האיש שהפך את יתומי השואה לנערים מלאי ביטחון וציונות

"לקח הרבה זמן עד שחזרנו ליהדות", מספרת חנה כהן, חברת קיבוץ עין־הנצי"ב. "בשבועות הראשונים עוד תליתי מעל המיטה את תמונות הקדושים ששלחו לי מהמנזר, וכשהחברה שלידי אמרה בערב 'שמע ישראל' – אני אמרתי את תפילת הערב מהמנזר שזכרתי בעל פה. לאט לאט הארוחות המשותפות עם ברכת המזון, והשירים בבית הכנסת, שבהתחלה עוד התפללתי בו את התפילות הנוצריות – הזכירו לי את האווירה שהייתה לי בבית, אצל אבא ואמא שלא שרדו את המלחמה".

החוויות הללו אינן נחלתה של חנה בלבד, אלא של עשרות רבות של ילדים שעברו מן המנזרים הנוצריים שבהם הסתתרו בזמן השואה – אל המוסד החינוכי שנפתח עבורם: בית הילדים במרקין (Marquain) שבבלגיה, או בשמו הרשמי "בית הספר למלאכה וחקלאות" של ארגון ברית חלוצים דתיים (בח"ד). "קשה לתאר את האווירה שנוצרה במרקין. לא הכריחו אותנו לעשות שום דבר, הכול זרם והכול היה מובן וטבעי", סיפרה חניכה נוספת, סילבי מנס ז"ל.

סיפורו יוצא הדופן של בית הילדים במרקין הוא חלק מסיפורה של יהדות מרכז אירופה רגע אחרי השואה. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, אך המוני ילדים יהודים, שרבים מהם התייתמו, גדלו במשפחות נוצריות ובמנזרים. מה יהיה גורלם? האם יהיה מי שידאג להם? כיצד ישובו לחיק העם היהודי? 

נתיב הבריחה

עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בבלגיה בין 5,000 ל־6,000 ילדים יהודים יתומים. רבים מהם הוסתרו באופן יזום ובהסכמת הוריהם על ידי ועד ההגנה היהודי (JDC). כ־15 מוסדות שונים קמו כדי לטפל באותם ילדים ובני נוער, רובם הגדול מטעם "הוועד למען קרבנות המלחמה של יהודי בלגיה" (AIVG), שריכז את הפעילות והסדיר את חלוקת הילדים בין המוסדות. אל המציאות הזו התוודע יצחק קנולר, שורד שואה בעצמו, שהעביר את השנים האחרונות של המלחמה בדירת מסתור במרכז בריסל יחד עם אשתו, בנו ובני משפחה נוספים.

קנולר נולד בגרמניה בשנת 1892 למשפחה ברלינאית אורתודוקסית. הוא נשא את לילי לבית רוזנבאום ונולדו להם שלושה ילדים. בעקבות עליית הנאצים היגרה המשפחה בשנת 1936 לאמסטרדם, וכאשר הצבא הגרמני פלש להולנד הם הבריחו את הגבול לבלגיה ולצרפת ומשם לשווייץ. בסופו של מסע בריחה ארוך החזירו אותם השווייצרים לשטחים שנכבשו בידי הנאצים, והמשפחה המשיכה לברוח ולהסתתר. בבריסל החביאו אותם בני משפחה נוצרית, שהיו פעילים גם ברשת ריגול אנטי־גרמנית שעסקה בריגול למען המודיעין הבריטי. בעודו מסתתר בדירה עם משפחתו הצטרף קנולר לרשת הזו, ופעל עימה בפעולות פרטיזניות. באותן שנים קשות נדר שאם הוא ומשפחתו ישרדו את המלחמה, הוא יקדיש את חייו ואת מרצו לאותם ילדים יתומים, פליטי השואה.

וכך היה. בדצמבר 1945 הקים קנולר את ארגון "הצלת ילדים", שמטרתו הייתה להוציא ילדים ובני נוער ממסגרות נוצריות ולהחזירם ליהדות. התופעה הייתה שכיחה מאוד, במיוחד בארצות שנכבשו בשלב מאוחר של המלחמה, שבהן היהודים וגם הגויים כבר היו מודעים היטב לכוונותיהם וליכולותיהם של הנאצים, ולצורך הדחוף להציל את מי שאפשר. תחת מנגנון מסועף וממודר להפליא נמסרו ילדי יהודים למנזרים ולמשפחות נוצריות ובכך ניצלו חייהם. אלא שאחרי המלחמה, במקרים רבים לא נותר מי שיחפש ויפדה אותם, ולפעמים לא היה לאן לחזור. גם כשנותרו שארי בשר – מלאכת האיתור היתה קשה עד בלתי אפשרית, מכיוון שמטעמי חשאיות לא תמיד נוהל רישום מסודר של הילדים, ולא כל מי שידע על מקומות המסתור שלהם נותר בחיים. גם למשפחות המאמצות היה קשה לעיתים קרובות להיפרד מילד או ילדה שהם הסתירו תוך סיכון רב, ולעיתים אף נשלחו בעטיים למחנות ריכוז וסבלו סבל רב. לא פעם היו אלה משפחות חשוכות ילדים, או שהילד היהודי שהגיע אליהם ושבו הם טיפלו מתוך חסד של אמת, נקשר בקשרים הדוקים לבני המשפחה והם סירבו להיפרד ממנו. לא פעם קרה שהילדים עצמם סירבו לעזוב את העולם המוכר והמגונן, אחרי שכבר חוו מעבר מטלטל לפני שנים מועטות.

