האור החוזר של הרב שטיינזלץ ושל מקבילו האמריקני

בצעירותי שלח אותי הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), יחד עם חבר נוסף, לשליחות חינוכית בקהילה יהודית בניו־ג'רזי. בשיחה שקיימנו עמו לפני היציאה, שאלנו: "מה עלינו ללמד ילדים בכיתה א'?" זו נראתה לנו משימה שונה מאוד מהיכולות שלנו. הרב עדין ענה: "מה זאת אומרת? תדברו איתם על 'אור אין סוף'!" כשבהינו בו בתימהון, הוא הוסיף: "אל תדאגו, הם יבינו את זה הרבה יותר טוב מכם..."

ההנחיה הקצרה הזו ליוותה אותנו לאורך השליחות, ובהשראתה ניסינו להביא שיח עמוק של תורה ועבודת ה' לכל גיל שפגשנו. בנוסף, אותה שיחה פתחה עבורי פתח לקריאה מחודשת בספריו של הרב.

באותה תקופה קראתי את "שלושה עשר עלי השושנה" ונדהמתי. הרב שטיינזלץ מסביר בו בבהירות מופלאה את מושגי היסוד של הקבלה והחסידות: עולמות, פרצופים, ספירות. נדמה שהנגשת תורת הסוד לציבור הרחב הייתה מן המשימות המרכזיות של הרב שטיינזלץ — מהלך משלים לפרויקט הענק שלו: הנגשת ספרי היסוד של היהדות לכל אדם. הוא טבע באנגלית את הסיסמה השנונה "Let my people know", פרפראזה על קריאת משה לפרעה "Let my people go", שהייתה מסמלי המאבק לשחרור יהודי ברית המועצות בשנות השבעים והשמונים. הרב שטיינזלץ זיהה ש"פרעה" של דורנו הוא הבורות — היעדר ידע, ניכור וחוסר שייכות.

כולנו, כתינוקות שנשבו בין אומות העולם, נמשכים אחר תרבויות זרות וידע חילוני. חוכמת העמים לא הבהילה את הרב שטיינזלץ, גם לא התרבות המודרנית, אך כאשר אלה מנותקות משורש יהודי, הן גורמות לנו לאבד את התשתית העמוקה ששמרה עלינו בגלות. על כן סבר הרב שטיינזלץ כי חובה על המנהיגות הרוחנית להוציא את התורה מקרן זווית ולהביא אותה לרחובה של עיר.

מתוך התפיסה הזו צמחו מהדורות שטיינזלץ על הש"ס, המשנה, הרמב"ם והתנ"ך, ולצידן פרשנות לספר התניא, דרשות על פרשות השבוע והחגים, ועוד ועוד. גם היום, לאחר פטירתו, ממשיכים להוציא לאור משיעוריו. הספר "הספירות בעולמה של החסידות", שראה אור לאחרונה, הוא דוגמה מובהקת למפעל הזה.

אחת המתנות העמוקות שהרב שטיינלץ העניק לנו, אולי מבלי לומר זאת במפורש, היא החוויה ההוליסטית של התורה: התורה בתוך עצמה והתורה בתוך העולם, כאשר כל רובד מרחיב, משכלל ומעצים את הרובד האחר.

אלטרנטיבה לרוחניות המזרח

במקביל, ומתוך דמיון רב לרב שטיינזלץ, פעל בארצות הברית הרב אריה קפלן (1934–1983). בסיפורי חייהם יש כמה קווים קרובים: הם נולדו בהפרש של שנתיים, כל אחד בקצה אחר של העולם; שניהם גדלו בבתים חילוניים והתחברו ליהדותם סביב גיל בר־המצווה; ושניהם למדו בכישרון נדיר והשיגו את יסודות היהדות תוך שנים ספורות. במקביל ללימודיהם התורניים, השניים התעניינו במדעים מדויקים ולמדו לתארים מתקדמים במתמטיקה, פיזיקה וכימיה.

