"כל חייו חיפש": החלל שנערכו לו הלוויה צבאית, הלוויה יהודית והלוויה נוצרית

851 חיילים נפלו, עד לרגע כתיבת השורות האלה, במלחמת חרבות ברזל. אבל רק לאחד מהם נערכו שלוש הלוויות שונות. יונתן דין חיים, חייל בהנדסה קרבית, נהרג ברצועת עזה ביום הראשון של חנוכה תשפ"ד, 8 בדצמבר 2023. יונתן היה גר צדק (את השם חיים הוא הוסיף לעצמו כשם פרטי נוסף עם גיורו). כארבע שנים לפני מותו, בהיותו בן 21 בלבד, הוא התגייר מתוך אהבה כנה ליהדות. וכך, עם נפילתו נערכה לו הלוויה צבאית ראשונית במחנה שורה, שאליו נאספו כל גופות החללים; הלוויה שנייה ניהל רב יהודי, באחוזת הקבר של המשפחה בארה"ב; והלוויה שלישית, שבעצם הייתה יותר טקס זיכרון, התקיימה בכנסייה המקומית.

יונתן נולד ב־1998 כבן בכור למשפחת חוואים כפרית, בכפר הילטון שבצפון מדינת ניו־יורק. אביו, ג'ונתן דין האב, מספר: "גרנו בחווה של 12 דונם. היו לנו תרנגולות וכמה פרות שגידלנו בעצמנו, קצרנו חציר משלנו, והייתה לנו גינת ירק טיפוסית". המשפחה ניהלה אורח חיים דתי בפטיסטי, שכלל כמובן הליכה לכנסייה מדי יום ראשון. יונתן נשלח ללמוד בבית ספר נוצרי פרטי.

בהיותו בן 15, התגרשו הוריו של יונתן. האב התחתן בשנית, ומהנישואין השניים נולדו ליונתן עוד ארבעה אחים למחצה. המשפחה והחברים נמנעים מלפרט, אבל נראה שתהליך הגירושין היה טראומטי למדי עבור יונתן הצעיר. הוא עבר לגור עם אימו בעיירה הסמוכה ברוקפורט, וגם שם למד בתיכון פרטי נוצרי. כחלק מהאופי הנוצרי של התיכון, הוא כלל גם את לימודי השפה העברית, לשונם המקורית של כתבי הקודש; כך נוצרה הזיקה הראשונה של יונתן לעולם היהודי.

מי שהייתה לימים חברתו בישראל, נג'מה ארונוב, מספרת: "יונתן, בניגוד גמור אליי, היה אדם מאוד מאמין, וכל חייו חיפש את המסגרת הנכונה לביטוי הזהות האמונית שלו. הוא קרא את התנ"ך, את הקוראן, את הברית החדשה ובערך כל ספר דתי שאפשר למצוא – עד שהחליט שהיהדות היא הדת שהוא מרגיש הכי קרוב אליה".

החיפוש הרוחני של יונתן נמשך כמה שנים, והתעצם כשעבר ללמוד בקולג', גם הוא בעל אופי נוצרי, בעיר רוצ'סטר הסמוכה למגורי אימו. חיפושיו הובילו אותו אל הרב הקונסרבטיבי ליאונרדו ביטרן, רב קהילה ברוצ'סטר. "בכל שבת אחרי התפילה אנחנו מקיימים ארוחת צהריים משותפת לכל חברי הקהילה", מספר ביטרן. "פעם אחת ראיתי בחור צעיר שלא הכרתי יושב בארוחה הזו. שאלתי אותו מי אתה, והוא אמר לי שהוא לא יהודי אבל מאוד מתעניין ביהדות ורוצה להכיר יותר. אמרתי לו שאשמח ללמד אותו".

השניים נפגשו אחת לשבוע במשך כמה חודשים, עד שיונתן החליט שהוא מעוניין להפוך ליהודי. "הוא המשיך ללמוד בעצמו לאורך שנתיים, ואז ליוויתי אותו בתהליך הגיור", מתאר ביטרן. "הוא עבר ברית מילה והלך למקווה, ובסופו של דבר החליט שהוא מתעניין גם בישראל והתחיל לבדוק אפשרות של עלייה".

אביו של יונתן אומר שהוא קיבל לחלוטין את החלטת בנו להתגייר ואז לעלות לישראל: "שמחתי מאוד בשבילו. חשבתי שאם זה המקום שאליו הלב שלו מוביל וזה מה שעושה אותו מאושר, אז למה לא". עם האם, גרייס, הסיפור היה כנראה מורכב יותר; ניסיונותיי ליצור עימה קשר במהלך הכנת הכתבה לא צלחו.

במהלך התואר הראשון שלו בלימודי דרום אמריקה, השתתף יונתן במסע "תגלית" הכולל עשרה ימי סיור אינטנסיביים בישראל, והתאהב בארץ. באותו מסע גם החל הקשר שלו עם נג'מה ארונוב, שנמשך עד יומו האחרון. ארונוב, בעצמה יהודייה מקליפורניה (שנולדה בשם העברי כוכב, אבל בילדותה החליטה לשנות אותו לגרסה הערבית נג'מה), עלתה לארץ בעקבות אותו מסע. יונתן, לעומת זאת, חזר להשלים את התואר שלו ברוצ'סטר, אבל הקשר ביניהם נמשך. ארונוב החלה לשרת בצה"ל כבר ב־2018, במסגרת יחידת "שראל" המארחת מתנדבים מחו"ל (מטבע הדברים רובם ככולם יהודים) המבקשים לסייע לצה"ל. כאשר יונתן עלה לארץ, ב־2019, גם הוא החל להתנדב ביחידה כאזרח. הקשר ביניהם העמיק, והם אף עברו לגור יחד.

מאיר את החדר

כאשר אביו וחבריו של יונתן מתבקשים לספר על תכונותיו הבולטות, חוזר שוב ושוב הרצון האדיר שלו לתת ולעזור לכולם. "הוא היה פשוט ילד טוב, ילד אכפתי מאוד, תמיד חושב על אחרים, רוצה לעזור לאחרים, אופטימי מאוד", אומר האב. "ילד מהסוג שמאיר את החדר כשהוא נכנס. הוא נהג לנצל כמעט כל רגע פנוי להתנדבות. דרך הכנסייה הוא התנדב לחלק שמיכות לחסרי בית, או לבקר קשישים ולדאוג להם. אני יודע שגם בישראל הוא התנדב עם קשישים מוותיקי מלחמת העולם השנייה (הכוונה כמובן לניצולי שואה; י"ש), וגם בקורונה".

חברו של יונתן, ניר רייכמן, מספר באותה רוח: "ליוני היה בארה"ב חבר חירש, ולמענו הוא למד את שפת הסימנים האנגלית, ששונה מהגרסה העברית. בארץ הוא התנדב במד"א, ובקורונה הוא עבד המון בנתינת חיסונים לאנשים. הוא חלם להמשיך בתחום הזה, אולי אפילו להיות רופא".

חבר אחר, סהר אביב, מוסיף: "אני חושב שגם הבחירה שלו ביהדות קשורה לזה. הוא גדל בסביבה נוצרית אדוקה, שדיברה המון על הרעיון של חמלה וחסד, אבל בפועל הוא הרגיש שזה לא בדיוק זה. הגישה היהודית הפרקטית לנושאים האלה משכה אותו יותר".

אהבת האדם של יונתן לא הוגבלה רק לפעילות ציבורית אלא בלטה גם בחייו האישיים. חברו אבי כהן מספר: "גם אני הגעתי לארץ כעולה מארה"ב. המפגש הראשון שלי עם יונתן היה בהרמת כוסית לקראת פסח, שארגון 'נפש בנפש' ארגן לעולים צעירים מארה"ב. אחרי המפגש יצאנו כמה חבר'ה לחוף בתל־אביב, שתינו, והפכנו לחברים קרובים עד היום האחרון שלו. גם בדירה שלו ושל נג'מה כל הזמן הסתובבו חברים. אני עצמי גרתי שם במשך כמה חודשים שבהם לא השגתי דירה. גם ניר, בתקופה שהיה בין דירות, גר איתם".

כאשר יונתן עלה לארץ הוא התלבט האם ישרת בצבא לפני שימשיך בלימודיו או להפך, והחליט שקודם ילמד. הוא נרשם ללימודי תואר שני באוניברסיטת תל־אביב, בניהול מצבי משבר עם התמקדות בניהול אזורי אסון – תחום הולם לאדם שתואר כמי שרק רוצה לעזור.

חברו סהר אביב התוודע אליו במהלך הלימודים המשותפים לתואר: "גם אני עליתי לבד מארה"ב. התחברנו מהר מאוד, וחיבר בינינו גם הרצון המשותף ללכת לשירות קרבי. בהתחלה יונתן התלבט אם לשרת בצבא כי הוא עוד היה די חדש בארץ, וגם קצת התגעגע למשפחה ולחברים בארה"ב. אבל די מהר הוא התאהב בישראל והחליט שישרת בצבא, ואפילו שירות קרבי. כך יצא שעשינו אימוני כושר ביחד, לקראת השירות".

בינואר 2022 התגייס יונתן, ותחילה בילה שלושה חודשים בבסיס מחו"ה אלון, כדי לשפר את העברית ואת ההיכרות עם ההוויה הישראלית. לאחר התקופה הזו הוא נשלח לחיל ההנדסה הקרבית.

שוב נרשם הבדל ביחס להחלטה הזו בין שני הוריו. האב אומר שתמך ופרגן לחלוטין, בין השאר משום ש"אני בעצמי שירתתי במארינס". הוא אפילו ביקר את בנו בארץ, במהלך שירותו הצבאי: "במרץ 2023 טסתי לישראל לעשרה ימים, ואת כולם ביליתי איתו. הוא עשה לי טיול גדול בכל הארץ – היינו בירושלים, בטבריה, בכינרת, בתל־אביב. אני זוכר אותו גם מתפלל ברצינות ליד הכותל. בימים האלה הבנתי את המשיכה שלו לישראל, האנשים היו כל כך נפלאים וטובים". את עמדתה של האם, לעומת זאת, עוטף האב בדיסקרטיות: "אתה צריך לשאול אותה, אני באמת לא יודע. אני בטוח שכאימא היא בוודאי דאגה לביטחונו. היא כנראה הייתה יותר אימא טיפוסית".

במהלך השירות ביקש יונתן לצאת לקורס נתיב, כדי להשלים גם גיור אורתודוקסי. אחד מחבריו מספר: "מישהו אמר לו שיהיה לו קשה להסתדר בישראל רק עם גיור קונסרבטיבי, שיהיו בעיות אם ירצה להתחתן וכדומה. אז הוא החליט שיעשה גם גיור אורתודוקסי". אבל יונתן לא השלים את התהליך, ופרש אחרי כשלושה חודשים. חברתו ארונוב אומרת: "הוא הרגיש שהוא כבר יהודי לכל דבר, והפריע לו שמצפים ממנו לעבור עוד גיור".

חבריו אומרים שהשירות הקרבי לא היה לו קשה מבחינה פיזית, אבל הפריעו לו דברים אחרים. חברו אביב מספר: "הם שירתו המון בשטחים, וכאדם מאוד מוסרי זה היה קשה לו. הוא ראה מקרים שבהם פוגעים באוכלוסייה, וזה הפריע לו. בשלב מסוים הוא חשב אפילו להפסיק את השירות. ואז הגיע טבח 7 באוקטובר, וכל הספקות נעלמו. הוא אמר ש'עכשיו דברים השתנו', וצריך לעשות הכול כדי להגן על המדינה".

הגדוד של יונתן, גדוד 603, נכנס לעזה בסוף נובמבר 2023. יונתן השתתף בלחימה כשבוע בלבד, עד שנהרג מירי טיל נ"ט לעבר מסגד שבו שהה יחד עם עוד כמה חיילים. זה קרה חודש לפני יום הולדתו ה־26, שלושה שבועות בלבד לפני ששירותו הצבאי היה אמור להסתיים.

קחי לך לימונים ותפוזים

אחרי מותו התברר שהוא כתב כמה וכמה מכתבים אחרונים לחבריו, לחברתו ולבני משפחתו. "יונתן מאוד אהב לכתוב, והוא כתב מקסים", מציינת ארונוב. במסגרת לימודיו על ניהול מצבי חירום שמע יונתן גם על הרעיון של מכתבים אחרונים, והחליט לאמץ אותו. במהלך שירותו הצבאי, עוד לפני שנכנס לעזה, הוא השאיר מעטפה מסודרת ובה מכתבים לכל יקיריו. על המעטפה כתב: "למקרה שאני מת". מעבר לכך, במהלך המלחמה הוא כתב יומן שגם בו שיבץ מכתבי פרידה מאהוביו. בספר החדש "אם אתם קוראים את המלים האלה" (הוצאת טובי), המביא מכתבים אחרונים של נופלים במלחמת חרבות ברזל, מובאים גם שני מכתבים שכתב יונתן לנג'מה. המכתבים מובאים בגרסתם המקורית, כולל הטעויות החינניות בעברית, האופייניות למי שלא גדל כאן.

במכתב הראשון, מיוני 2022, כתב יונתן: "אין אף אחד כמוך נג'מה. את יכולה למצוא אותי בכל מקום. תחפשי לי ביורה ומלקוש. כשאת רואה לימונים ותפוזים את יכולה לזכור את החלומות שלי (יונתן, שגדל בחווה כפרית, אהב מאוד מיץ תפוזים טרי, ובכל ביקור אצל הירקן השכונתי נהג לקנות קילו תפוזים ולסחוט לשניהם מיץ טרי; י"ש). אהבתי אותך יותר מעולם. הסיפור שלנו לא נגמר אלא הסיפור רק התחיל. יום אחד את הולכת להצטרף אותי בכוכבים ונרקוד ביחד עד הזריחה. תרגישי אותי באוויר של שבת בצד הנרות וברוח באמצע של הלילה. את יכולה להסתכל אלי בעננים, בסערות שעושים סיבובים, ולדעת שאני מביא לך את המים לעולם יפה שלך. אני תמיד איתך. אני אוהב אותך".