הוא הדבר בנוגע לילדי המנזרים, שרבים מהם שינו את שמם ואת זהותם, לא כל שכן את דתם. רבים מהם כלל לא זכרו את יהדותם, שממנה הופרדו בגיל צעיר מאוד. כאשר לפתע הגיע אדם זר או עובדת סוציאלית, שסיפרו להם שהם בעצם יהודים וניסו לקחת אותם למקום אחר, מטבע הדברים רבים בחרו להישאר במקום שבו שהו בזמן המלחמה. לעיתים תכופות גם התנהל מעל גבו של הילד מאבק משפטי או בירוקרטי בין מי שחיפשו את אותם ילדים ובין מאמציהם.

לא פחד מטקסים יהודיים

קנולר היה אדם עם חושים חדים ואינטואיציה חזקה בהבנת נפש האדם, אינטואיציה שהצילה אותו לא פעם בתקופת המסתור והלחימה בזמן המלחמה. יחד עם פֶלַה (צפורה) איזבוצקי, עובדת סוציאלית שורדת שואה, שהייתה יד ימינו במפעל ההצלה, הם הבינו שתחת ארגון הגג AIVG הדברים אינם נעשים בקצב ובאינטנסיביות הנדרשת. קנולר גמר אומר לנקוט גישה אקטיביסטית יותר בהוצאתם של הילדים מהמסגרות, ולהקים עבורם מוסד בעל גישה שתחזיר אותם לחיק היהדות.

הגישה החינוכית הרווחת במוסדות AIVG שמה דגש על השלמת שנות הלימוד האבודות, תוך הימנעות (מודעת או בלתי־מודעת) מטקסים דתיים ומחוויות רליגיוזיות מכל סוג. זאת מתוך הנחה שהילדים, בעיקר ילדי המנזרים, טעונים דיים בחוויות שכאלה מהשנים האחרונות, ויש לתת להן משקל־נגד על ידי רכישת השכלה ומקצוע לטובת הגשמה ציונית בארץ ישראל. קנולר גרס ההפך, ויצר מציאות הפוכה לחלוטין. הוא היה משוכנע שרק טקסים יהודיים, רוח נעורים מתפרצת, פעילות חברתית וחינוך חווייתי, יהוו משקל נגד לשנות הילדות האבודות וייתנו מענה לנפשם המתלבטת של הילדים – זאת מבלי לוותר על היבטים לימודיים וחינוך להגשמה בארץ ישראל. קנולר ניצל את הקשרים שיצר עם נציגי הממשל הבלגי הודות לפעילותו במחתרת ואת כישוריו הבין־אישיים המופלאים, וגייס מיליוני פרנקים להקמת מוסד חדש שהתנהל ברוחו ובדמותו.

כבר באמצע אוקטובר 1945 הוקם המוסד במרקין, בתוך מנזר ספרדי נטוש בכפר מבודד, קרוב לגבול צרפת. תחילה היו בו שבעה חניכים בלבד, והתקרה עוד הייתה מחוררת מהפגזות המלחמה. עד מהרה שופץ המקום, ובדצמבר 1945 כבר היו בו 30 חניכים. ביולי 1946 הגיע מספרם ל־75 חניכים, ובינואר 1947 שהו במוסד כ־135 חניכים. הללו, ילדים וילדות, נערים ונערות, מגיל 6 (ובמקרים מסוימים אף קטנים יותר) ועד 17, קיימו במקום חיים יהודיים מלאים ומקיפים, וחוו בו מכלול חוויות ילדות שהיו חסרות להם.

