המאבק של הרב צבי יהודה קוק כדי להגן על מעמדו של אביו

אשים נפשי בכפי ואומר שמבין תשובותיו ההלכתיות של הראי"ה קוק, המצוטטות ביותר, ובפער ניכר על כל היתר, הן שלוש: משפט כהן סימנים קמ"ב, קמ"ג, קמ"ד. כצופה פני עתיד, טבע הראי"ה בתשובות אלה עוגנים עקרוניים שלדעת פוסקים רבים הפכו תשתית לקיבוע הלכות מדינת ישראל. עתה אסתכן ואעריך שגם מתוך הספר החדש שלפנינו, ובו למעלה ממאה איגרות שכתב הרב צבי יהודה הכהן קוק בשנים תר"ף־תרפ"א, עתידות להיות מצוטטות בעיקר שלוש איגרות: ע', ע"ו, פ"א.

כל זאת למה? מכנה משותף לאלה ההלכתיות ולאלה שבאיגרות, הוא השואל: הרב שלמה זלמן פינס (מינסק תרל"ד, 1874 – ציריך תשט"ו, 1954; סבו של ראב"ד העדה החרדית היום, הרב משה שטרנבוך). יהודי מיוחד זה לא נשא אומנם במשרה רבנית, ואולם לא זו בלבד שהיה תלמיד חכם מובהק, הוא גם עמד בקשרים עם רבים מגדולי ישראל, ומחוגים מגוונים. אחד מהם היה הראי"ה, שאותו הכיר בעיקר מ"תקופת שווייץ" של הראי"ה (תחילת מלחמת העולם הראשונה). מאז עמדו השניים בקשרים תכופים. כך גם נחשף הרב פינס לבנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה.

קשרים אלה באים לידי ביטוי בספר שלפנינו, בשני נושאים עיקריים: האחד, תנועת "דגל ירושלים", שהראי"ה ייסד והרצי"ה פעל בה נמרצות; השני, פולמוס עז שהתפתח ביחס לספרו של הראי"ה, "אורות". הנושא הראשון נדון ברבות מהאיגרות שבספר שלפנינו, שכן הרצי"ה התכתב בעניין התנועה עם אישים רבים שניאותו להטות שכם לכינונה, והרב פינס גם הוא נמנה עליהם. האיגרות בנושא זה חשובות אומנם, שכן הן מוסיפות מידע על התנועה, ואולם הן אינן חדשניות במיוחד, וזה כבר מוכרות רבות כמותן. 

לא כן הנושא השני, ביחס לספר "אורות" – כאן החידוש גדול וחשוב. המהדורה הראשונה של "אורות" ראתה אור בשנת תר"פ (1920). הספר הוא אסופה ערוכה של פסקאות שאותן ליקט הרצי"ה מכתבי הראי"ה בנושאים שונים: ארץ ישראל, מלחמה, תחיית עם ישראל, אידיאות ודתות ועוד. החיבור ראה אור בהוצאת "דגל ירושלים", כאחד מתוצריה הספרותיים של התנועה. לימים, בשנת תש"י, הוא הודפס מחדש, בהרחבה משמעותית.

עם יציאתו לאור עורר הספר פולמוס גדול. בחלקו הגדול היה זה פולמוס לגופו של אדם ולא לגופו של תוכן, תגובה פבלובית־המשכית לפולמוס השמיטה ולהתנגדות לכל מה שכרוך בראי"ה. האמת היא שגם חלק מההגנה על הספר, יותר משירדה לעומק העניין, גם היא הגנה "על אוטומט" על המחבר.

ביקורת כזו, וגם הגנה כזו, אינן מעניינות. לא כן כאשר ביקורת יוצאת דווקא מתחת ידיו של מעריץ־הראי"ה כמו הרב פינס. הוא ביקר קשות את הספר, בעיקר משלושה היבטים: טענה ראשונה נסבה על עיסוק־יתר ברוחניות, קבלה, נסתר. לדעתו זה תחום שאינו מוצק וחד־משמעי, כזה שלא ניתן ולא נכון לגזור ממנו הכרעות ואף לא הכוונות. טענה שנייה נסבה על אחת הפסקאות (אורות התחיה, לד: "ההתעמלות אשר צעירי ישראל עושים"), שממנה השתמע שהראי"ה מצדד בטיפוח הגוף.

טענה שלישית עוסקת בהפיכת הראי"ה למעין אדמו"ר שיש לו "חסידים" (שוטים), ושמתקיימת כלפיו הערצה שאינה בריאה ואינה טובה. אגב כך הוא גם מטיח ביקורת בתלמידו־חברו החשוב של הראי"ה, הרב יעקב משה חרל"פ, אשר במענה לסופר "בר טוביה" (שרגא פייבל פרנקל), שתהה על פסקת ההתעמלות, השיב לו במכתב שבו הבהיר את עומק תפיסת הראי"ה. "בר טוביה" הוציא לאור את התשובה כקונטרס בשם "טובים מאורות", והרב פינס יצא חוצץ לא רק נגד החיבור אלא גם נגד המחבר.

