חמש שנים בלי הרב שלמד את תורתו ישירות מהרמב"ם

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' (תרפ"ח-תש"ף), היה רב וראש ישיבה יוצא דופן. בן למשפחת מהגרים ממונטריאול, שהכשיר את עצמו בצעירותו הן בלימוד תורה והן במדעים. בגיל 20 עבר לבולטימור ולמד בישיבת נר ישראל, במקביל ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה. כבר אז עבד לפרנסתו בהוראת מדעים, וברוח זו חינך דורות של תלמידים לשלב תורה ומדע. לימים כאשר נשאל בריאיון מדוע פנה ללמוד מתמטיקה, ואיך חשב לשלב אותה עם לימוד תורה, תשובתו הייתה: "מעולם לא חשבתי שיש ניגוד בין הדברים, ואין לי ספק שהדברים משלימים זה לזה. אני חושב שזה אחד הדברים שלמדים מהרמב"ם, שהדגיש שלימוד מדע נכלל בלימוד תורה".

בשנים הבאות שימש כרב בכמה קהילות בארה"ב, ועסק במסירות בהקמת מוסדות לחינוך יהודי. באותם ימים מצב היהדות בקהילות ארה"ב לא היה במיטבו. בהקדמת ספרו "הדר איתמר" מתאר הרב רבינוביץ' את המציאות הזו בצבעים עזים:

במה עוסק רב באמריקה? ...ודאי שהייתי עסוק בפעולות נוער שונות שאינן מניחין לו לאדם ללמוד, אבל מכללם גם עזרני ה' לייסד בית ספר יומי... זכורני באורח אחד שביקר בקהילתי... ובגלל חוסר מורים נאלצתי אנכי ללמד אז כיתה א' ראשית הלשון וקריאה... והלה כמעט שלעג לי: "זאת היא רבנות באמריקה – ללמד בָ בַ בֶ!"

הרב שאף כל ימיו לעלות לארץ, ואף נמנע מלקבל משרת ראש ישיבה חשובה, מחשש שהתפקיד ימנע ממנו לעלות. הוא תכנן ללמד מתמטיקה או מדעים, למרות היותו תלמיד חכם עצום, שזקני הרבנים בארה"ב הכירו את גדולתו. כאשר רב מסוים שאל את הרב יוסף אליהו הנקין, מהבולטים בפוסקי ארה"ב באותם ימים, מי יחזיק את לפיד התורה של יהדות ארה"ב, השיב הרב הנקין: "לא צריך לדאוג, יש את הרב נחום רבינוביץ'!"

נאמן לדרכו, כאשר נתמנה לרב קהילה בטורונטו הוא לימד במקביל באוניברסיטה והחל לכתוב דוקטורט. לפני שסיים את כתיבת הדוקטורט קיבל הצעה לעמוד בראש בית המדרש לרבנים בלונדון. הרב ראה בכך הזדמנות להתקרב לארץ, ואכן בתקופה זו ביקר בארץ כמה פעמים, מתוך כוונה למצוא עבודה ולעלות. באחד מביקוריו הוזמן לישיבת הכותל, ושם פגשו בו לראשונה הרבנים חיים סבתו ויצחק שילת; לימים עלה הרב לישראל לאחר שקיבל את הצעתם לעמוד בראש ישיבת הסדר חדשה שהקימו במעלה־אדומים.

תפקידו של הפוסק

הרב רבינוביץ' לא היה דומה לראשי הישיבות והרבנים המוכרים בארץ. הוא לא היה מתלמידי הרב קוק, ואף לא מתלמידי הרב סולובייצ'יק. הוא סלל דרך ייחודית, שלא ניתן להצביע על מקורה מלבד הרמב"ם, שהוא היה כרוך בעקבי תורתו. הרב לא למד בבית מדרש מסוים, ובימי נעוריו נמשך ללמדנות המקובלת בעולם הישיבות, עד שנשבה בקסמו של הרמב"ם.

בשלושה תחומים הותיר לנו הרב תורה גדולה, ושלושתם קשורים לנשר הגדול: הראשון הוא מפעלו הספרותי המרכזי, פירוש "יד פשוטה", שהוא ביאור רציף לספר משנה תורה. לא כאן המקום לתאר את ייחודיות הפירוש; נציין רק שכמו הרמב"ם, גם הרב רבינוביץ' עבד באופן שיטתי לאור כללים קבועים. מגמתו המוצהרת הייתה להגיע, עד כמה שניתן, למקורות שהיו על שולחנו של הרמב"ם, ולא פחות מכך לצורת החשיבה של הרמב"ם ורבותיו.

התחום השני הוא פסיקה. הרב דחף את טובי תלמידיו לעסוק גם בהלכה ולצאת להנהיג, וזאת מבלי לוותר על לימודים אקדמיים ועבודה. את גישתו הייחודית על אודות תפקיד הפוסק, ניתן לתמצת במשפט מספרו "מסילות בלבבם" (עמ' 121): "המניע לפסוק הלכות צריך להיות דאגה לטובת הבריות... חובת פוסק ההלכה היא לא רק לפסוק בדרך של הטבה לבריות, אלא לדאוג שפסיקתו תביא לכך שכל יחיד יבין שקדושה יתרה ניתנת להשגה רק בדרך של הטבה עם הבריות".

התחום השלישי הוא הגות. בדומה לרבו הגדול הרמב"ם, יצר הרב הגות רציונלית מקורית שמבוססת על ההלכה מצד אחד ועל הידע המדעי מצד שני. הרב בנה את הגותו על היסודות שהניח הרמב"ם בכתביו, ובעיקר במורה הנבוכים. אינני מכיר אף גדול־תורה בדורנו שהגותו יונקת ישירות מהרמב"ם, ואשר מחיה את תפיסותיו כמשנה רלוונטית לדורנו. בהקשר זה נציין כי מי שינק ממנו את יסודות הגותו ופיתח אותה לקומה חדשה הוא תלמידו המפורסם הרב יונתן זקס.

חוכמת הקיצור

אולם הקשר לרמב"ם לא היה עיוני בלבד: כמה מאפייני אישיות שזכינו להכיר אצל הרב, ניתן לראות את מקבילותיהם אצל הרמב"ם, שעל דמותו הענקית ניתן לעמוד בעיקר בקריאת איגרותיו ומקורות נוספים שקיימת בהם נימה אישית. נראה שכנפי הנשר חופפות לא רק על תורתו של מורנו, אלא אף על מרכיבי אישיותו.

כך למשל, הרב לא ראה צורך להאריך בדברים שנראו לו פשוטים וברורים. אמנם כשמדובר בדברים פשוטים בתכלית אין זה מיוחד, אלא שכך היה גם בדברים שהוא היה היחיד שאמר, או שרבו הסוברים שלא כדעתו.

אחת הפרשיות המפורסמות בתורת הרמב"ם היא הפולמוס על אודות תחיית המתים. כידוע, היו שחשדו ברמב"ם שהוא כופר בתחיית המתים, וזאת אף שבפירוש המשנה הוא כתב שהיא יסוד מיסודות התורה, ובמשנה תורה (הלכות תשובה ג, ו) פסק במפורש שמי שאינו מאמין בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא. ואולם אי אפשר להכחיש שהרמב"ם אכן קיצר מאוד כשהסביר את גישתו בעניין העולם הבא ותחיית המתים, ובדיעבד נראה שהיה עליו להאריך. כאשר באיגרת תחיית המתים הוא נאלץ להאריך ולהסביר את הנושא, הוא כותב:

ואין בזה המאמר דבר הנוסף כלל על כל מה שאמרנוהו בפרוש המשנה או בחבור, אבל יש בו כפל ענינים, והארכה המונית, ותוספת באור יבינוהו הנשים והסכלים, לא זולת זה.

כמו אצל הרמב"ם, הסבור שהאריכות אינה נצרכת לחכמים, כך הרגשנו אצל הרב רבינוביץ' – אין צורך להאריך ולהסביר דבר שאמור להיות מובן לחכם. במקומות רבים בכתביו הוא מציע הסבר מחודש בקיצור נמרץ, וללא ציון העובדה שההסבר הזה מנוגד למה שכתבו והבינו רובא דעלמא.

הרב הביע את דעתו בנושאים רבים שעל הפרק, חלקם שנויים במחלוקת, וגם כאשר גדולים ורבים החזיקו בדעה מנוגדת. הרב היה מוכיח את עמדתו ממקורות פשוטים להפליא, שאף אחד אחר לא הציג. דוגמה רלוונטית לימים אלו היא שאלת הגיוס של תלמידי ישיבות. הרב היה אומר כדבר פשוט: הרי אנו רואים במדבר שהמניין הוא של יוצאי צבא. כלומר, מי זכאי להיות נמנה על בני ישראל? מי שיוצא בצבא! ובלשונו:

וכדרכנו למדנו עד כמה גדולה הזכות והחובה של שירות בצבא הגנה לישראל כדי להגן על עם ישראל. שהרי מי ראוי להיפקד? מי ראוי להימנות? מי ראוי להיכלל בכלל ישראל? כל יוצאי צבא! החיילים המשרתים בצבא הם הם הנפקדים והנמנים במניין העם (נר לנתיבתי, עמ' 274).

