תתפרש פרשת בלעם כפי שתתפרש, הניסיון לקלל את ישראל נגד רצונו של ה' לא צלח. בלעם ידע שכך יהיה לאורך כל הדרך, כפי שהוא מסכם: "הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר... לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'" (כד, יב), ובסופו של דבר, נוכח בכך גם בלק: "אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד" (כד, יא).
"מְנָעֲךָ ה'"!... ומה באשר לחופש הרצון, לבחירה החופשית המהווה את הבסיס להתנהגות מוסרית? רבו המקללים בעולמנו, ולא שמענו כי ה' מונעם מכך; לא מהקללה, ולא מהכבוד (המפוקפק) הכרוך בה. יקלל אפוא גם בלעם עימם, ומבחינה דתית יהיה הרווח כפול: יש בחירה חופשית, ואין קללה. ההיסטוריה המתפתחת תגלה את המקלל בלעם בקלונו ובהבליו, ובמקביל איש לא יטען להיעדר בחירה חופשית. מה פשר היחס המיוחד לבלעם, המחריג אותו ממקהלת המקללים בעולמנו? מדוע נענש בהפיכת דבריו לברכה, והרי אין לברכה מאולצת, כפויה, כל משמעות?
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
ברובד הבסיסי, ההסבר פשוט: זהו מקרה מיוחד; בלעם איננו מקלל מן השורה, והבעיה איננה הקללה. בלעם הידוע כנשען על ה', ומצהיר על צייתנותו לה' בכל הזדמנות, מבקש לקלל בשם ה'; המשמעות, בעברית פשוטה, להשליט את רצונו על ה'. במסווה של ציות מוחלט לה', נרקם אפוא מהלך המערער את העיקרון החשוב ביותר של הבריאה: ה' איננו מתגלה בקללתו, ה' מברך. הבריאה היא התגלות ה' המכוונת לברכה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ־לֹהִים" (בראשית א, כח). זהו שיאה ותכליתה. אם כן, אין מדובר כאן רק במקלל, במוביל מיזם קללתי ספציפי גדול ומקומם ככל שיהיה. מדובר באידיאולוג, ובאידאולוגיה שוללת בריאה. תפיסה כזו אין להשאיר על כנה אפילו רגע אחד, מהלך שכזה צריך להיקטע בעודנו באיבו.
הכי מעניין
כלי ריק
ובכל זאת, גם בנסיבות הללו, וגם אם נגזר על המהלך של בלעם להיעצר, נוכחות הבחירה החופשית החשובה כל־כך במימוש המוסר האנושי, לא נעלמת. היא מוקטנת. תוקף הקביעה "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו", שמביא רש"י בפרשתנו, מצטמצם לשאלת ההליכה, האם יימנע בלעם מלילך בידיעה שאין זה רצון ה', ייכבד ויישאר בביתו, או שיתעקש ללכת. ההחלטה בידיו.
הנחת היסוד להבנת סיפור בלעם היא אפוא תפיסת האל כמברך. האם בלעם מודע לכך? יש רמז בפרשה המלמד כי מלכתחילה מרחב הבחירה כלל גם ברכה. הנה, בהזעיקו לראשונה את בלעם, מציג בלק בעיה ספציפית המעיקה עליו, שלדעתו צריכה להיפתר על דרך הקללה: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ", ומיד מוסיף: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (כב, ו).
באפיינו את בלעם האמור לפתור את הבעיה, הוא פולט רמז לאפשרות האחרת, מזכיר כי בלעם יודע גם לברך. בעולם הנברא על ידי האל המברך, תמיד יש אפשרות לברכה. ובאמת, מה היה קורה לו היה בלעם נענה לבקשת בלק, אך פועל באמצעות ברכה? בתרגיל מחשבתי שכזה ניתן להציע אפשרויות שונות: בלעם יכול היה לברך את מואב באופן ישיר, או לברך בפתרון הבעיה בדרכי שלום; מה שברור הוא שבמגוון האפשרויות הנפתחות באמצעות ברכה, התוצאות, יהיה ניסוחן אשר יהיה, עדיפות על הקללה.
לדאבון לב, בלעם בחר להתעלם מהאפשרות האחרת. ובהחלטה לקלל, כאמור, בשם ה', הוא הביא את הבחירה הזאת לשיא קיצוני שחִייב תגובה מיוחדת. בלעם שרצה להכריח את ה' לקלל, זכה שה' יכריח אותו לברך. בלעם היה לכלי ריק. הברכה אומנם יצאה משפתיו, אך בפועל ניטלה ממנו, הברכה היא ברכת ה'. ובסופו של מעשה הוא מודה בכך כאמור: "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (כד, יג).
בחירה מודעת מתוך אידיאולוגיה לקלל, ביצוע נחוש לאוץ קדימה בכל מחיר, מותירים רושם עגום וכבד. ועולה השאלה על מה ולמה, ובניסוח אחר, מהי מהותה של אותה אידיאולוגיה? לכאורה, הן לא הכיר כלל את ישראל. האם היה כל זה רוע סתמי, מאבק המקלל מול האל המברך?
היסטוריה חלופית
פתח לתשובה נרמז בשימוש המילה "עם" בפרשתנו. נקודת המוצא "ישראל" אינה נזכרת במפורש בפי הדוברים, ובמקום זאת הם משתמשים בביטוי הסתמי "עם": "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד" (כב, ג). הפרט המזהה היחיד הוא היותו "עם יצא ממצרים": "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם... וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה" (כב, ה-ו). "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם" (כב, יא). מול "עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" מוצג עמו של בלעם בתחילת הפרשה "אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ", ובסופה: "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי, לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (כד, יד).
עם הוא יחידה בסיסית בהיסטוריה. יש עם שנקרא מואב, יש עמו של בלעם, ויש "עם יצא ממצרים". בלעם, שרוצה למחות את זכר "עם יצא ממצרים", רוצה לבטל את יציאת מצרים, הנישאת על ידי עם המעניק לה משמעות מוסרית של חירות אוניברסלית, חופש שכולל גם את הרצון והבחירה, חופש המתקשר לאפיון האדם כמברך, שמימושו ב"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג).
בלעם האידיאולוג רוצה היסטוריה אחרת, חלופית. כמאמין הוא מודע ליכולתו של האל, אך לא מוכן לקבל את ההיסטוריה שהוא מוביל, היסטוריה האוצרת בחובה חירות וברכה. במסגרת "עמו" מבקש בלעם משהו אחר לגמרי, ועל כך ניטש המאבק הגדול, שהדיו לא תמו.
פרופ' ישראל רוזנסון הוא מורה לתנ"ך ונשיא מכללת תלפיות בחולון