הערצה לא עיוורת

הרצי"ה הקדיש, כאמור, שלוש איגרות ארוכות כדי להעמיד את הרב פינס על מקומו. נקדים ונבהיר שלוש נקודות: ראשית, קשה לתאר את הערצת הרצי"ה לאביו הראי"ה. אינני מכיר דוגמה לבן ולתלמיד שכותב על אביו ורבו ניסוחים מעין אלה שבספרנו: "הרב והכהן הדומה למלאך ה' צבאות, נשיא אלקים, גאון עוזנו צדיק יסוד עולם, משוש ומופת דורותינו – בנו עבדו הנכנע ומשתחווה מול הדום כ"ק ומתנפל למול רוממותו כאסקופה הנדרסת", ואין זה אלא מעט. עם זאת, ובמקביל, הרצי"ה מעיד על עצמו שהערצתו מגיעה ממקום שכלתני וביקורתי, ושרק בשל כך הוא מעריך ומעריץ את הראי"ה.

שנית, הרב פינס העריך־העריץ גם הוא את הראי"ה, ואף העיד על עצמו כי "כל ימי שבת הרב [קוק] שם [בשווייץ], לא זזה ידי מתוך ידו". יתרה מזאת, גם בעת כתיבת הביקורת הוא נמנה על הפעילים הנמרצים למען תנועת "דגל ירושלים" של הראי"ה, ואף שימש נשיא הוועד בשווייץ. אין ספק שהתמודדות עם ביקורת כזו, שמגיעה מאישיות תומכת וממקום חיובי, מאתגרת.

שלישית, יש להניח שהרצי"ה הבין שיש התולים בו אשמה מסוימת ליצירת אותו פולמוס, שכן הוא שיזם את הוצאת הספר לאור. נכון הוא שהרצי"ה עשה זאת כחלק מהבהרת עניינה של תנועת דגל ירושלים, אך ודאי היו שראו בכך "חרב מתהפכת". זה כשלעצמו היווה סיבה לחשיבות הבהרת עניינו של הספר ככלל, ושבעתיים מול תומכי התנועה. הרב פינס, שהתבקש על ידי הרצי"ה להפיץ את ספר האורות בקהל הרחב, ודאי היה זכאי למענה סדור על ביקורתו.

למרות סגנון התרעומת הממלא את מכתבי הרב פינס, הרצי"ה שומר על סגנון מאופק. הוא פותח בהבהרה שאין לו מחויבות לריצוי זולתו אלא להצגה אותנטית של "דעת מרן אבא הגאון שליט"א". בנוגע להפיכת הרב ל"רבי": אמת, "ישנם רבים וגדולים המתייחסים" לרב, "לדרכיו ולדבריו, כמו ההתייחסות החסידית ל'רבי'", ויש אנשים שהתייחסות כזו טובה להם. עם זאת, "מרן אבא שליט"א" אינו חושב שזו ההנהגה הנכונה לכלל, וגם אני – הרצי"ה – לא מרים אותו למדרגה כזו. די לי במדרגותיו ובהשפעותיו, ואין צורך להוסיף עליהם. תפקידי אני, מבהיר הרצי"ה, אינו אלא "לבאר ולפרש, לחזק ולהפיץ את השפעתו הרוחנית והנהגתו הכללית". ואם תשאל: מדוע אני עושה זאת? עליך לדעת ש"עם כל חובת הקבלה בתור בן ובתור תלמיד", לא בשל כך אעשה שקר בנפשי, אלא "שהכרתי ונתברר לי [שדרכו היא] דרך האמת, דרך ה' הישר". למסקנה זו הגעתי "ביושר שכל ובאמיתת תורה הקדושה". כלומר, אינני סומא בארובה, אין זו עצימת עיניים ולא סגידה, אלא בירור, ליבון ושכנוע.

הרצי"ה מדגיש שבדרך זו יש לקרוא את התשובה שכתב הרב חרל"פ. אין מדובר ב"כתב הגנה" אלא במכתב תשובה של דברי אמת, "מתוך עומק ובירור הכרתו". ובכלל, על הרב פינס לדעת מי הוא הרב חרל"פ: "כת"ר קוראו מר חרל"פ, ובאמת הוא גדול מאד בחריפות ובקיאות בכל חדרי תורה ובהפלגת חסידות ופרישות, וראוי בוודאי להיחשב בין גאוני וצדיקי הדור".

השכלתו של הרב חרל"פ – שהרב פינס רמז שהיא נובעת ממעיין זר – "מעיד אני לפניו על הרימ"ח שכולו קודש לתורה ועבודה ואין לו שום שייכות לשום עניינים חיצונים ולא לשום מעינות זרים". אין לו גם שום "ריח כתתי חסידותי" ביחס לראי"ה. הוא כלל לא "חסיד", אלא שדרכו היא להשתמש בכל דבר טוב שהוא מוצא, "אפילו" אם מדובר בספרות חסידית, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתכנים שעוד קדמו לחסידות. וכי יעלה על הדעת שנפסול דברים שנמצאים בספר הכוזרי ובספר השל"ה, רק משום שהובאו גם בספר קדושת לוי? ובכלל, "המרכאות שציין בהן כת"ר את התואר ה'צדיק' לרלו"י בעל קדושת לוי, תמוהות לי – מה טעמו של לגלוג זה, ומה מצאת בו בהפך מצדקות? האם באמת נוכל לפסול כמה גאונים וצדיקים, שהיו שייכים למפלגת החסידים, רק מפני מפלגתיותם זאת?"