כך בדיוק עשה הרמב"ם כשנשאל אם חיי האדם קבועים מראש, או שהוא חשוף לפגעים ואסונות שעלולים לגדוע את חייו. הוא ענה בקיצור נמרץ: "אין אצלנו קץ קצוב לחיים" (איגרות רסט). לאחר התשובה הקצרה והנחרצת הציג הרמב"ם ראיות בסיסיות לקביעתו, מכך שהתורה קבעה מצוות שנועדו להגן על חיי אדם. הראיה הראשונה מדין מעקה: "ואילו היתה ההכנה בלתי מועילה בהרחקת הפגעים, לא היתה לזו המצוה תועלת"; ראיה נוספת מערי המקלט: "איזו תועלת תצמח מקביעת ערי מקלט, אם נגזר על הרוצח שיהרג על ידי גואל הדם?"; וראיה שלישית מדין החוזרים מן המלחמה "פן ימות במלחמה" – אם לכל אדם יש קץ גזור מן השמים, הרי ימות היכן שיהיה, בין במלחמה ובין בביתו.

כבוד ללא התבטלות

הרב ז"ל לא החשיב את עצמו. מיד לאחר הגיעו לישיבה חיפש בחורים מבוגרים שישתתפו בפרויקט "יד פשוטה". לאורך השנים אכן סייעו לו כמה וכמה מטובי התלמידים, ושמותיהם מופיעים בפתיחות הספרים. אולם הרב אמר במפורש שמבחינתו מי שרוצה יכול לקחת את אחד מספרי הרמב"ם ולכתוב בעצמו; כלומר, הרב ידריך והכותב יחבר ביאור תחת שמו. הרב לא כתב לצורך עצמו וכבודו. כך ממש מעיד הרמב"ם על כתיבת משנה תורה (איגרות עמ' ש):

דע כי אני לא חיברתי זה החבור כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי לקנות לי שם, עד שיקשה עלי שתבטל תכליתי אשר בעבורה חיברתיו. ואמנם חיברתיו – וה' הוא היודע – לעצמי תחלה, להקל הדרישה והחפוש למה שיצטרך אליו, ולעת הזקנה, ולשם ה' יתעלה.

יצוין שאף הרב בשנותיו האחרונות, כאשר כוחותיו החלו לעוזבו, למד בביתו יחד עם מלווהו באותה תקופה את הרמב"ם עם פירוש יד פשוטה.

ענוותנותו של הרב לא מנעה ממנו להביע את עמדותיו גם כנגד גדולים, וגם כאשר היה לכך מחיר ציבורי ואישי. עיניו היו נתונות לאמת. אומנם האמת לתפיסתו לא הייתה נאמנות עיוורת לכתוב, למה שנפסק או למה שמקובל. לנגד עיניו עמדו צורכי האדם הפרטי וצורכי עם ישראל.

הרב נהג בכבוד רב כלפי תלמידי חכמים זקנים, גם אם לא חשב כמותם. וכך מורה הרמב"ם לתלמידו:

אל תשים זה האיש למטרה, אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, ואין רשות לך הצעיר לתקוף איש זקן ויושב בישיבה. וה' ישמרך מלהשפיל מי שהוא גדול אצל בני אדם, ואחלי לך שתגדל מי שהוא קטן אצל בני אדם (איגרות עמ' שח).

וזאת אף שאותו איש לא נהג כראוי, וכך כותב עליו הרמב"ם מיד אחר כך:

כי זה והדומים לו... אין יראת שמים אצלם אלא הזהירות מן החמורות, כמו שהוא אצל ההמון, ואמנם חובות המדות הטובות הם לא יחשבון מכלל יראת שמים, ולא יזהרו גם כן בדבוריהם כמו שיזהרו בהם אנשי היראה השלמה.

כך גם הרב רבינוביץ', לא החשיב את המדקדקים בחמורות ומזלזלים במידות הטובות: "המצער את האדם הרי הוא פוגם בצלם א־להים. כל אדם צריך להיזהר בכך, ובפרט מנהיגי ציבור ורבנים" (נר לנתיבתי עמ' 121).

הרב הראה לנו באחד השיעורים את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, לה) על אודות טעמי המצוות, שהיו נר לרגליו:

כל מצוה שהכוונה בה היא הקניית מידה מסוימת או תיקון מעשים הנוגעים רק לאדם עצמו ולהבאתו לשלמות – מכנים אותה "בין אדם למקום", אף על פי שבאמת הם מביאים לדברים שבין אדם לחברו.

ההבנה שמטרת המצוות להיטיב אותנו ועימנו, עמדה ברקע כל תפיסתו ההלכתית וגישתו האנושית.

הרב צבי שמשוני לימד שנים רבות בישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה־אדומים והיה מראשוני תלמידיו של הרב רבינוביץ בישראל