"חשבנו שלעולם לא נדע על הרגעים האחרונים שלהם, עכשיו סגרנו מעגל"

ברגע של כנות, כאשר המשפחה הייתה מכונסת יחד בחג ראשון של סוכות תשפ"ד, אמר איציק שפיר לבנו דור שהוא חסר לו מאוד במהלך ברכת כוהנים בבית הכנסת. בני המשפחה שוחחו בפתיחות אופיינית על כך ששניים מתוך ארבעת הילדים בחרו באורח חיים שאיננו דתי. איציק ומרים הבהירו שמה שחשוב להם זה שהילדים יהיו מאושרים ואנשים טובים, ואיציק ציין רק שהיה שמח לעטוף את דור, הבן היחיד במשפחה, תחת טליתו במהלך הברכה ולשים יד על ראשו כמנהג אבות ובנים. למחרת בבוקר ניגש דור להוריו ואמר: "אני רוצה שתדעו שאני אוהב אתכם מאוד. ואבא, בפעם הבאה שאני מגיע לשבת, אבוא לבית הכנסת לברכת כוהנים. לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך".

בשבת הבאה, חג שמיני עצרת, נרצחו דור וחברתו סביון חן קיפר על ידי מחבלים ברכבם, בעת שנמלטו מירי הטילים בדרום. בהלווייתו של דור בירך אותו אביו בפעם האחרונה בברכת כוהנים, שמילותיה נחרטו על מצבתו. "מאז, בכל ברכת כוהנים בבית הכנסת אני עוצם עיניים ואני יחד איתו", אומר איציק.

את הסיפור הזה, לצד סיפורים נוספים ותובנות מעולם השכול, משתף איציק ב"אל תמחאו לי כפיים", מופע מוזיקלי אינטימי של שירים ישראליים בביצועו. הוא עומד על הבמה כשלצידו נגנים מקצועיים, ומדבר על תקווה ועל בחירה בחיים. ובניגוד לכותרת, כבר אחרי השיר הראשון הוא מבהיר: "אפשר למחוא כפיים". מאז שבעה באוקטובר הדמעה מצויה בעיניו של איציק, אבל במהלך ההופעה הקהל לא רק דומע אלא גם צוחק ומתרגש. כך איציק מבקש שנזכור את דור וסביון – מחויכים ואוהבים כפי שהיו בחייהם וכפי שהם משתקפים בתמונה הקטנה הסמוכה לפמוטי השבת בבית שפיר, ובתמונה המשפחתית המוגדלת בסלון הבית מיום ההולדת האחרון של דור, יום הולדת 30.

מי שברח נרצח

במשך 21 שנים התגוררה משפחת שפיר בעיר מודיעין, ושם גדלו דור ושלוש אחיותיו – ניצן, שחר ואופק. איציק (58) עסק רוב השנים בניהול עמותות, ומרים (57) בהכוונה תעסוקתית; בין השאר, היא הקימה את תחום ההכוונה בעמותת פעמונים. לפני כשש שנים, עם התרוקנות הקן, עברו השניים לגור בעיירה שלומי, דרך תנועת "אור" שמקדמת התיישבות בנגב ובגליל. בשלומי הם הקימו יחד מרכז מבקרים וייעוץ בשיטת אבחון ייחודית בצבעים ובריחות שמרים למדה בהונגריה, לצד צימר מושקע. "עד שבעה באוקטובר חיינו שם באושר", אומר איציק. "האנשים בשלומי חמים וטובים, ויש נוף של הר וים שאפשר לראות מהבית. הילדים אהבו לבוא לבקר".

את שמחת תורה ההוא העבירו איציק ואחותו לצד אימם בבית אבות בבני־ברק; מרים נשארה בשלומי. "ביום שישי הלכתי לבקר את דור וסביון בדירה שלהם בקריית־אונו, יחד עם הבת שלנו אופק שנסעה לשבת גרעין ביפו", מספר איציק. "ישבנו אצלם לקפה, שאלנו אם יש להם תוכניות לסופ"ש, והם סיפרו שהם כנראה הולכים לאיזו מסיבה. אמרנו יופי ושייהנו, אפילו לא שאלתי איפה זה". דור וסביון נסעו למסיבת פסיידאק שהתקיימה ליד קיבוץ נירים, עם כ־70 מבלים. "זו לא הייתה מסיבה מאורגנת כמו הנובה, אלא מסיבת טראנס מהסוג שאף אחד לא יודע עליהן עד לרגע האחרון. הודעות עוברות בוואטסאפ, ואנשים זורמים לשם מעכשיו לעכשיו".

למחרת בבוקר התעורר איציק מהאזעקות ושב לישון. אחרי תפילת שחרית קרא לו אחד העובדים הזרים במוסד הסיעודי ואמר לו שאחיו מחפש אותו בטלפון. "הלכתי לחדר צדדי – בכל זאת, מקום דתי – כדי להתקשר לאחי, והוא אמר לי שיש בלגן בדרום. לא הבנתי את העניין, עד שאחי הוסיף: דור שם".

במקביל בשלומי, מרים נכנסה למקלט עם תחילת האזעקות. בתשע וחצי בבוקר הודיעה לה בתה שחר שדור וסביון בדרום, בתוך הבלגן. מרים הדליקה טלוויזיה, נדהמה לראות את הטנדרים בשדרות ובאופקים, ומיד התקשרה לאיציק. "מרים תמיד מחוברת להתראות של פיקוד העורף במקומות שהילדים נמצאים בהם, ובמקרה של דור אנחנו מקפידים במיוחד כי הוא סחב פוסט־טראומה מצוק איתן", מסביר איציק. "אבל באותו יום היא הייתה בטוחה שהוא בקריית־אונו עם סביון והכלבה דוריס, כלבת השירות שלו שמאומנת לסייע לפוסט־טראומטיים".

כך החל המסע המייסר בחיפוש אחר דור וסביון. סתיו, אחותו של סביון, חבְרה למרים. השתיים הגיעו לדירתם של בני הזוג בקריית־אונו והסתייעו בפורץ שפתח את הבית כדי לשחרר  את הכלבה דוריס ולגלות שאין מה לחפש שם.

דור שירת ביחידה מובחרת בשריון, שכמה מחבריה נפגשו במסיבת הטבע המדוברת. "דור וסביון היו בין הראשונים שברחו משם עם הרכב כדי להגיע למיגונית. אף אחד לא דמיין חדירת מחבלים", אומר איציק. "למעשה, מי שברח משטח המסיבה הזו נרצח לאחר שנתפס ביישובים, במיגוניות או בדרכים. דווקא מי שנשאר בשטח ניצל, כי המחבלים בכלל לא ידעו על המסיבה הזו".

לאורך השנה וחצי האחרונות אוסף איציק כל פיסת מידע על השעות האחרונות של השניים. מהממצאים שלו עולה כי בשעה 6:45 הגיעו דור וסביון לצומת מעון ונכנסו למיגונית. ב־7:08 התקשרה סביון למשטרה, דיווחה שהם היו במיגונית וירו עליהם. היא לא ידעה לומר אם מסתובבים שם מחבלים או חיילים. סביון הוסיפה שיש גופות בצומת ושהם נסעו משם. השניים המשיכו להצפין עם הרכב, כאשר דור נוהג וסביון לידו. הנתונים בווייז מלמדים שהשניים כיוונו הביתה, לקריית־אונו. "בהקלטת השיחה למוקד סביון נשמעת רגועה יחסית. נראה שהם הצפינו מצומת מעון שבעה ק"מ והגיעו לצומת גמה", מתאר איציק בדמעות. "הם נורו בסביבות השעה 7:15".

מסע של חוסר ודאות

בינתיים באזור המרכז, משפחות שפיר וקיפר לא ידעו את נפשן. "דור וסביון הוגדרו כנעדרים, והתקווה הייתה שהם מתחבאים. לא ידענו מה עדיף, הרוגים או חטופים, בטח עם הפוסט־טראומה של דור". איכון טלפוני שנעשה מאוחר יותר איתר את המכשירים בצומת גמה. המומחים הבהירו שהטלפון של דור נכבה ידנית, ואילו בזה של סביון אזלה הסוללה.

במוצאי שבת נפגשו לראשונה ההורים של דור עם ההורים של סביון, שנה אחרי שהשניים החלו לצאת. "דור וסביון הכירו עשור קודם לכן באילת, אבל הם לא היו זוג", מספר איציק. "בשלב מסוים דור החליט שהוא רוצה למצוא זוגיות, חידש איתה את הקשר, והאהבה פרחה. הם תכננו להתחתן בקרוב, וכצעד ראשון עברו לגור יחד ביולי 23'".

