פרשת ראה עוסקת במצווֹת ארץ ישראל. אין הכוונה רק למצוות התלויות בארץ מעצם הגדרתן (כמו תרומות ומעשרות), אלא למצוות התלויות במציאות החיים בארץ ישראל, כמו דינו של המסית, המבקש לעבוד אלוהים אחרים "מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם" (יג, ח), או דינה של עיר הנידחת. כך גם מצוות הנוגעות לחיי היום־יום, כדוגמת "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ" (יד, ד): מצוות אלו אינן "תלויות בארץ" במובן המלא של הדברים, אך גם הן נוגעות למציאות החיים בארץ ישראל.
הזיקה בין המצוות התלויות באכילה ובין הארץ הדוקה יותר. במידה רבה, מטרותיהן, תוכנן ופרטיהן נגזרים ממציאות החיים של עם ישראל בארץ ישראל. הדברים עולים מדיני אכילת בשר:
כִּי יַרְחִיב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר... כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ... וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ... וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (יב, כ – כא).
הכי מעניין
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
לפי פשוטם של דברים, אכילת "בשר תאווה", כפי שחכמים כינו זאת, הותרה בארץ בגלל שילוב של שני גורמים – הלכתי ומציאותי: התורה מצווה להקריב את כל הקורבנות "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'", אולם בעקבות המציאות המבורכת של "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ", ניתן היתר לאכול "בִּשְׁעָרֶיךָ".
מתוך הדברים משתמע שלפני הכניסה לארץ נאסרה אכילת בשר "בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". כך אכן ניתן להבין מפשוטה של פרשת אחרי־מות: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז... וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ... דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא" (ויקרא יז). דהיינו: התורה אוסרת על שחיטת בהמה מחוץ לאוהל מועד ודורשת להקריב את הבהמה לה' (ולאכול את בשרה כזבח שלמים). עם הכניסה לארץ והבחירה במקום אשר יבחר ה', הותר "בשר תאווה", קרי אכילת בשר שאיננו קרבן (וראו חולין טז ע"ב).
מגבלות סמויות
בכך מכירה התורה בצרכיו של האדם, ובשאיפה לתחם את עבודת ה'. ואולם גם ההיתר לאכול כתאוות האדם נתון לסייגים ולמגבלות. המגבלה הגלויה, העיקרית והמיידית, נזכרת סמוך להיתר: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (יב, כג). כלומר, על אף היתר אכילת הבשר, אין לאכול את הדם. אך יש גם דרכים נוספות לשמירה על גבולות ההיתר, סמויות יותר.
סמוך לדיני מאכלות אסורות בפרשתנו מופיעה מצוות מעשר שני, "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ", שיש לאוכלו "לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (יד, כא – כב). מעשר שני מקביל לקורבנות, שאף אותם, כאמור, מחייבת התורה לאכול "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". אף במעשר שני ניתן היתר לאכילה בשל ריחוק המקום: "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ, כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (יד, כד).
אלה אותן מילים בדיוק כתיאור אכילת בשר התאווה: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" (יב, כא). ובאופן מפתיע, שלא תמיד שמים לב אליו, גם ביחס למעשר שני מופיע הצורך בתיעול אכילת התאווה: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (מוטיב השמחה מופיע אף הוא בשתי הפרשיות, ראו יב, יז).
ואולם יש גם הבדל ניכר: במעשר שני, הרכיבים השונים (בקר, צאן, יין ושכר) אמנם מבטאים את "אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ", אך האכילה עצמה נעשית "לפני ה'", לאחר שהמעשר הממשי מן היבול הומר בכסף, וכסף זה שימש לרכישה מחודשת בסמוך ל"מקום אשר יבחר ה'".
דומני שפער זה משקף את דרכה של התורה למתֵן את הממד האנושי, ממד שהתורה אומנם מכירה בו אך שואפת לסייג אותו, וליתר דיוק: לתעל אותו לכיוון הקדושה. אכילת בשר בריחוק מקום מותרת, אך יש להותיר רובד ניכר מספיק, הוא המעשר, שאותו יש לקיים סמוך למקום אשר יבחר ה'. ואף ביחס למעשר, ניתן לממש אותו במגוון דרכים – בבקר, בצאן, ביין ובשכר, שהם כל "אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ", אך כל זאת "לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ".
מים גנובים
לעיתים האיזון נשבר, ואז צריך להשיבו על כנו. כך מסופר על דוד המלך:
וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם. וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'. וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם (שמואל־ב כד, יד-יז).
תאוותו של דוד איננה לבשר אלא למים, אך התאווה חורגת מהגבולות שהוצבו לה, מכיוון שהמים הושגו תוך סכנה. מים אלה אינם אלא דם, וכפי שבשר התאווה איננו מתיר אכילת דם, "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", כך אַל לדוד לשתות את המים. בחירתו של דוד היא לנסך את המים לה': משהופר האיזון הנכון ביחס לתאווה, ראוי לשוב אל "לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ". ניסוך המים לה' משיב אפוא את תאוות המים למקומה, כפי ש"המקום אשר יבחר ה'" משיב את תאוות הבשר למקומו.
השילוב שמציעה התורה הוא אפוא בין ההכרה בצורכי האדם ובין הצורך בסיוגה של התאווה כחלק מעבודת ה'. שילוב זה מצמיח את שני הפנים הללו גם יחד, שני פנים רצויים, שיכולים לצעוד יד ביד, כפי שמשתקף מאכילת פדיון מעשר שני בירושלים: "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ".
פרופ' אבישלום וסטרייך הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג