נאומיו של משה כוללים מגוון היבטים הנוגעים להכנה לכניסה לארץ. אחד החשובים שבהם נמצא במוקד פרשתנו: בניית מערכת המשפט והאכיפה, מיסוד השלטון המדיני, זכויותיו וסמכויותיו ("שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ") ועיצוב המערכת החברתית־דתית ("לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם... חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל").
שאלת היחס למערכות הללו והאיזונים ביניהן לא התעוררה בעידן המודרני, היא העסיקה את חכמינו והוגינו מימות עולם. כבר חז"ל נחלקו האם הבקשה "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" נאמרה כהוגן או שלא – מחלוקת המשקפת את היחס למוסד המלוכה, מעמדו ותפקידיו. שורשיה של מחלוקת זו מצויים בספרי:
'וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ', רבי נהוריי אומר הרי זה דבר גניי לישראל... אמר רבי יהודה, והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך.
הכי מעניין
| צילום: מנחם הלברשטט
למעשה, כבר מספרי הנביאים עולה יחס מורכב למוסד המלוכה: מכמיהתו הכמעט מפורשת של שלהי ספר שופטים למלוכה ולתיקון המצב שבו "אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", דרך יחסו הביקורתי של שמואל, בדבר ה', לבקשת המלך ("וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ"), ועד לדמות המלכים השלילית שבספר מלכים.
תורת המלך
אחד הפתרונות למציאות המורכבת הזו הוא איזון נכון בין המערכות, ומיקוד מטרותיה וסמכויותיה של כל אחת מהן. בדרשתו על פרשתנו מציג הר"ן (דרשות הר"ן, יא) שאלה פרשנית: מדוע כופלת התורה את הציווי לשופטים, ומצווה הן "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" והן "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט"? מתוך כך מציע הר"ן מודל משפטי־פוליטי הכולל תפיסה מרתקת של היחס בין החברה ובין מצוות התורה. לדבריו, למערכת המשפט יש שתי תכליות: האחת היא צדק אבסולוטי, "משפט צודק אמיתי" כלשונו; השנייה "ישוב מדיני", כלומר תכלית חברתית.
שתי תכליות אלו משתקפות בשני מוסדות משפטיים ובשתי מערכות משפט: האחד, "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" הדנים לפי דיני התורה, שהם "המשפט הצודק האמיתי", ועל כך ציוותה התורה "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (וממילא אין כאן כפילות, שכן פסוק זה מגדיר את אופיו של המוסד המשפטי, וההמשך, "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט", מתייחס לתכני המשפט). השני, מוסד המלוכה, שיש לו מערכת משפט נפרדת, דין המלך, שתכליתה "להשלים תיקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה".
עם ישראל מתייחד במצוות ה', משפט שהוא "דין אמת לאמיתו", וממנו מתגלה "השפע האלוקי". אולם האמת המוחלטת איננה מתאימה למציאות החיים החברתיים בעולמנו. לדוגמה: מתן עונש לפי דין תורה (בשני עדים והתראה, בדרישות וחקירות ועוד, כפי שמפורט בפרשתנו) משקף את הצדק והאמת המוחלטים, אך עלול להוביל לסכנה חברתית, שכן אם נקפיד על דרישות התורה לענישה, "יִפָּסֵד הסידור המדיני, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש".
לשם כך, כותב הר"ן, נועד דין המלך, כדי לדון לפי הצורך החברתי, גם בניגוד לצדק המוחלט. אך חשוב להדגיש כי דין המלך איננו מקביל בחשיבותו לדין התורה, אלא משני. וכדי להבטיח שהמלך מודע למקומו ולמנוע את היפוך ההיררכיה, מצווה התורה: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה'... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה" (יז, יח – כ).
הר"ן מציע מודל של איזונים: משפט אמת ולצידו תיקון חברתי; חוקי התורה ולצידם דין המלך; שופטים ושוטרים ולצידם מלך; "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" ("שתהא אימתו עליך", כדברי חז"ל), אך "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".
אמת מארץ תצמח
פתרנו אפוא את השאלה הפרשנית ואף הצענו מודל דתי, משפטי ופוליטי לחיים על פי התורה. אולם המבנה המשפטי המתקבל מעורר שאלה דתית ופילוסופית לא פשוטה: האם אכן מציאות החיים החברתיים שלנו היא כל כך "בדיעבד", שאיננה יכולה להכיל מערכת משפט הפועלת "לפי המשפט הצודק האמיתי"?!
המדרש מבקש לתת לכך מענה:
אמר ר' סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים וחבורות, מהם אומרים יִבָּרֵא, מהם אומרים אל יברא, הדא הוא דכתיב 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ'. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא שכולו שקר; צדק אומר יברא שעושה צדקות, שלום אומר אל יברא שכולו קטטה.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכה לארץ. אמרו מלאכי השרת: רבון העולמים, מה את מבזה אלטיכסייה שלך (רש"י: חותמו של הקב"ה אמת)?! תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' (בראשית רבה, ח).
מדוע האמת מושלכת לארץ? האם היא נענשת על כך שהאדם "כולו שקר"? דומני שאין כאן ענישה, אלא האנשה. כלומר, אין מקום לאמת אבסולוטית שאיננה מתחשבת במציאות האנושית, אלא לאמת הצומחת מתוך מציאות חייו של האדם. האמת המוחלטת, זו שנמצאת בין מלאכי השרת, איננה יכולה להתקיים. כדי לקיים את האמת יש להשליכה לארץ, בין בני האדם – שחלקם קטטה, אך גם צדקה; חלקם שקר, אך גם חסדים. חיבורה של האמת לארץ איננו מבזה אותה אלא מצמיח אותה מעלה, כחלק בלתי נפרד מהבריאה.
המערכת המשפטית־חברתית שפרשתנו מציבה, איננה אפוא מערכת של בדיעבד אלא של לכתחילה, מתוך אופיו וטיבו של האדם. השלכת האמת לארץ נובעת מטבעו המורכב של האדם. "המשפט הצודק האמיתי" איננו יכול לעמוד לבדו, אלא נזקק ל"תיקון סדר מדיני" ו"צורך השעה", שהם חלק בלתי נפרד מהבריאה. מתוך האמת הצומחת מן הארץ מתגלה הצדק, ואולי זו הדרך למשפט הצודק האמיתי, כהמשכו של הכתוב בתהילים: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף".