למה נסמכה פרשת מות מרים וקבורתה לפרשת פרה אדומה? השאלה המנוסחת כאן בלשון המסורתית, ניתנת להצגה בניסוח פשוט יותר: מה פשר מיקומה זה של "פרה אדומה" בספר במדבר?
לענייננו נזכיר כי אפר הפרה המשמש ל"מי נדה", כלומר לזריקה על האדם שנגע במת וטיהורו, כרוך בהדרכה כיצד לטפל בהשלכות שונות של מיתת האדם, ואחת מהן, פשוטה ונפוצה, היא העיסוק בקבר. הנחה יסודית בעניין זה מקופלת בפסוק המשובץ לקראת סיום הפרשה, המבאר את הצורך בהזאה על "הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר" (יט, יח), כדי לטהרו מהטומאה הנגזרת מהקבורה.
ההדרכה לקבורה נכונה הלכתית, מובילה למבט רחב יותר על ספר במדבר. הדעת נותנת כי מיקומה זה של פרשת פרה אדומה בא להדגיש את המעבר המתקרב לארץ ישראל, ועימו הציפייה למלחמות שעתידות לפרוץ. "התורה מפרטת כאן בכוונה את דיני פרה אדומה וטומאה וטהרה, שהרי ישראל עומדים לפני מלחמות הכיבוש... ובמלחמות אלה עתידים להיטמא במת" (דעת מקרא).
הכי מעניין
קפאו בזמן
בלי לשלול זאת, ליבי נוטה לומר שהמחשבה המלווה את שאלת מיקום הפרשה אכן קשורה בארץ ישראל, אך לאו דווקא בעטיין של מלחמותיה, אלא משום שהאידיאל בה הוא חיים של קביעות, איש איש בנחלתו, בתוך משפחתו ושבטו.
כדי להתעמק מעט בקביעה זו, נסקור בקצרה כמה היבטים סמליים של הקבורה במדבר בטרם ההתייחסות ל"הנוגע בקבר" בפרשתנו. כנקודת מוצא נציג את הפסוק המתאר את סיומה של התלונה השנייה בספרנו: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (יא, לד). כאן מדובר במפורש בקבורה, שחשיבותה נלמדת מהנצחתה באמצעות שם מקום.
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
והנה אחרי פרשת המרגלים, חלה תפנית. הקב"ה גזר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה" (יד, כט). השימוש בביטוי "יפלו פגריכם", שהוא בעל חשיבות מרכזית בדיוננו, מצייר בפשטות מצב של פגרי מתים מושלכים ללא קבורה. מנגד, כשדובר על המתים בפרשת קרח, גם הללו לא זכו לקבורה כדרך בשר ודם, אלא "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח... וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ" (טז, לא). רק אחרי שנאמרה פרשת פרה אדומה, וכשנמצא העם בקדש על גבול ארץ כנען, חוזר הכתוב לציין קבורה: "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (כ, א).
אין לדעת כיצד התנהלו הדברים בפועל, ודיוננו לא עוסק בשאלה איך נהגו במתים (אברבנאל ביאר כי השימוש בפרה אדומה ראשיתו במשכן כשהוקם); אחזור ואדגיש כי מדובר בסמליות, ומתוך גישה זו, שאלת הטיפול במת במדבר נושאת בחובה מסר חשוב. המצב של היעדר קבורה נתפס במקרא, וגם בתרבויות שמחוצה לו, כסימן למפלה מוחלטת הכרוכה בביזוי מלא: "וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד" (דברים כח, כו); "לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ" (ירמיהו ח, ב). זוהי השפלה שיש בה צד של פגיעה בצלם א־לוהים המאפיין את האדם. במובן הסמלי, דור המדבר, שהוכתם בחטא שנתפס כמרי נגד הקב"ה (כדברי משה ואהרן "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ"; יד, ט), לקה בכפליים: בעצם הנדודים, ובמה שמצטייר כאי־קבורה, אות וסימן לבני מרי.
אגדה מופלאה של חז"ל (בבלי בבא־בתרא עג, ב), מספרת על מסעו של רבה בר־בר־חנה בעקבות מורה הדרך הערבי ("טייעא"), שהציע לו "תא אחוי לך [בוא ואראה לך] מתי מדבר". אותם "מתי מדבר" מתגלים לחכם כלא־קבורים, שלמים בגופם, בתנוחה של מעין שינה: "אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד [הלכתי וראיתי אותם כשיכורים ושוכבים על גבם]". כמו קפאו בזמן, כמו אצורה עדיין בחובם הסערה הגדולה שהניעה אותם בחייהם, חיים של ניגודים פנימיים עמוקים, פחדים וחולשה לצד אומץ וגילויי גבורה משמשים בערבוביה; שכובים "בהיכון", כמו מוכנים להקיץ לקול החצוצרות ולזנק קדימה, להשלים את המשימה. לא ההשפלה היא העיקר במבט הזה על הסיטואציה של "יפלו פגריכם"! אין שכיבתם במדבר רק בגדר עונש על העבר, הם מייצגים כוח הטומן בחובו סכנה גם לעתיד. במצבם זה, הם משדרים אותות אזהרה לשימוש מושכל ומידתי בכוח המרי הנדרש לשינויים ולחירות, אך ללא תיבול מתאים של ענווה – סכנתו מי ישורנה.
אחיזת זיכרון
ארבעים שנות הנדודים מתקרבות לקיצן; הנה, העם בקדש על סיפה של הארץ המובטחת; סיפור המדבר, כמוהו כדור הקרוי בשמו, קרוב לרדת מעל בימת ההיסטוריה. הגיעה העת לנורמליות של קבורה בקבר ישראל, המגולמת בהלכות פרה אדומה. זוהי נורמליות החשובה כל כך ליציבות של דור אחר דור. הדור החדש נשען על קברי אבותיו, הוא קובר את מתיו בארץ שכבר נמצאים בה קברי אבות, שבה הקפידו האבות לקבור את מתיהם, כדברי יעקב האחרונים: "קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי... וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית מט, לג).
קברים ממשיים, ולא פגרים מדומיינים, קברים המבססים ממש בשטח את הכרזת אבינו: "הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (בראשית מח, כא), קברים שמשמשים אחיזה לקשר הזיכרון הבסיסי ביותר עם העבר, עבר שבלעדיו אין פשר לגאולת העתיד, כמו שציין נחמיה בבקשתו למלך: "אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה" (נחמיה ב, ה). קברי אבות מעצבים ארץ אבות, ההולכת ונבנית מחדש.
בקדש בגבול הארץ, עולות מחשבות על קבורה וגאולה; בתוך המשנה הדתית־היסטורית של עם ישראל, פרשת פרה אדומה רבת המסתורין קובעת לה חוליה משלה.
פרופ' ישראל רוזנסון הוא מורה לתנ"ך ונשיא מכללת תלפיות בחולון