. זה הרחיב את דעתו. רב ציוני־דתי צריך להשתמש בסיפור הזה, לא בסיפור של הרב קנייבסקי, שעם כל גדולתו לא מייצג את המשנה ואת והערכים שלנו. כשהרב ליכטנשטיין כותב דברים דומים, אתה אולי אומר 'אוקיי אבל הוא אמריקאי מודרני', אבל החיד"א ממש לא היה כזה, אלא רב ירושלמי ספרדי שהלך עם ג'לביה וכובע, ובכל זאת היה פתוח לעולם.

"דוגמה אחרת: בדיונים על גיוס לצבא מביאים לא פעם שמועה לא מבוססת מהרב אוירבך שאמר שקברי החיילים בהר הרצל הם מקום קדוש. הרב מלכה אומר במפורש 'אם הייתי בריא, הייתי רץ להתגייס'. הבבא חאקי אמר 'חבל שאני לא בגיל שמאפשר לי להתגייס'. למה אני צריך לנבור באיזה בוידעם כשיש לי משפטים ברורים כאלה מרבנים ציוניים כה גדולים?"

זה לא קצת לשכנע את המשוכנעים, לעשות את כל הפעילות המבורכת הזו בקהילה ספרדית?

"קודם כול, באים אלינו הרבה אנשים שאינם ספרדים. שנית, הספרדים עצמם לא מכירים את המורשת שלהם. כשציינו שבעים שנה לפטירת הרב עוזיאל, שלחתי בכל יום בחודש אלול לחברי הקהילה קטע שהוא כתב, כל קטע מספר אחר. יש לו שלושים ספרים. אנשים היו בהלם. אחר כך לקחתי ספר מוסר של החיד"א, ושלחתי בכל יום משפט ממנו. בחג השבועות העברתי תשעה שיעורים רק מתורתו של הרב חיים דוד הלוי – השיעורים עסקו בדמוקרטיה, הלכה, נישואין ועוד ועוד".

אתה פועל בגבעת־שמואל, מוקד דתי־לאומי אשכנזי למדי.

"אנחנו לא מובלעת או שמורת טבע. יש פה לפעמים ניגונים של קרליבך, ואין פה עששיות נפט כמו בבתי כנסת במרוקו. מה שכן, בתוכן ובמנהגים – שזה בעיניי הדבר החשוב – אנחנו משמרים את המסורות של בתי הכנסת הספרדיים של 'עדס', בגדד, פרס וצפון אפריקה. אני מודה שלא תכננתי שזו תהיה חוויית החיים שלי, חשבתי שאמשיך ללמוד וללמד עין איה. אבל מצאתי את עצמי רוצה יותר מזה. לדבר על המנהגים של בית אבא, לדעת שיש להם עוגן".

ולמרות זאת, יש גם רגעים שבהם הפערים התרבותיים צצים: "כשאני יוצא מ'עונג שבת' עם הזמר יצחק מאיר בבית כנסת אשכנזי, ומישהו אומר לי בצחוק 'אז מה, נגיע בשבת הבאה אליכם ויהיה קובי פרץ?' - אתה מבין שזו בעיניו המקבילה שלו לתרבות שלנו. איפה פייטנים כמו משה לוק, משה חבושה, ליאור אלמליח? הוא לא מכיר. אנחנו חייבים לגלות את העולם העשיר הזה לכולם. עם כל הכבוד לפולקלור ולצבעוניות, בסוף התורה היא זו שמושכת, ויש פה הרבה תורה ספרדית שאפשר וצריך לחשוף. חלק מתפקידי הוא לדחוק את הקץ בנושא הזה. אנחנו מדינה של חומוס, לא של עגלון שנתקע בשלג".