מרקין היה בית הילדים היהודי היחיד בבלגיה שהחזיק בית ספר עצמאי בתוך המוסד. שני בתי הילדים באנטוורפן שלחו את הילדים לבית ספר יהודי בעיר, ושאר בתי הילדים במדינה שלחו את הילדים לבתי ספר כלליים, וקיימו במוסד רק את פעילות ההעשרה ופעילות ההכשרה הציונית. קנולר ראה ערך דווקא בטשטוש מכוון של תפקיד המורה והמדריך. המדריכים הבולטים במקום היו בחלקם חיילי הבריגדה היהודית, שקנולר גייס למשימה החינוכית, והם החדירו בחניכים רוח ציונית ארץ־ישראלית מדבקת. שלושת המדריכים הראשונים במקום היו יעקב בולקה, איש הבריגדה היהודית משדה־יעקב, והאחיות הניה ופולה קורל, שהסתתרו בכפר נוצרי בזמן השואה, ושקדו על טיפוח תודעה יהודית מתוך ספרי לימוד שלקחו עימן. הידע של המדריכים היה דל מאוד, כישוריהם וניסיונם הפדגוגיים היו מוטלים בספק והדבר היה ניכר, אך על כל אלה חיפו יחס אישי של אמפתיה ושותפות גורל, התלהבות נעורים, פעילות דתית וחווייתית בשבתות ובמועדים, שיחות אישיות וקבוצתיות, טיולים ומפגשים, שירה וריקודים, ולצד אלה הקפדה על כללים ומשמעת ברורה.

גם המדריכים שבאו אחריהם המשיכו באותה דרך. בין הבולטים שבהם יש לציין את יעקב אנטמן (גם הוא חייל הבריגדה, שכונה "יעקב הגדול" על שם גובהו, להבדיל מיעקב בולקה שכונה "יעקב הקטן"), דוד ריטרמן ומשה קליבלט. על אלה יש לציין במיוחד את פלה איזבוצקי המוזכרת לעיל, שעמלה בעבודה סיזיפית ובמסירות אין קץ על הוצאת הילדים ממקומות המסתור השונים.

אדם של פרטים

לילי ויצחק קנולר המשיכו לגור בבריסל, וביתם היה מוקד לפעילות ציונית תוססת, אך עיקר דאגותיו של יצחק קנולר הוקדשו למרקין – לגיוס כספים וצוות הדרכה מתאים, לציוד ולתחזוקה שוטפת של הבית. כאדם של פרטים, קנולר נתן את דעתו על עיצוב בית הילדים כמוסד ביתי. דאגותיו הגיעו עד השולחנות בחדר האוכל, כשטרח לרכוש שולחנות עגולים קטנים ולא צרים וארוכים כמקובל, כדי שהחניכים יראו זה את זה בזמן האוכל וירגישו יותר "היימיש", כדבריו. לצד זאת הוא התעניין בגורלם ובחינוכם של הילדים בביקוריו התכופים במקום, ודאג למילוי בקשותיהם וצרכיהם האישיים, שבכורח הנסיבות היו מגוונים ולא קלים למימוש.

כל בתי הילדים בבלגיה סבלו ממצוקת תקציב וממחסור בצוות חינוכי איכותי. בית הילדים במרקין התהדר אומנם במדריכים ומנהלים שהגיעו מהארץ, ובחיילי הבריגדה ששהו בו לתקופות משתנות והילכו קסם על הנערים, אבל השהות של אלה בבלגיה היתה כרוכה בסיבוכים בירוקרטיים, והם נאלצו לחזור לארץ אחרי זמן קצר, שנה לכל היותר.

זה היה גם המקרה של יוסף ולק, שנקרא לנהל את המקום באוקטובר 1946. ולק, גם הוא איש שדה־יעקב (יעקב בולקה, שחזר ארצה בקיץ 1946, שכנע אותו לקחת את המשימה), היה איש חינוך בעל ניסיון, וכך לראשונה התמנה איש מקצוע לעמוד בראש המוסד. ולק הכניס למרקין סדרים ונהלים שלא היו בו קודם לכן. רבים ראו בצעד זה ברכה, אך לאחרים, מדריכים וחניכים, היה קשה להסתגל לכך. ולק סבר ש"משטר מחנה קיץ" אינו הולם מוסד עם יותר ממאה ילדים. הוא ניהל את מרקין במשך שנה עד שנאלץ גם הוא לשוב לארץ. ולק הגיע למרקין עם אשתו רבקה, שלקחה חלק פעיל במשימה החינוכית ובקשר עם הילדים, ועם בתו בת השש – שולמית, לימים הרבנית שולמית מלמד מבית־אל. נראה שלמרות ההבדלים בגישה החינוכית ביניהם, ולק זכה באמונו המלא של קנולר, ובתקופה שבה ניהל את המקום התקבעו כמה מהסדרים והמנהגים הקבועים של מרקין, הזכורים לטובה על ילדי המקום.