אחרי היכרות קצרה עם ההורים של סביון, כשברקע הקטסטרופה משודרת בטלוויזיה, החליטו מרים ואיציק לחפש את הילדים בבית החולים סורוקה. במקביל, אימה ואחותה של סביון נסעו לתל השומר. "במוצאי שבת כביש 6 היה עמוס כוחות צבא. הייתה אווירה של מלחמה והרגשה שכולם דוהרים להביא ניצחון. צפרתי בהתרגשות, לעודד את הלוחמים בדרך דרומה", מתאר איציק.

בסורוקה האווירה הייתה שונה לחלוטין: "בלגן שלם, המון הורים על כמה פקידות בודדות. הרשימות היו מסודרות יחסית, רשימה ממוחשבת מכל בתי החולים. הם לא היו כתובים שם, אז אמרו שאולי הם מוגדרים כאנונימיים ושכדאי לצפות בתמונות של הפצועים הלא מזוהים. הבנו שצריך לבדוק פיזית את האנונימיים בכל בתי החולים". חברים של המשפחה התחלקו בין בתי חולים שונים, ושבו ללא תוצאות. חבר־משפחה שהוא איש משטרה בכיר סיפר להם שעומד להיפתח חמ"ל משפחות בלהב 443. השניים מיהרו לנסוע לאיירפורט סיטי, לשם התנקזו אלפי משפחות מודאגות.

"היו שם עובדים סוציאליים, משטרה וצבא שניסו לעשות סדר", ממשיך ומתאר איציק. "כל משפחה נקראה לתת תצהיר ולמסור די־אן־איי של הנעדר שלה. ואז, בסביבות שתיים בלילה של מוצ"ש, אומרים לנו: לכו הביתה, נתקשר כשיהיה מה לומר. לא היה לנו בית ללכת אליו כי הרי לא ניסע לשלומי במצב הקיים, אז נשארנו שם, בתקווה שיגיע מידע במהלך הלילה. אני זוכר שראינו שם רבים מההורים שבדיעבד הכרנו כהורים לחטופים או לנרצחים ולפצועים, בשלב שאף אחד מהם עוד לא היה מוכר לציבור".

ביום ראשון בבוקר הגיעו מרים ואיציק שוב לדירה של דור וסביון בקריית־אונו. "הכניסה לדירה הייתה קשה מאוד. הבית חי ונושם, והם לא שם. עוד היו כלים בכיור, כביסה תלויה". משם הם החליטו לנסוע למחנה שורה. "לא שחשבנו שיצא מזה משהו, אבל לא היה לנו משהו יותר טוב לעשות", הוא מסביר. "אלה היו השעות הראשונות, אף אחד לא ידע מי נגד מי. הפעלתי קשרים ואמרו לי שדור וסביון לא שם. נסענו לישון אצל חברים בנוף־איילון. הבנות שלנו התנקזו בינתיים למודיעין, לדירה שתרמו להן. חשבנו שלא כדאי שיראו אותנו במצב הזה, בין טלפונים מודאגים".

את יום שני העבירו איציק ומרים בראיונות לתקשורת הישראלית והזרה, עד שבתשע בלילה הודיעה להם סתיו שגופתה של אחותה סביון זוהתה במחנה שורה. "היינו עמוק איתם בשבר שלהם, והבנו שתכף מגיעים גם אלינו", מתאר איציק והדמעות שבות לעיניו. "דאגנו שהמשפחה ובמועצה בשלומי ידעו איפה אנחנו, למקרה שצריכים לבוא לבשר לנו. אבל עוברות שעה ושעתיים ולא קורה כלום. לא ידענו מה לחשוב. בשתיים בלילה התקשר חבר של דור ואמר לי 'שמע, ניסיתי להתקשר לדור ויש קו. הטלפון מצלצל'. הודענו לחבר מהמשטרה, שגילה בעזרת איכון שהפלאפון בלהב. ביקשנו שייכנסו לטלפון, אולי נוכל למצוא שם איזה רמז. דור היה מסודר מאוד, אולי הוא מתחבא וצילם משהו משם. אבל אמצע הלילה ואין מי שיפרוץ את הטלפון לפני שמונה בבוקר. הציעו לנו להגיע בשש ולדאוג שדברים יזוזו".