במכתב השני, שנכתב כשבועיים בלבד לפני שנהרג, כתב יונתן: "נג'מה, אני אוהב אותך. מי ידע שנהיה חברים כל כך קרובים? אני לא מאמין שפגשנו והתחברנו בנשר מכל המקומות (זה היה המקום שבו התוודעו זה לזו; י"ש). חחחח אבל כן. אני פגשתי את הבן אדם הרבה יותר חשוב בעולם… בנשר. את. אני קצת פחדתי להיכנס לדירה איתך, אבל גם היה לי שלום כי אני סומך בך. ידעתי מי את, והפחד מלעבור מדינות ולהתחיל את החיים שלי במקום הזה נעלם. היה לי כח כי אני הייתי איתך. אני לא צחקתי, רקדתי או חייכתי ככה בחיי עד שאני פגשתי אותך. את נותנת אושר לחיים. את האור בחושך. אני לא יודע איך הגעתי אלייך לעולם פה בארץ ישראל, אבל אני מאמין עם כל הלב שהבורא עולם סידר את הדרך שלי אלייך. מה שיש לנו זה מיוחד. אני מודה כל יום שאת בחיי. אני אוהב לראות אותך בבגד חדש שאת יצר, עם צבע צעיר חדש, או את החיוך שלך. כל פעם זה כמו הפעם הראשונה, ואני עוצר, והלב שלי עף עלייך. את כל כך יפה, אינטלגנטית ומיוחדת. אני מקווה שיהיה לך חיים מלאים עם הרבה אושר ואהבה. מגיע לך כל מה שיפה וטוב בעולם. אני איתך אפילו מהבית החדש שלי. אני מחכה לך. אני תמיד איתך".

אביו של יונתן שלח לי מכתב קצר נוסף שבנו שלח לו: "החלטתי לכתוב מכתבים להרבה אנשים כאן [בחוג המשפחה]. אני מקווה שלעולם לא תצטרכו לקרוא אותם, אבל אני מקווה גם שתמצאו בהם נחמה ושלווה, ואולי אפילו יותר מכך. חייתי חיים מלאים. הם לא תמיד היו שמחים, אבל מצאתי שמחה. מצאתי אהבה ותשוקה, ושום סיפור אגדה לא יכול להשתוות לשמחה ולאושר שהיו לי. לפני שעזבתי את העולם [הזה] כדי להגיע לבא, אני חייכתי. הייתי בסדר גמור. היתה לי שלווה בליבי. אני מקווה שמשהו מאותה רוח ילווה גם אתכם".

ביומנו כתב יונתן שאם ייהרג הוא מבקש שתהיה לו קבורה יהודית, אבל השאיר להוריו את הזכות לבחור היכן ייקבר. הוריו החליטו שהוא ייטמן באחוזת הקבר של משפחת אביו, בכפר הילטון. וכך, כאמור, נערך ליונתן טקס פרידה צבאי במחנה שורה, שם ספדו לו חברתו נג'מה ואחד ממפקדי חיל הנדסה, אם כי לא מפקד ישיר שלו (ארונוב: "כל המפקדים הישירים שלו היו בעזה"). משם הוטס הארון לארה"ב, ושם נערכה ליונתן הלוויה יהודית באחוזת הקבר המשפחתית, שאותה ערך הרב ביטרן: "לפני ההלוויה הקפדתי לסמן את הקבר הפרטי שלו כקבר יהודי", הוא מספר. על המצבה נחרתו, זה לצד זה, דגל ארה"ב וסמל מגן דוד. האם ביקשה לערוך לבנה גם טקס הלוויה נוצרי, שהתקיים בכנסייה המקומית.

אחרי נפילתו של יונתן הנציחה אותו נג'מה בנטיעת עץ תפוזים ברחבת יד לבנים ברמת־גן, עיר מגוריהם. בעיר מודיעין, המקיימת ברית ערים תאומות עם עירו של יונתן, רוצ'סטר, נסלל שביל עפר לזכרו, גם הוא ליד בית יד לבנים המקומי. ובמרכז הקהילתי היהודי בעיר רוצ'סטר נחנכה לזכרו תערוכת קבע המתארת את מסלול חייו הייחודי.

נג'מה, שהפכה לגננת ולומדת בימים אלה לתואר שני בגננות, מסכמת את השפעתו של יונתן על חייה: "הוא עשה אותי בן אדם טוב יותר. הוא גרם לי לחשוב חיובי, להתמקד במה שיש ולא במה שאין".