פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא / אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה.
כך בוחרת רחל המשוררת לתאר ציפייה לא ממומשת, תוך הדהוד ציפייתו של משה בהר נבו: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא". אולם משה איננו נשאר רק עם הכמיהה לארץ, אלא זוכה לראות אותה, ואין זה דבר של מה בכך. אומנם בראשית נאומו מחבר משה בין אי כניסתו לארץ ובין חטא המרגלים, "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א, לז), אך יש הבדל חשוב בין עונשו לעונשם (כפי שלמדתי משיעוריה של רעייתי מירי, וראו גם "משך חכמה" לפרשתנו): משה רואה את הארץ, בניגוד למרגלים, שעליהם נגזר "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (דברים א, לה; וכך גם בבמדבר יד, כג).
משה, לעומת זאת, זוכה לכך שהקב"ה נושא אותו ומראה לו את הארץ כולה:
הכי מעניין
וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר (לד, א – ג).
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
עוד נשוב לעניין ראיית הארץ, אך לפני כן נאמר משהו על סדרן ותוכנן של הברכות. משה איננו מברך את ישראל לפי סדר לידתם, ואף לא לפי קבוצות האימהות (בני לאה, רחל, בלהה וזלפה). סדר הברכות, כך ניכר, מקביל לסדר נחלתם של השבטים, מדרום הארץ לצפונה.
משה פותח ומברך את ראובן שבדרום עבר הירדן המזרחי – סמוך למקום שבו עמד משה. לאחר מכן הוא מברך את יהודה ורומז לשמעון, "שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה", שני שבטים השוכנים בדרום הארץ, כאשר שמעון מובלע בתוך יהודה. לאחריהם לוי ואחריו בנימין, השוכן צפונית ליהודה. ברכת לוי, שבין יהודה לבנימין, צופה פני עתיד למקום המקדש הנמצא בין נחלת שני השבטים. ברכת יוסף באה אחרי בנימין, כשם שנחלת בני יוסף עולה מבנימין צפונה – נחלת אפרים ואחריה נחלת מנשה שבשני עברי הירדן, כדברי משה בחתימת ברכת יוסף: "וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה".
צפונית למנשה שוכנים יששכר וזבולון, ומזרחית להם, בצפון עבר הירדן המזרחי – גד. אחריו מברך משה את דן, "גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן", ואף כאן צופה הברכה פני עתיד, אל הרחבת נחלתו של שבט דן ממרכז הארץ לצפונה (ראו שופטים יח). חותמים את הברכות שבטי צפון ארץ ישראל, נפתלי ואשר.
משה בברכתו מלווה ברוחו את השבטים, "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ", לקראת כניסתם לארץ אל מקום מושבם, בתנועה מדרום הארץ לצפונה. והנה, בתמונת ראי של אותה תנועה נושא הקב"ה את משה בהראותו לו את הארץ, כפי שציטטנו: מהגלעד ודן, ומשם דרומה אל נפתלי, ומשם לנחלת בני יוסף, אפרים ומנשה. אחרי הנחלות השוכנות צפונית לירושלים מראה ה' למשה את "אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן", והמסע נחתם סמוך לעבר הירדן המזרחי, בגבולו של הר נבו: "וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר".
לפנינו אפוא מהלך שלם: ברכת משה לישראל וראיית הארץ משולבות זו בזו, כתנועה אחת, הלוך ושוב: מהדרום אל הצפון, תנועת רוחו של משה המברך את ישראל; ומהצפון אל הדרום, תנועת רוחו של משה שהקב"ה מראה לו את הארץ.
חוויה מתקנת
אם אכן משה מברך את ישראל לפי סדר נחלתם, נקודה אחת דורשת הסבר: יוסף. לאורך כל שנות הנדודים במדבר, מנשה ואפרים הם שני שבטים נפרדים, וכך אף בנחלתם. מדוע אפוא בוחר משה לברך את יוסף כשבט אחד, כשרק בסוף הברכה הארוכה נזכרים אפרים ומנשה?
נראה כי בכך מבקש משה להחזיר אותנו בזמן, אל ברכות יעקב לבניו. בשעת הירידה למצרים בני יעקב הם שנים־עשר, ויוסף נספר עמהם כשבט אחד. וכשמשה מברך את "יוסף", הוא מחזיר אותנו לאותה נקודה.
בין ברכות משה לברכות יעקב קיימת זיקה הדוקה ביותר, סגנונית ועניינית, וכבר עמדו על כך פרשנים מסורתיים וחדשים (כלשון רש"י: "אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב"). לא בכדי משה פותח ומסיים את דבריו בחיבור לברכות יעקב. בפתיחה: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב... יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שבטי ישראל הוא צירוף לא שכיח בתורה, והוא מופיע כאן ובחתימת ברכת יעקב), ובסיום: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" (תרגום אונקלוס: "כעין הברכה שברכם יעקב אביהם"). הקבלות נוספות פזורות לאורך כל ברכות משה, ולא נוכל להרחיב בכך. נציין רק בקצרה כי משה אף מתקן ומשלים את ברכות יעקב, והדברים ניכרים בייחוד ביחס לשבט לוי, כאשר דברי יעקב "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל", הופכים בפיו לברכה, "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל".
אם כן, בשעת מותו על סיפה של ארץ ישראל, משה לוקח ברוחו את ישראל ומציב אותם בארצם ובמקומם. ולצד התנועה הגיאוגרפית, הוא לוקח ברוחו את ישראל ומעבירם את הדרך ההיסטורית שעשו מגלות מצרים ועד הנה. ובתמונת ראי, הקב"ה לוקח בחמלתו את משה ומראה לו בעיני רוחו את אותה ארץ. ואף ביחס למשה, לצד המסע הגיאוגרפי נחתם מסעו ההיסטורי, כאשר העם שהוא הוביל במסירות עומד על סף הארץ המובטחת, ההנהגה נמסרת ליהושע ("וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו"; לד, ט), ונסגר המעגל שהתחיל בגלות וביציאה ממצרים: "לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם... לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". משה אכן לא נכנס לארץ, אך כפי שראה בעיניו – מסעו הושלם.
אנו מודים לפרופ' אבישלום וסטרייך שעיוניו ליוו אותנו בספר דברים, ומקדמים בברכה את הרב ד"ר דוד סבתו, ראש התוכנית לתואר שני בתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג, שיכתוב על פרשות ספר בראשית
עוד כתבות בנושא