בשלישי בבוקר, כשהם עסוקים עדיין בניסיונות לפרוץ למכשיר הטלפון של דור, הוצע להם לרדת לשטח לחפש אחרי דור בעצמם. חברים טובים ממודיעין יצאו בשני ג'יפים לשטח המסיבה. "אנחנו נשארנו בלהב, וזה היה נורא. כל פעם פונים לשוטר ומסבירים הכול מההתחלה, ואז הוא הולך ומגיע אחד אחר, ושוב הכול מההתחלה. ביקשתי שיצמידו לנו מישהו אחד קבוע, וכך היה".

בצהרי יום שלישי, כשהם בהמולת חדר האוכל של להב, ביקש מהם השוטר שהוצמד אליהם שיבואו איתו לחדר צדדי. "מתחילה התקהלות סביבנו", מספר איציק בדמעות. "עוד שוטר ועוד עובדת סוציאלית, ויש רחש במסדרון. אני אומר למרים שנראה לי שקורה פה משהו. אנחנו מתיישבים, ואז השוטר אומר לנו את המילים הקשות: אני מצטער…".

הקושי בחגים

אחרי זעקות השבר הגיע הצורך להודיע לילדות. מרים ואיציק הגיעו לדירה במודיעין ופגשו את שחר בתם יוצאת להלוויה של סביון. "היא ראתה אותנו יוצאים מהמעלית, ולא היה צריך להגיד כלום".

למרות הרצון לקבור את בני הזוג יחד, הדבר לא הסתייע. סביון נקברה בירקונים, דור בעיר הולדתו מודיעין. את ימי השבעה העבירה משפחת שפיר אצל שכניהם לשעבר במודיעין, שפינו את הבית במיוחד. "במהלך השבעה הגיעו שני שופטים תושבי העיר שעוברים בין האבלים, והשאירו מספר טלפון למקרה שנצטרך משהו. אחרי השבעה הבנתי פתאום שאין לנו איפה לגור. שלומי מפונה, וממילא לא מתאים להתרחק כל כך מהבנות. חצי שעה אחרי שהתקשרתי לאחד השופטים כבר הייתה לנו דירה לגור בה בעיר", מספר איציק, ודמעות התרגשות זולגות על לחיו. "לא היה בדירה שום דבר חוץ מספה, אבל תוך יומיים מילאו לנו את הבית. הכול בהתנדבות ומתוך רצון טוב".

המשפחה עברה לגור יחד, כולל הבת הנשואה ניצן, בעלה עמרי ובתם הפעוטה. אחרי חודשיים ניצן ומשפחתה עברו לדירה משלהם, שחר עברה לגור עם בן זוגה, וההורים נשארו עם אופק שהתחתנה בספטמבר האחרון וכעת היא גרה בנחלים. "הייתה דילמה אם לקיים את החתונה במהלך שנת האבל, אבל ידענו שיהיה מורכב בכל מקרה אז לא היה טעם לדחות. בקרוב גם שחר צפויה להתחתן".

איך חוגגים בתוך האבל הזה?

"בפורים האחרון העליתי פוסט על הקושי לברך 'פורים שמח'. את פסח השנה עשינו בחו"ל, כי בשנה שעברה היה קשה מדי כאן. שמחות וחגים זה משהו מורכב עבורנו. הקושי באירועי שמחה בא לידי ביטוי אצל כל אחד מאיתנו באופן אחר. הסתכלתי במילון אבן־שושן מה זה שמחה – אושר, סיפוק. אני חושב שיש נקודות שבהן אפשר להרגיש גם היום אושר וסיפוק. ברור שאנחנו שמחים סביב החתונות, ויחד עם זה דור לא איתנו והוא חסר מאוד. בחתונה של ניצן ועומרי הוא הנחה את החופה, והוא היה אמור להיות החתונה הבאה, כך שזה נמצא שם ברקע כל הזמן".