דילמת העלייה

האם גישתו החינוכית של קנולר הוכיחה את עצמה? נראה שכן. למרות הקושי באיתור צוות הדרכה הולם, שליווה את המוסד במרקין לאורך כל שנות פעילותו, נראה שהמצב בו היה טוב לאין ערוך מבתי ילדים אחרים בבלגיה, והוא הדין למצבו הכספי של המקום ביחס למוסדות מקבילים.

מלבד אתגרי התקציב, קושי מובנה במוסדות אלה היה סוגיית עלייתם ארצה של הנערים. העלייה היתה שיא ההגשמה שאליה חינכו וכיוונו את הנערים, אך עם זאת היא רוקנה את בתי הילדים מכוחותיו הטובים ביותר. במרקין נרשמו שבעה מחזורים של עלייה, ממרץ 1946 ועד סגירתו בשלהי 1949. מנהלי מרקין הקפידו על כך שעיקר העבודה החינוכית תיעשה במוסד עצמו, ורק נערים ונערות בשלים יעלו ארצה. חשוב מכך – הנהלת המוסד דאגה תמיד להשאיר עתודה משמעותית ומבוססת לטובת המשך קיומו של הבית. גישה זו הוכיחה את עצמה, ו"עובדה היא שכמעט לא נמצאו חניכים ממרקין שחזרו לגולה" (כדבריו של אריה ריזל בעבודה אקדמית שכתב על בתי הילדים בבלגיה, ושממנה שאבנו לא מעט מידע לצורך מאמר זה).

הן מבחינה מספרית והן מבחינה חינוכית בלט בית הילדים במרקין לטובה. קרוב ל־200 החניכים שעברו בו התאקלמו בארץ והעמיקו בה שורשים. רובם נשארו נאמנים לחינוך לערכי תורה ועבודה שקיבלו במרקין, וגם אלה שלא, זוכרים לטובה את הגישה החינוכית שבו. אחד מהם הוא משה גד, שהוא ואחיו אהרן גד התחנכו במרקין. וכך מספר משה: "במרקין הייתה הרגשה שהילד, הפרט, עומד במרכז ההתעניינות של המוסד, מנהליו ומדריכיו. אילו הייתי ממשיך להתחנך בארץ במוסד כמו מרקין, הייתי כנראה נשאר דתי עד היום".

בדצמבר 1947 עזבו את בלגיה ועלו ארצה שני המייסדים של מרקין – יצחק קנולר ואשתו לילי, וכן פלה איזבוצקי ובעלה דוד (בוטק), שעל מעלליהם בתקופת המלחמה ולאחריה ראוי לספר בנפרד. בית הילדים המשיך לפעול תוך התמודדות עם הקשיים שליוו אותו מיום הקמתו. בקיץ 1948 הובילו הקשיים הכספיים לעזיבת הבית במרקין והעתקת המוסד לרונקייר (Ronquieres), הסמוכה יותר לבריסל. בית הילדים המשיך להתקיים עד קיץ 1949, ועם סגירתו עלו רוב הילדים ארצה. יצחק קנולר הספיק לחיות בארץ ישראל תקופה קצרה במיוחד: חודשים ספורים אחרי שעלה לארץ פרצה מלחמת העצמאות, וב־18 במאי 1948 – שלושה ימים אחרי הכרזת המדינה – הוא נהרג יחד עם אזרחים רבים בהפצצה המצרית על התחנה המרכזית בתל־אביב. חודשיים קודם לכן נהרג בנו ארווין בקרב באזור עטרות. רעייתו לילי קנולר נותרה עם שני ילדיהם, והאריכה ימים עד גיל 104. גם פלה איזבוצקי האריכה ימים ונפטרה לפני כשנה, בגיל 101.

לאורך השנים נערכו כמה מפגשים של "ילדי מרקין", בקיבוץ עין הנצי"ב שבו נקלטה קבוצה לא מבוטלת של בוגרי המוסד, ובבית העדות בניר גלים. ביום שלישי ח׳ באייר, 6 במאי, ייערך בירושלים ערב מורשת וזיכרון לבית הילדים במרקין (לפרטים כתבו בגוגל "כנס ילדי מרקין תשפ״ה"). המפגש מיועד לילדי מרקין לדורותיהם, למשפחות ולציבור הרחב, והכניסה אליו חופשית. #

מתוך הסרט "להציל את הרוח", על בית הילדים במרקין בהפקת בית העדות להנצחת זיכרון השואה

מתן ברזילי הוא מנהל מערך האוספים המיוחדים בספרייה הלאומית; פרופ׳ מעוז כהנא מלמד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב. שניהם ניניו של יצחק קנולר