כמו הרב שטיינזלץ, גם הרב קפלן העמיק בלימודי קבלה וחסידות והתחבר במיוחד לחסידות ברסלב. הוא החל ללמד קבוצות קטנות של יהודים ברחבי ארצות הברית, ומתוך מגע ישיר עם הדור הצעיר הבין עד כמה הידע חסר, עד כמה התורה אינה נגישה, ועד כמה אין בנמצא אלטרנטיבה ראויה לרוחניות המזרחית שהציפה את דור שנות השישים. מתוך הבנה זו נולדו ספריו, ובראשם ספרו הידוע "מדיטציה וקבלה", וכן תרגום חדש ונגיש לתורה, אנתולוגיות של מחשבת ישראל, תרגומים לפרקים נבחרים ממשנה תורה לרמב"ם, ואף תרגום מלא של "ילקוט מעם לועז". כך נפתח ארון הספרים היהודי בפני קהל רחב שלא הכיר אותו. ראוי לציין כי פעילותו בתחום זה קדמה למהפכה שעוררו הוצאות כמו ארטסקרול־שוטנשטיין, שזכו בהמשך לפופולריות עצומה בקרב דוברי אנגלית.

עיון קצר בחומש שערך הרב קפלן מלמד על רוחב דעתו: התרגום עצמו נוטה לעיתים לפרשנות חז"לית במקום לתרגום מילולי, אך הערות השוליים מציעות מגוון אפשרויות פרשניות — לעיתים גם ממקורות אקדמיים. החומש מלוּוה במפות, תמונות והסברים על צמחים ועל בעלי חיים. לא בכדי הוא כינה אותו The Living Torah, תורת חיים. כשם שמהדורות שטיינזלץ מבקשות להנגיש את עולמה הממשי של המשנה, הגמרא והתנ"ך לצד פירושים מסורתיים, כך הרב קפלן ראה בתורה מערכת חיים שלמה. זוהי אותה תורה הוליסטית שהוזכרה, תורה שכוללת הכול.

סוגה נוספת ששני המחברים עסקו בה היא כתיבת ספרי הדרכה, שמטרתם לפנות ישירות לקורא, ללא תיווך. הרב שטיינזלץ חיבר את הספר "תשובה", הכולל הנחיות מעשיות לתהליך החזרה בתשובה. בלשון מדודה ומעוררת השראה הוא מסביר את ההבדלים בין מצוות עשה ללא תעשה, את האפשרות ההדרגתית לקבל עול מצוות, ואת המשמעות של סממנים חיצוניים כמו שינוי לבוש.

באותה תקופת שליחות שלי בארה"ב סיפרה לי אישה שפגשתי שהספר הזה "הציל אותה". בעוד הרב האורתודוקסי שליווה את תהליך תשובתה המליץ לה לנתק קשר עם משפחתה, בספרו של הרב שטיינזלץ היא קראה שאין בכך כל צורך, ואף יש ערך בשמירה על הקשר; היא בחרה להקשיב לו. אדם אחר, תושב ירושלים, סיפר לי שבתחילת דרכו בתשובה לא ייחס חשיבות לצורת הכיפה שהחל לחבוש. הקריאה בספרו של הרב שטיינזלץ גרמה לו לחשוב על הדברים ולבחור באופן מודע את הקבוצה הדתית שאליה ירצה להשתייך. ספרים נוספים של הרב שטיינזלץ כמו "מדריך לתלמוד", "הסידור והתפילה: מדריך למעיין ולמתפלל" ועוד, מבקשים לאפשר לקורא ללמוד ולהתפלל בכוחות עצמו.

הרב קפלן, מצידו, עמל על סדרת חוברות קצרות ונגישות שפרסם במסגרת ה־OU, וכיום יוצאות במהדורה מחודשת. בחוברות אלו, הכתובות בשפה קולחת ומתומצתת, מציג הרב קפלן את מצוות התפילין, השבת והטבילה במקווה, תוך שילוב הלכות בסיסיות (ללא גישה מחמירה), לצד משמעותן הרוחנית העמוקה. צעירים רבים העידו כי קריאה בספרים אלו שינתה את גישתם כלפי המצוות: דתיים העמיקו את חווייתם והשתחררו מהשגרה של "מצוות אנשים מלומדה", ובלתי־דתיים מצאו בהן שער כניסה שמח ומעמיק לעולם היהדות.