רק לפני חודש – כמעט שנה וחצי אחרי שנרצחו – נסגרו קצוות נוספים בנוגע לרגעיהם האחרונים של דור וסביון. כמה ימים לאחר שאיציק התארח בהסכת של תמיר דורטל, אחד המאזינים יצר קשר וסיפר שהוא טיפל בהם בשטח ופינה את גופותיהם לשורה. "בשלב מסוים אתה משלים עם זה שיש דברים שאתה יודע סביב המוות שלהם ויש דברים שלא", אומר איציק. "ופתאום מתברר ששני צעירים ביחידת איסוף חללים יודעים לספר לך פרטים שחשבת שלעולם לא תדע. זה היה שעתיים לפני שבת, ומיד הודענו גם לסתיו, אחות של סביון, וביום ראשון נפגשנו כולנו בזום. פתאום יש לנו סגירת אירוע. היום אנחנו יודעים לספר שמצאו אותם בתוך הרכב שהידרדר לתעלה. הגופות היו שלמות והם החזיקו ידיים. הידיעה שהם לא סבלו, חשובה לנו מאוד. מתברר שהגופות הועברו לשורה כבר באותו מוצ"ש, אבל המכון היה ערוך רק לאירוע רב נפגעים של 120 חללים, ובפועל הגיעו 1,200 גופות. לקח זמן עד שזוהו".

טראומה מוסרית

דור גדל במסגרות דתיות, הדריך בבני עקיבא ולמד בישיבה התיכונית בעיר מגוריו. במהלך לימודי התיכון בחר להוריד את הכיפה, צעד שלא היה פשוט להוריו.

"זה היה לנו מאתגר, הרי הורים רוצים שהילדים ילכו בדרכם", משתף איציק. "אבל מרגע שעברנו להכלה, כל מערכת היחסים השתנתה ונהיה טוב. שחר חזרה בשאלה אחריו, אבל נראה לי שכולנו על הרצף, ההגדרה פחות רלוונטית היום. אני זוכר שבאחד הדיונים שלנו על דת, דור אמר לי 'אבא מה זה חשוב דתי או לא, העיקר תהיה בן אדם טוב'. זה מה שהוא היה. הכי טוב, יותר ממני. מי בכלל מחליט מי דתי ומי לא? איפה זה כתוב?"

מבצע צוק איתן תפס את דור אחרי שירות של שנתיים בסדיר. הוא לחם בעזה, אך רק במהלך טיול עם חבר בהודו הבין שהוא בפוסט־טראומה. אחרי הטיול למד תקשורת במכללת ספיר. האזעקות התדירות שם היו חוויה לא פשוטה עבורו. "דור סבל מ'טראומה מוסרית', תחום פחות מוכר. מדובר בטראומה שעולה כתוצאה מאירוע שחווית, עשית או עשו לידך, שנוגד את אמות המוסר שלך. זה עלול לקרות לאנשים עם אמות מוסר גבוהות גם במלחמה צודקת. דור היה איש צדיק באמת, טוב לב, רודף צדק וישר בצורה מטורפת".

במהלך המופע מספר איציק על הזכאות של דור לקבל כלב שירות. "התור ארוך ויש כלבים מעטים. הזדמנה לו האפשרות לקצר תהליכים, אבל דור לא היה מוכן לשמוע. הוא המתין כמעט שנתיים, אבל לא העלה בדעתו שנזקק אחר ימתין בגלל שהוא עקף אותו. בשבעה הבנו כמה חברים קרובים היו לו. הוא ידע להקשיב, והיה לו חוש הומור נהדר. הוא עבד כעורך ומפיק בהסכת 'עושים היסטוריה', ועזב שנה לפני 7 באוקטובר. אחד הפרקים בהסכת הוקדש לזכרו".

מרים ואיציק לא שבו לעבודתם מאז האסון. כל אחד מהם נושא את השכול באופן אחר ומטופל בדרך שונה. נראה כי בעוד מרים התכנסה פנימה, איציק מעבד את השכול תוך התבטאות כלפי חוץ. "יש תפיסה כאילו כל השכול הוא יחידה אחת של משפחות שחוות את אותו הדבר. אני חושב שאין שכול אחד שדומה לשני. כל אחד עובר את זה אחרת, גם בתוך אותה משפחה. צריך להבין את השונות ולהכיל אותה. הרבה אנשים עם כונות טובות שואלים 'מה נשמע', שאלה שאני עדיין לא יודע איך לענות עליה. יש אפילו מי ששאל 'נו, יצאתם מזה?'. או נותני העצות: 'תצאו קצת, אתם חייבים לצאת'. כולם עם 'חייבים' ו'חייבים'. ובכן, אנחנו לא חייבים שום דבר. יש אמת בדרישה להתמודד עם זה 'בשביל הבנות שלכם', אבל זו אמת שאנחנו יודעים אותה לבד".

