פרשת כי־תצא עתירה במצוות. לא נתיימר לתת כאן תמונה שלמה בנוגע למבנה הפרשה, אך נבקש לעמוד על היבט אחד: המתח בין הפרטי לציבורי, מתוך עיון בדינם של הבונה בית, הנוטע כרם והנושא אישה.
מוקדה של פרשת שופטים הוא ההיבט הציבורי בהכנת העם לכניסה לארץ; מוקדה של פרשת כי־תצא הוא המצוות הפרטיות: בין אדם לעצמו ("גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ"), בין אדם לחברו ("לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים"), ובין אדם לכלל ("כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"). אולם לא תמיד קיימת הבחנה חדה בין המוקדים, ולעיתים הם משולבים במצווה אחת.
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח (כד, ה).
הכי מעניין
מצווה זו משקפת את המעבר בין שני המוקדים. על פניו, יש כאן כפילות: בפרשת שופטים מתארת התורה את דברי הכהן, משוח המלחמה, לפני היציאה למלחמה, הפוטר ממנה את מי שאירש אישה (כ, ז). והנה בפרשתנו מתארת התורה פטור דומה. מה פשר הכפילות?
בין אירוסין לנישואין
חז"ל פתרו את הכפילות באמצעות ההבחנה בין אירוסין לנישואין. פרשת שופטים עוסקת במי שיוצאים למלחמה וחוזרים עם קריאת הכהן, אך מסייעים לאחיהם, "מְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים" (משנה סוטה ח, ב). הרשימה הזו כוללת מי שקידש אישה אך עדיין לא נשאה. פרשת כי־תצא עוסקת באלו שכלל אינם יוצאים למלחמה ואף אינם תומכים בלחימה, בהם זוג בשנת נישואיו הראשונה.
אומנם אין זה מענייננו הישיר, אך לא אוכל להימנע מלהזכיר כי כל האמור הוא רק במלחמת רשות, כפי שאומרת המשנה ופוסק הרמב"ם המוכר והידוע: "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה? במלחמת הרשות; אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין' ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (הלכות מלכים ז, ד).
ירח דבש | צילום: איור: מנחם הלברשטט
ההבחנה של חז"ל עולה גם מפשטי המקראות: בפרשת שופטים מדובר על אלו שיצאו למלחמה, וכאשר קרבים למלחמה קורא הכהן למי שאירש אישה, למי שנטע כרם ולא חיללו ולמי שבנה בית ולא חנכו – "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ". בפרשת כי־תצא, מאידך, מי שלוקח אישה חדשה "לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא", ובמשתמע: לא יצא כלל. אף ההבחנה בין אירוסין לנישואין עולה מפשטי המקראות: "הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה" בשופטים, אל מול "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה" בכי־תצא.
דומני, עם זאת, שלא מדובר רק בהבחנה בין המצבים השונים, אלא גם בין התחומים ובין הנמענים. ונסביר.
פרשת שופטים מתמקדת, כאמור, בהיבט הציבורי. משכך, הדיון הוא במצוות המלחמה, והנמענים הם הציבור או משוח המלחמה. פרשת כי־תצא מתמקדת (לא באופן בלעדי, אבל במידה רבה, כאמור) בהיבט הפרטי. לפיכך הנמען הוא היחיד, החתן, שאיננו יוצא מחדרו למלחמת הרשות. בשל כך, פרשת כי־תצא מוסיפה גם את הציווי המיועד לאדם הפרטי: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" – ציווי שאיננו עניינה של המצווה הציבורית שבפרשת שופטים.
הרמב"ם בספר המצוות, ובעקבותיו ספר החינוך, היו רגישים להבחנה זו. בשל כך, חזרתו של מי שאירש אישה מהמלחמה בפרשת שופטים איננה עומדת בפני עצמה, אלא חלק ממצוות משוח מלחמה (ראו רמב"ם, עשה קצא, וחינוך, שופטים תקכו: "מצווה למשוח כהן למלחמה"). לעומתה, החתן זוכה לשתי מצוות העומדות בפני עצמן: לא לצאת בצבא, "שלא להוציא חתן מביתו כל שנה ראשונה", ו"שישמח חתן עם אשתו שנה אחת", כלשון ספר החינוך.
כוחה של התחלה
בניגוד לנישואין, הבית והכרם אינם מופיעים בציווי הפרטי שבפרשת כי־תצא, אלא רק בציווי הציבורי שבפרשת שופטים. חז"ל השלימו פער זה ושילבו גם את הבית והכרם יחד עם מי שנשא אישה: "'נקי יהיה לביתו' – זה ביתו; 'יהיה' – זה כרמו; 'ושמח את אשתו' – זו אשתו" (ספרי דברים, רעא). ברם פשט הכתובים מתעלם מכך.
ואולם לא מדובר בהתעלמות מוחלטת – הבית והכרם החדשים מופיעים דווקא בתחילת הפרשה, בנימה מעט שונה: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ... לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (כב, ח – ט). שלושת האירועים צועדים דרך כלל יחד (כך בפרשת כהן משוח וכך גם בפרשת הקללות: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ... בַּיִת תִּבְנֶה... כֶּרֶם תִּטַּע..."; כח, ל), אך בהשלמתם יש הבדל. השלמת הבית והכרם מלווים באזהרה, למנוע את נפילת הנופל ולא לזרוע את הכרם כלאיים. אף הנישואין מלווים באזהרה, אך ברוח אחרת לגמרי: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". מדוע?
נראה כי על אף הדמיון בין השלושה, התורה מבקשת ליצור הבחנה ביניהם מנקודת מבטו של האדם, ויש בכך שני ממדים משולבים זה בזה: פסיכולוגי וערכי. מנקודת המבט של נפש האדם, בבניין ובנטיעה השלמתם היא התכלית, ולאחריה יש מקום להזהיר מפני תקלות אפשריות (כלאיים ונפילה). נישואין, מאידך, הם ראשיתו של הבניין, והתורה מבקשת להמשיכו – לא רק להזהיר, אלא גם, ואולי בעיקר, להמשיך בבנייה ולהקדיש למשפחה את המשאבים הראויים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת".