בהסבירו את הרקע לפרשת קורח ועדתו, מתייחס רבי אברהם אבן־עזרא לזמנה של המחלוקת הגדולה, וקושר אותה באירוע מוקדם: "זה הדבר היה במדבר סיני, כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים". כלומר, האירוע התרחש מיד לאחר המפקדים בפרשת במדבר: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר... וְהָיוּ לִי הַלְּוִיִּם" (ג, יב).
האומנם התחולל המרד כבר בשעת מפקד הלויים בפתיחת הספר, ולא במקום שבו הוא משובץ בכתוב - אחרי פרשת המרגלים?
נאמנים עלינו דברי רמב"ן שדחה את הסברו של אבן עזרא: "וזה מדעתו של רבי אברהם, שהוא אומר במקומות רבים 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'". מבחינה עקרונית, מבהיר רמב"ן, "כל התורה כסדר, זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון". לכן, במקרה הנדון, "היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע". דהיינו, זמנו של מעשה קורח תואם את מיקומו של הסיפור בספר במדבר.
הכי מעניין
ויחד עם זאת, גם אם כרונולוגית טעה, צדק אבן־עזרא בדבר עצם הקשר שבין האירועים. בכך הוא אפיין את הפרופיל של אלו שנמנו בכתוב כגורמים פעילים במחלוקת קורח, ועמד על מהותו של המרד ושורשיו הפסיכולוגיים־מוסריים. הנוטלים חלק במחלוקת הם אלו שראו את עצמם כשותפים לפגיעה, כביכול, שחוו הבכורים בעקבות החלפתם בלויים, ולכן הצטרפו עתה למרי. נמנו עמהם דתן ואבירם ואון בן פלת, שחברו לקושרים משום שבכורתו של ראובן אביהם ניטלה ממנו והוסבה ליוסף (שעל כן נבחר יהושע בן־נון כמשרת משה וכמנהיג); לצידם מרדו גם "נְשִׂיאֵי עֵדָה" (טז, ב), ולפי אבן־עזרא היו הם בכורים שחשו להגן על בכורתם.
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
אם נמשיך את חוט המחשבה שלו, גם אותם "אַנְשֵׁי שֵׁם", שנגררו למרי, עשו כך בעטיה של פגיעה בייחוסם, ייחוס שמדרכו של העולם דאז הובלט על ידי הבכורה. בין אלו שזכו לגינוי "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי", נמצאו מן הסתם גם לויים ממורמרים על העדפת משפחת קהת על פני משפחת הבכור גרשון, ומצאו מנהיג בקורח ש"נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל" (תנחומא). עוזיאל, בנו הרביעי של קהת, הועדף על יצהר, אביו של קורח והשני במשפחת הקהתים.
עדיפות זמנית
אשר למהות הקשר בין החלפת הבכורים לפרשת קורח, גם אם נשאיר את המוקדם והמאוחר בחזקתם, דבריו של אבן־עזרא חשובים ביותר. האירוע של החלפת הבכורים בלויים לא עמד בפני עצמו; הייתה לו השפעה במעגלים רחבים. לכן, במובנים רבים זהו אירוע מתמשך.
בצורתו המצומצמת מדובר בהחלפה של בכורים, היינו הנהגה דתית על בסיס משפחתי, בלויים, שהם רכיב בהנהגה לאומית. במקור הייתה הצדקה לקידוש הבכורים, המזכיר את מכת בכורות ואת יציאת מצרים, וכסוג של הנהגה. הם משתלבים בפסח ש"חוקתו" ניתנה במצרים, שהוא חג משפחתי, ביתי ("בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל"; שמות יב, מו). אבל במדבר נוצר עם, ששבטיו מסודרים על פי דגם מסודר סביב משכן לאומי, ובנסיבות החדשות הללו, אחד מהם, שבט לוי, מופקד על הנהגתו הדתית.
הבכורה כשיטה, כך נקבע ביציאת מצרים, היא זמנית ונועדה לשינוי, ל"פדייה" ("וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה"; שמות יג, יג). אבל, כפי שהבין אבן־עזרא, במהלך החשוב הזה נתגלעו קשיים, היו גלי הדף, ובחלוף הזמן הוא היווה עילה למרד בכורים, מרד מיוחסים. המעבר משיטה שבה נציגי המשפחה מובילים בעבודת ה' לשיטה המעדיפה את נציגי השבטים והאומה, שבתחילת ספר במדבר הצטמצם לסוגיה ספציפית של התארגנות לאומית נכונה לעבודת ה', מתפתח בפרשת קורח לקריאת תיגר נגד המאבק ולהעדפת הבכורה כהשקפה וכדרך.
הנקבצים לעדת קורח אינם מייצגים רק אוסף של מחאות אישיות על רקע של התנכלות סובייקטיבית; בהתארגנותם הם מביעים מחאה עקרונית נגד שינוי השיטה שהמקרא מוביל. דוק, המקרא כולו יוצא חוצץ נגד הבכורה כשיטה. אין ספק, בהנהגת הבכורים היו גם יתרונות; בהיותו בכור היה המנהיג ידוע מראש, לא ערערו על סמכותו; היה בבכורה סדר מובנה ויציבות מתמדת.
ברם, ותקצר היריעה מלמנות כרוכל את כל המקומות במקרא שהרעיון הזה מתגלה ומיושם, הקיבעון של מנהיגות מובטחת לבכורים איננו מקובל. המנהיגות יועדה לראויים, ונזכור כדוגמה רק את הקטן בבני ישי, שנבחר למלך אף שכל המערכת מסביב, כולל שמואל הנביא, כיוונה למינוי הבכור, או, לפי הצורך, למינוי מי מבין אחיו הבאים אחריו בסדר הלידה. הבכור נדחה, הקטן נבחר, וכל השאר היסטוריה.
ויתור על הנוחות
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג, א-ג).
יש קדושה בבכור, ויש לה קשר מהותי ליציאת מצרים. קדושה זו חלה אף בבהמה. הבכורה משקפת סדר ביולוגי. בעולם שהתורה פועלת בקרבו, על הביולוגיה מוטענת נוחות חברתית וסמליות היסטורית. ואולם היהדות מוותרת על הנוחות החברתית ועל היציבות שמעניקה הבכורה, על הסדר העובר מדור לדור. היא מאמינה בראוי ולא בקבוע מקדמת דנא. היא איננה מוותרת על הסמליות של הבכורה, ולכן הסבה את הבכורה לאמצעי נוסף לזיכרון יציאת מצרים, לזיכרון אירוע החירות אשר מטבעו מבקש להשתחרר מכבלים גם מהסוג הנדון כאן. הקיבעונות היו לזיכרון.
קורח וחבר מרעיו מבקשים להחזיר את הגלגל אחורנית, ובמהלך של מידה כנגד מידה הם עצמם מוחזרים לנקודת המוצא.