לצד הקו המנחה של שתי הדמויות הללו – השאיפה להנגיש את ספרי היסוד של היהדות לקהל הרחב, באופן שיאפשר קריאה עצמאית וחווייתית - יש ביניהן גם הבדלים מהותיים. נראה כי הרב שטיינזלץ פנה בראש ובראשונה אל הקורא המיינסטרימי – הבעל־בית, "היהודי הפשוט" – מתוך מטרה לעורר בו תנועה פנימית של העמקה וחיבור. גם עיסוקו בקבלה ובחסידות נשען לרוב על הקאנון המקובל כמו ספר התניא. לעומתו, הרב קפלן כיוון גם לקהלים שמחוץ לגבולות המסורת המוכרת – בעלי זיקה ניו־אייג'ית או חיפוש רוחני חופשי – ולא היסס להביא לקדמת הבמה ספרות אזוטרית כמו ספר יצירה, ספרות ההיכלות וכתבי רבי אברהם אבולעפיה.

אור ישר ואור חוזר

לאחר כמה שבועות של שליחות, כשכבר לימדתי בקהילה, העברתי שיעור בחסידות. שאלתי את הרב עדין כיצד יש לתרגם את המושג הקבלי הנפוץ "צמצום". הרב חייך וענה לי: "במקום לתרגם את זה, אולי תלמד אותם עברית". לשמע תשובתו, הרגשתי בלבול; כביכול מצד אחד שלחת אותי ללמד יהודים בשפתם ולהתחבר אליהם במקומם, ומצד שני אתה פוטר אותי במשימה שלכאורה לא קשורה לעניין? את המחשבות הללו שמרתי בתוכי לאורך זמן. לאחר שחשבתי על הדברים שוב ושוב, קראתי ולמדתי, גיליתי את העומק במענה שהרב עדין הציע לי: מורכבות שאין לה תמיד פתרון חד־משמעי.

המורכבות נעוצה בשאלה כיצד מלמדים שפה, איך מעבירים מושגים ומילים. לא מדובר רק בהעשרת אוצר המילים באופן שיאפשר תקשורת תועלתנית, אלא בהקניית שפה עמוקה שבה האדם מבטא את חוויותיו, את רגשותיו, את החיבור שלו אל האלוקי ואל הנשגב, ובמקביל גם לומד מאחרים. שפת התנ"ך, שפת חז"ל ושפת המקובלים אינן רק מערכות מילים שדורשות תרגום מודרני לשפות כמו אנגלית, עברית או צרפתית. כקוראים מודרנים אנו זקוקים לתיווך מהותי – להבין את הלך המחשבה שמאחורי המילים, להרגיש את העומק שבשפה.

חלק מהדברים אכן דורשים תרגום. הרב קפלן יסביר לנו, למשל, שכאשר אנו פוגשים את מושג הנבואה בתנ"ך, אנו פוגשים אנשים שהתמחו במדיטציה. הוא יסביר גם כיצד תחנות שונות בתפילה שמציעים חז"ל הן למעשה תרגולים שונים של מדיטציה מעשית, וברמיזה קלה הוא גם יציע לנו להתנסות בביצועם. הרב שטייזנלץ יבהיר לנו מושגים עמוקים במילים פשוטות, דרך משלים מעולמנו הפסיכולוגי, המעשי, ההיסטורי והתרבותי, ותמיד יוסיף סיפור חסידי. כל אלה הופכים את השפה לנגישה יותר. אין זו כתיבה אקדמית יבשה. כל הספרים הללו לא נכתבו רק כדי שנקרא אותם ונדע את השפה; עלינו לדבר אותה, לעבד אותה בתוכנו, להתלבט בה עם חברים, ללמד אותה לאחרים.

בשפת הקבלה קיים המושג "אור ישר", שהוא האור שיוצא ממקום עליון ומאיר על האדם. האדם מקבל את האור הזה, מתפעל ממנו, משתמש בו, ובסופו של תהליך הוא מחזיר אותו כ"אור חוזר". נוצר כאן מעגל של שידור, קבלה, שינוי ושיגור חזרה. מי שחי כך מבחינה רוחנית, הוא מי שיכול לדבר את השפה הזו. הוא נמצא בתהליך תמידי.