בחודשים הראשונים אחרי האובדן החל איציק בהפקת קליפ לשיר שכתב, "הילדים של חורף 23'". "הייתי טעון בהמון כעס. ניסיתי להבין איך דבר כזה יכול לקרות, ונזכרתי בשיר חורף 73'. היה לי פרץ כתיבה. דמיינתי שזה יהיה ההמנון שלנו, המשפחות השכולות. כתבתי מילים, ניצן שלנו שיפרה קצת, ונוצר השיר שרציתי לצעוק לעולם.

"צריך להבין, אירועי שבעה באוקטובר מתחלקים לכמה גזרות: הצבא, היישובים והמסיבות. לצבא וליישובים יש אבא ואימא, יש מסגרת משותפת, יש קהילה. למסיבות אין שום דבר. כלום לא מחבר בינינו למעט העובדה שהילדים שלנו הלכו לרקוד באותה שבת. קבוצות הוואטסאפ קמו ביוזמת המשפחות עצמן, מתוך הבנה שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו ולזכויות שלנו". דרך הקבוצות הללו הגיע איציק למשפחות נוספות, והציע להם להשתתף בקליפ המטלטל. הסרטון צולם בחניון רעים וב"קבינה" שבצומת בילו – סדנת מוזיקה למתמודדי נפש.

הסרטון עלה ליוטיוב לפני שנה. כשהפרויקט הזה הסתיים, חיפש איציק עשייה חדשה שתלווה את תהליך ההתמודדות עם השכול. "אני מתנסה בכל מיני דברים שלא עשיתי קודם, כמו פיתוח קול שתמיד רציתי לנסות. מה יכול להיות, מקסימום זה יצליח. נרשמתי לבית ספר למוזיקה ברעות, וחיברו אותי למורה רפאל, שזיהה אצלי קול רדיופוני. הוא ביקש שאתחיל לשיר, שרתי את 'יסמין' של להקת הפיל הכחול, ורפאל אומר לי 'תקשיב, אתה זמר'".

כעבור שלושה שיעורים העז איציק לברר אם הוא יכול לעלות על במה ולהופיע בפני קהל. רפאל אמר שבהחלט כן – "לא קיסריה, אבל לאט לאט", צוחק איציק. מכאן הדרך להופעה הייתה מהירה. "שנה אני מחפש איך להנציח את דור ולהביא את הערכים שלו לעולם, ופתאום מצאתי דרך".

"מדבר עם אלוקים כל הזמן"

שם המופע, "אל תמחאו לי כפיים", נלקח משם של הרצאה שהכין דור והתכוון להעביר לצעירים לקראת גיוס ובמהלכו. "דור התכוון לדבר על פוסט־טראומה, על מוסר ועל גבריות רגישה. הוא הסביר לנו שהוא מבקש שלא ימחאו לו כפיים, כי הוא לא רואה את עצמו גיבור. במופע עצמו אני מסכם: בשבילנו דור היה גיבור, אז בואו נמחא לו כולנו כפיים".

את הטקסט למופע כתב איציק תוך שעתיים, את השירים בחר בקפידה, והחתן שלו הצטרף אליו בגיטרה. את ההופעה הראשונה עשו בקבינה, ששמחו לצרף למופע את הנגנים שלהם. יחד הופיעו בסוף אוגוסט מול כמאתיים איש, בעיקר בני משפחה וחברים. "היינו באנרגיות טובות וחיבור חזק לדור ולקהל", משתף איציק. "בתחילת ספטמבר, שלושה ימים לפני החתונה של אופק, הרמנו מופע נוסף לטובת אלה שלא הסתדרו עם התאריך המקורי. משם המופע התחיל להתגלגל מפה לאוזן. העלינו כבר למעלה מארבעים הופעות – לחברות, לקהילות וליישובים בכל מיני מקומות בארץ. הייתה לנו גם הופעה בקפריסין, לישראלים שנמצאים בלרנקה וביער הסודי. היום אפשר להזמין את ההופעה דרך הפייסבוק שלי, או לבדוק שם היכן ההופעות הבאות".

