פרשת הסוטה נועדה להגן גם על האישה

בפירושו לפרשתנו עמד רמב"ן על התופעה המיוחדת בבירור דינה של סוטה, בירור הנזקק לסיוע ישיר של האל, והתייחס לטעם הדבר:

והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל, בהיות רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ ה' למען צדקו, לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות, שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם (ה, ח).

על פי רמב"ן, הצעד השמיימי הזה נדרש לשם חיזוק הערך של טהרת ישראל כלאום, ובעצם קיומו הוא מאפיין את האומה הישראלית, "שהוא נס וכבוד לישראל" (שם). בבירור המשמעות המיוחדת של הנס בפרשת הסוטה, היו שהצביעו על חיזוק הערך המשפחתי: "כוונת החוקים שבפרשתנו היא לשמור על טוהר חיי המשפחה ועל אחדותה" (דעת מקרא).

"שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם", כמו גם שמירה על "טוהר חיי המשפחה" הם אכן ערכים מוסריים נשגבים; ברם, יש מקום לשער כי האל נזעק להתערב כמעשה שגרה במשפט האנושי, גם בגלל סיבה שונה לחלוטין, שתמציתה: החשש מכוחנות ואי־שוויון אימננטיים במשפחה הפטריארכלית.

לא כולם יהודה

במה דברים אמורים? התורה מתייחסת לסכנת הכוחנות הזו בסיפור יהודה ותמר. לאחר גילוי הריונה של תמר, פסק יהודה: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח, כד), וזאת על פי הסמכות המוקנית לו מתוקף מעמדו במבנה החברתי. ברם, מתוך הכרה מוסרית עמוקה ידע יהודה להכריז "צָדְקָה מִמֶּנִּי", ומתוך אותה מוסריות עצמה נאמר "וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה".

ובכן, לא כולם יהודה. בנסיבות דומות, היו ניתנות באותה עת פסיקות אחרות לחלוטין. הנורמות המושרשות לא נתנו לאישה הנחשדת סיכוי רב להיוותר בחיים. אשר על כן, האל פועל במישרין בתוך מערכת המשפט הלאומית שהעניק לנו, ועושה זאת בתוך "משכנו", כדי למנוע מראש המשפחה את הסמכות לפסוק "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".

יהודה היה איש ישר דרך, אך בראייה ציבורית אין בכך די. רק נוכחותו הניסית הישירה של האל בדין, יש בה כדי להוביל לשינוי עקרוני עמוק במציאות החברתית, הכרוך בפסילה מוחלטת של ראש המשפחה כשופט לחיים ולמוות. ובעברית פשוטה, תיקון עולם דורש לעיתים צעדים מיוחדים במינם.

ברם, ובאותה נשימה, המשפט כשלעצמו איננו מספיק; נדרש גם שינוי באדם, חינוך. אחד היסודות לכך טמון באופן שבו מצביעה התורה על השורשים הפסיכולוגיים של התנהלות הגבר בסיפור: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (ה, יד). לא רק מעשה הסוטה - גם קנאה, המתגלגלת לקנאות, יכולה להגיע לכלל עוון המצריך בדיקה ובירור.

כמצוין בסוף פרשתנו, ה"עוון" רובץ בפתח. יש מי "אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (ה, ל), וזכה שייאמר עליו "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" (ה, לא), ויש מי שלא. אבל פוטנציאל העוון של האיש קיים וטעון בדיקה. פרשת סוטה מייצגת אפוא את משפט האל, ובמשפט זה האיש לא זו בלבד שאיננו שופט, הוא נשפט.

אכן, יחסים במשפחה עלולים להיקלע למלכודת הקנאות. שיר האהבה המקראי הגדול לא היסס להצהיר: "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו). "אהבה" קשורה לעיתים ב"קנאה", ב"מוות" וב"אש", ובהיעדר איזון פנימי של כבוד האדם. קבוצת המושגים הזאת מכילה פוטנציאל להידרדר ל"אש" ממשית, ל"הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". התורה הבהירה כי אש הקנאות שמורה לאל לבדו: "כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (דברים ד, כד).

דרושים עדים

פרשת סוטה, הלא היא "תורת הקנאות", מצביעה על הרסנותה של אש הקנאות בחברה ובמשפחה האנושית, כאשר ראש המשפחה מתיר לנפשו להשתמש בה. בכניסתו הישירה למשפט סוטה, האל הקנא מתווה כיוון וקורא לבלום את הקנאות האנושית.

חז"ל האזינו לקריאה הזו, ובמהלך פרשני־מוסרי יוצא דופן הסבו את הדגש לדיון בקנאות וגבולותיה. מעתה, משפט סוטה לא די שיסתיים בנס הידוע, גם התחלתו חשובה. הוא יתחיל בשיתוף "עדי קינוי":

המקנא לאשתו – רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שניים (משנה סוטה א, א).

עדים הם הערובה הבסיסית למשפט צדק, משפט המתמקד בעובדות אובייקטיביות, היה או לא היה. עדים הופכים את הקנאה מצונאמי רגשי אישי, למצב משפטי בר־שיפוט. וכך, למשפט האל שבתורה שבכתב, מתווסף משפט האדם. וכמו בכל התורה כולה, האחריות מושֶבת לאדם; האדם הכפוף למוסר האלוהי, הולך ובונה בעקבותיו את מוסר האדם.

ואם במשפט ושפיטה עסקינן, לא רק שהאל התערב בניסיו במשפט האדם, חז"ל "התערבו" גם במשפט האל. למה הכוונה? "כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו" (משנה סוטה ה, א), קבעו חכמים. ובעקבות הניסוח המקראי, "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (ה, כב), המתייחס ל"ירך" ול"בטן" באופן כולל, צייר רבי יוסי הגלילי את הסיטואציה הבאה: "זה בטנו וירכו של בועל... מגיד הכתוב, כשם שהפורענות פוקדתה, כך הפורענות פוקדתו" (ספרי במדבר, פסקה טו).

אגדתא זו מזכירה כי לכולנו יש "בטן" ו"ירך", וכולם חשופים לחטא ולמשפט. בצלם א־לוהים נבראנו, "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". אכן, גם "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" נאמר, והדרך לקיים את השוויון המהותי ב"צלם" עוברת דרך פרשנות מתמדת ל"ימשול בך", פרשנות הנאבקת בנורמות המכתיבות יצריות, גסות ועוד כהנה מידות כוחניות מגונות, והקנאות עולה על כולנה.

הנה כי כן, בגלגוליה לאורך הזמן יורדת פרשת סוטה לשיתי השיתין של מהות האדם, ומניתוחה יצמח חינוכו.