בין הנסתר לנגלה

לא פחות משמונה טענות משיב הרצי"ה נגד ההתנגדות ל"נסתר" שבספר. הנה טעימה: א. גדולי ישראל הביעו צער על כך שהחלק הפנימי שבתורה נעזב והתבטל, כאשר דווקא הדורות האחרונים מוכשרים לכך יותר. אדרבה, כצאצא של הגר"א, על הרב פינס לדעת שהסתייגות מ"נסתר", אשר מיוחסת לגר"א, הייתה תלוית זמן ומקום, לשעתה (שבתאות, פרנקיזם, חסידות), בוודאי לא עקרונית, מה גם שלא מעט ממה שמייחסים לו לשלילה אינו אלא זיוף. ואדרבה, דרך האורות ממש המשכית לדרך הגר"א ולדרך תלמידיו; ב. המחיצה והגבול שבין "הנגלה" ובין "הנסתר" אינם "קבועים ומוצקים ומדויקים כלל". דבר זה יכול להיאמר אפילו ביחס לרמב"ם וריה"ל, הרציונליסטים; ג. בתחומים תורניים שונים אין להתעלם מהתאמה – ומאי התאמה – אישית, וזאת אפילו אצל גדולי הדורות; ד. רק מי שנמצא מחוץ לעניינים אמוניים אלה יכול לטעון שהקבלה "פרוצה אין חומה, שאין בה גבולים מוצקים וראיות חזקות כבנגלה", והרי כזה הוא הרב פינס, שמעיד על עצמו "כי אין לי יד בחוכמת הנסתר".

בהתאם, הרצי"ה דוחה את הצעת הרב פינס שהישיבה המרכזית העולמית, שעתידה לקום, תגביל את עצמה רק ל"נגלה". לעומתו, הרצי"ה סבור שהישיבה צריכה "להקיף ולכלול את כל חלקי התורה ומקצועותיה", מה גם שבין לומדי הישיבה ודאי יהיו כאלה שלימוד פנימיות ונסתר מתאים להם.

חשיבותן של האיגרות גדולה. לא מופרך בעיניי להניח שלא מעט מלומדי ספר האורות – "קדש קדשים" בהגדרת הרצי"ה – יראו בהן מעין מבוא ורקע על השקפתו הכוללת של הרצי"ה כלפי הספר, ושמעתה לא נכון "לצלול" לחיבור בלא הכרתן כדבעי.

אחר כל האמור צריך להזכיר שלא התייחסנו אלא לשלוש מתוך למעלה ממאה איגרות שבכרך שלפנינו. יתר הנושאים מגוונים מאוד: לא מעט ענייני חינוך, המתייחסים לתקופה שבה לימד הרצי"ה במוסד נצח ישראל שבפתח־תקווה; שידוכי הרצי"ה, כולל נישואיו לרבנית חוה לאה, שאף כתבה לראי"ה כמה משפטים בשולי מכתבי הרצי"ה; קשיים כלכליים; מפגשים עם לא מעט אדמו"רים ורבנים שהרצי"ה העריך, מי יותר ומי פחות; מפגש עם החפץ חיים; עיונים למדניים; הדרכות פדגוגיות, ועוד.

יפה עשו העורכים שהקלו על הקוראים ביצירת מדור "נספחות", שכולל הרבה מההפניות, ההשלמות והרקע שקשורים לאיגרות. חלק זה כולל גם "דברים שכתב רבנו". כן צורף לספר מדור אישים, שמפנה לאזכורם בספר וגם מתאר אותם בקצרה, אם כי לא את כולם. יש מהאישים שהעורכים סבורים כנראה שכולם מכירים אותם – הרב חרל"פ, הרב דוד כהן ("הנזיר"), הרבנית חוה לאה ועוד; לא בטוח שהדבר נכון. מה שמאוד חסר – והיעדרו הורגש גם בכרך הראשון – הוא מפתח עניינים.

לבסוף – מזרזין למזורזין: הכרך שלפנינו כולל מאה ושלוש עשרה איגרות, והוא "מכסה" שנתיים. הכרך הקודם ראה אור בשנת תשנ"א, הוא כלל שמונים איגרות וכיסה שלוש עשרה־שנים (תרס"ז-תרע"ט). חלפו אפוא למעלה משלושים שנה ביניהם, והגענו רק לשנת תרפ"א. בקצב זה, אחריתו מי ישורנו. אהיה לפה לציבור, שמודה על העבר אך מבקש על העתיד: אנא הזדרזו.

הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מערך המחקר במרכז תורה ומדינה