איציק הופיע גם בכיכר החטופים, אבל הוא מודה שקשה לו מאוד לצלול אל סיפורי הכאב האחרים, ואפילו של החטופים. "יש לי את ההתמודדות שלי, וההופעה בכיכר הייתה מורכבת עבורי. יש כאלה שחוזרים ויש כאלה שלא, ויש גם את התחושה ששכחו אותנו, משפחות המסיבות. יש הרבה שכול – אזרחי וביטחוני, תאונות דרכים ומחלות, טרור ומלחמה. הנסיבות משנות מאוד. משפחות שכולות מהצבא זה קבוצת חרבות ברזל; המשפחות השכולות של המסיבות זה השבעה באוקטובר – ואלה שני אירועים אחרים לגמרי. חיילים שנופלים במודיעין זוכים להנצחה, דרך ומשעול שקוראים לזכרם. נרצחי טרור לא, גם לא של 7 באוקטובר. הם מקבלים ספסל עם שלט. זה עצוב בעיניי, אבל אין לי כוח למלחמות האלה".

איציק מעיד על עצמו שהוא עוד שם, בשבעה באוקטובר. "עוד לא הגעתי לחרבות ברזל", הוא אומר. "העולם התקדם למלחמה, וכאילו עברנו על מה שקרה לסדר היום. קצת תחקירים צבאיים וזהו, הרוב נשארו בתפקידם. עולם כמנהגו נוהג. היה פה מחדל שבגללו דור וסביון לא פה, נקודה. זה לא משהו שאמור לקרות במדינה ריבונית. איך יכול להיות שאף אחד בהנהגה לא לקח באמת אחריות? איך אף אחד לא הרים טלפון להגיד סליחה שאיבדת במחדל הזה בן? ואני אומר את זה כאיש ימין".

מה עובר עליך במהלך ההופעה?

"וואו, אני מרגיש חיבור מטורף לדור וחיבור מטורף לקהל. אני מרגיש שאני מצליח להביא את הסיפור האישי לקהל ולהוציא ממנו עוצמות ותובנות שעוזרות לאנשים. אני שומע תגובות מרגשות מהקהל וזה מחזק אותי, ואני מקבל פידבקים על אימוץ תובנות מהמופע ועל שינויים בחשיבה. המופע מתאים לכל השנה, לא רק לימי זיכרון, והשאיפה שלי היא להגיע לכמה שיותר אנשים, להביא להם מסרים של אור, אהבה ותקווה".

בעידוד מטפלת שמלווה אותו, איציק מתכנן לפתוח בקרוב הסכת בשם "אל תמחאו לי כפיים – פודקאסט בגובה העיניים". "הייתי רוצה שיהיה בו סיפורי שכול, פוסט־טראומה ודת, וכל מה שביניהם. אבל אני לא רוצה להגביל את עצמי".

אז בוא נדבר על שכול, פוסט־טראומה ודת.

"זה מורכב. אני מפריד בין אמונה והלכה. באמונה נשארתי באותו מקום, עם תשובות חלקיות כמו לפני המתקפה. בהלכה אני חווה יותר קושי. לא הצלחתי לקבל תשובות משכנעות, במיוחד על עיקר וטפל בפרטי הלכות. חבר'ה התבלבלנו, זו לא הייתה כוונת המשורר. יש דתי־לייט ויש מסורתי ויש את דור הבן שלי, שהקפיד יותר מכולנו בכל הנוגע למצוות שבין אדם לחברו".

בתוך התהליך יש לך שיח עם אלוקים?

"אני מדבר עם אלוקים כל הזמן. תמיד הייתי ואני עדיין דתי סרוג שמתפלל שלוש תפילות ביום, בטח עכשיו בשנת האבל על אימא שלי, שנפטרה לפני כשלושה חודשים. גם לפני 7 באוקטובר היו אסונות, חלק מהמשפחות של ההורים שלי נרצחו בשואה, אבל ברור שאירוע כזה הוא עניין מטלטל. כשמרים התקשרה באותה שבת ואמרה שדור שם, אמרתי לעצמי שיהיה בסדר. הבומבה שחטפתי היא שלא תמיד יהיה בסדר, וזה מלווה אותי. ידידתנו הרבנית רחלי פרנקל אמרה: 'אלוהים לא עובד אצלנו'. כך שאין תשובות איך זה יכול להיות, ואני לא מנסה להגיע לתשובות. אנחנו חיים פה גג 120 שנה, ובסוף יש חיי נצח. אני מאוד מתחבר לעולם הנשמות. אני מבין שיש אנרגיות שאנחנו לא מבינים".