המילה "צמצום" עשויה להתפרש בדרכים שונות, אך מי שמבקש להכיר את השפה ולהיות חלק ממנה, צריך להכיר את המושג הזה מתוך מקורותיו. הרב שטיינזלץ והרב קפלן ביקשו שניהם להיות "שערי כניסה", תחנה ראשונית, אך לא להישאר שם. על הלומד שנכנס בשערי התורה והקבלה מוטל ללמוד את השפה, להשקיע בה, אפילו לחיות אותה.

הספר "שלושה־עשר עלי השושנה" פורסם תחילה באנגלית, ורק שנים לאחר מכן יצאה המהדורה העברית, המונגשת לקורא הישראלי. גם הספר "מילים פשוטות" תורגם לאחרונה, וישנם ספרים נוספים שטרם תורגמו. אינני יכול להצביע על הסיבות המדויקות לפרסום באנגלית תחילה, אולי היו גם שיקולים טכניים, אך אני מבקש להציע שזוהי דרך פנימית של "אור ישר ואור חוזר". הרב שטיינזלץ נזקק לפרסם חלק מספריו באנגלית לקהל רחוק, כדי להוציא את הדברים לאור בשפה משלו. המטרה הייתה ליצור סגנון ולתרגם באופן מהותי, לא טכני. המתרגם לאנגלית פונה בראשו לקורא האמריקני והבינלאומי ומגיש לו את מושגי היהדות, החסידות והקבלה באופן מעובד וחדשני. כאשר הטקסט הזה מתורגם בחזרה לעברית, הקורא העברי זוכה גם הוא בחידוש.

כך גם ספרי הרב קפלן, שתורגמו לאורך השנים לעברית. מדהים לחשוב שהמהדורה היחידה של "ספר היצירה" או "ספר הבהיר" שהקורא העברי הפשוט יכול לקרוא הם התרגומים של הרב קפלן, שתורגמו מהמהדורות שלו באנגלית. הוא מציע בהן תרגום, אך גם פירוש מעמיק וקל לעיכול. ספרים נוספים שנכתבו על מדיטציה וקבלה, או על מדיטציה בתנ"ך, חוזרים למקורם העברי לאחר עיבוד.

תהליך זה אינו חדש. הוא קיים במסורת שלנו בכל דור ודור, החל בתרגום אונקלוס לתורה, שאנו לומדים בשבתות גם כשאנחנו כבר קוראים עברית שוטפת. הרמב"ם, לדוגמה, כתב את ספריו החשובים בערבית, כדי להנגיש את השפה העברית־תורנית לקהל רחב. "מורה נבוכים" נכתב תחילה כלקסיקון של השפה המקראית, וכך הלומדים במשך השנים חזרו ותרגמו אותו לעברית ולשפות אחרות. אני מציע שאין זו מקריות; השימוש בשפות זרות הוא מעין "העלאת ניצוצות". התורה נמצאת בכל מקום ובכל שפה. ייתכן שיש לראות את מעמקיה דווקא כשהיא מתלבשת בשפות זרות, ומשם אפשר להחזיר אותה לשורשה – לשפה העברית, שפת הקודש. התרגום, אם כן, הופך למלאכה שאנחנו ניגשים אליה לכתחילה, ולא בדיעבד.

גדלתי בישראל, בבית של דוברי אנגלית. בכל שבת היה אבי, שהוא גם כבד שמיעה ואינו שולט בעברית מדוברת, נעזר בחומש של הרב קפלן ובתרגומיו למדרשים. כשגדלתי והעמקתי בלימוד נטיתי לזלזל בספרים הללו, שכתובים עבור מי שלא גדל כאן. ראיתי בהם סממן של גלות. אני, כך אמרתי לעצמי, זכיתי לגדול בארץ ולדבר את שפת הקודש. היום אני מביט בדברים אחרת. דווקא מתוך שורשיי – בין השפות, בין המקומות – אני מבין שהתורה נושמת בתנועה של אור ישר ואור חוזר. יש לנו זכות לשגר תורה מציון החוצה, אך לא פחות מכך יש לנו הזדמנות עמוקה לקלוט אל תוכנו תורה מהגלות. התורה מתרחבת כשהיא פוגשת שפה אחרת, תרבות אחרת, ולפעמים דווקא משם היא חוזרת הביתה מוארת יותר.

שלמה ספיבק הוא מורה בבית הספר קשת בירושלים, ועוסק בהנחלת תורת הרב מנחם פרומן