למה מביאים קורבן חטאת? המפתח הוא לא בחטא

לימודי החומש בבית הספר היהודי ה"מיושן" שבו למדתי בילדותי התחילו בספר ויקרא. גישה זו מבוססת על המדרש הקובע: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". כלומר, ילדים נקיים מן החטא, ילמדו את דיני הטהרה המופיעים בספר ויקרא.

אומנם, ספר ויקרא איננו מתחיל בחוקי הטהרה אלא דווקא בדיני הקורבנות. פרשתנו פורשת את סוגי הקורבנות העיקריים המובאים אל הקודש: בתחילה מתוארים דיני העולה, לאחר מכן סוגי המנחות השונים, ולאחריהם קורבן השלמים. ההבחנה בין סוגי הקורבנות הללו ברורה, אך כבר כילד העסיקה אותי שאלה בסיסית בנוגע לחלוקה בין קורבן החטאת וקורבן האָשָם, המוצגים בהמשך הפרשה. אם קורבן החטאת, כפי שמעיד שמו, נועד לכפרה על חטא, מדוע יש צורך גם בקורבן האשם? מהי ההבחנה היסודית שמצדיקה את החלוקה הזו?

לאורך השנים, תשובתי הייתה שההבדל נעוץ בכך שכל אחד מהקורבנות מכפר על חטאים שונים. ואולם הסבר זה איננו הולם את הפסוקים, שהרי ביחס לקורבן החטאת התורה איננה מפרטת חטאים ספציפיים אלא מכלילה את החטאים כולם: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה'".

רק כאשר למדתי מחדש את ספר ויקרא עם פירושו המבריק של הרב פרופ' יעקב מילגרום, הבנתי לראשונה את המסר שהתורה רצתה להעביר באמצעות שני קורבנות אלו. שמו של קורבן החטאת אינו נגזר מהמילה "חֵטא" אלא מהמילה "לחַטֵּא", לטהר. כאשר הנביא יחזקאל מתאר את חנוכת בית המקדש העתידי, הוא מורה תחילה לחטא את המזבח, עוד בטרם בוצע חטא כלשהו, על ידי הקרבת קורבן חטאת במשך יומיים (יחזקאל מג, כא-כג). בהמשך גיליתי שקדמו למילגרום בהצעת הפרשנות הזו רס"ג, שד"ל ויחזקאל קויפמן.

קדושת החיים

פרשנות זו שופכת אור גם על מקרים ייחודיים של הבאת חטאת, ובהם היולדת והנזיר שלא חטאו. אומנם המדרש, בניסיון להצדיק את השימוש במונח "חטאת" בהקשרים אלו, מציע "חטאים" יצירתיים. על היולדת נאמר שבמהלך הכאב העז של הלידה היא נשבעת לא לקיים עוד יחסים עם בעלה, ואילו "חטאו" של הנזיר הוא בוויתור על תענוגים מותרים ודחיית נדיבותו של ה'. אך האמת צריכה להיאמר, שעם כל יופיין של פרשנויות אלו מבחינה מוסרית וערכית, אלה חטאים מדרשיים, לא עבירות אמיתיות שמחייבות קורבן.

מובנו העיקרי והיסודי של קורבן החטאת הוא אפוא לחַטֵא את המזבח ואת המקדש. לחטא ממה? ובכן, לחטא מטומאה שקשורה בעיקרה בהופעת המוות ואובדן החיים. הוא נגזר ממאבקה של התורה במוות, והעלאתה על נס את קדושת החיים. א־לוהים הוא חיים טהורים, ולפיכך לגופת מת אין כניסה למקדש, למרחב הנוכחות האלוהית. גם מי שבא במגע עם גופת מת הופך לטמא ואסור בכניסה למקדש עד שייטהר מן הטומאה באמצעות מי החטאת, מי מעיין מעורבים באפר פרה אדומה. וכשם שמי החטאת מסירים את רוח המוות והטומאה מהאדם, כך קורבן החטאת מסיר את רוח המוות והטומאה מהמקדש.

זוהי הסיבה שמחמתה היולדת מביאה קורבן: הלידה עצמה היא שיא של יצירת חיים, אך ברגע הלידה גופה של האישה התנתק מחיי העובר שפיעמו בתוכו. כמו כן, לאחר הלידה נכנסת האישה לתקופה שבה איננה יכולה עוד ליצור חיים חדשים, ומצויה תחת כוחו של המוות. קורבן החטאת מטהר אותה ממנו.

כך גם ביחס לנזיר: במשך תקופת הנזירות נאסר עליו להיטמא אפילו לקרוביו שמתו, כדינו של הכהן הגדול. כאשר נזיר נוגע בטעות במת, נזירותו מתחללת ולכן הוא חייב להביא חטאת. וכאשר הוא מסיים את הנזירות, הוא חוזר לחיים הרגילים שבהם ייפגש עם המוות ככל אדם, ולכן גם כאן יש צורך בקורבן חטאת.

על יסוד הדברים הללו ניתן להבין את הזיקה שבין מושג החיטוי למושג החטא. כפי שהמקדש, בית הא־לוהים, מתחלל כתוצאה מהמפגש עם המוות, כך הוא מתחלל גם מעצם החטא, המהווה פיחות וזלזול בערך החיים. ככל שהחטא חמור יותר, כך רוח הטומאה חודרת עמוק יותר אל תחום הקודש: עבירה של יחיד שנעשתה בשוגג, מטמאת רק את החצר החיצונה. כדי לטהר אותה, הכהן נותן מדם הקורבן על קרנות המזבח החיצוני הניצב בחצר. בדרגה חמורה יותר נמצאת עבירה של הציבור שנעשתה בשוגג, אשר מטמאת את החצר הפנימית שבה נמצא מזבח הקטורת. לכן ב"פר העלם דבר של ציבור", הדם מגיע עד למזבח הקטורת והפרוכת הפנימית. ולבסוף, עבירה במזיד מזהמת אף את המקום הקדוש והפנימי ביותר, קודש הקדשים, והיא יכולה להיטהר רק באמצעות קורבן החטאת של הכוהן הגדול ביום הכיפורים.

אם הטומאה מצטברת ולא מטוהרת, השכינה תעזוב את המקדש ותשאיר אותו חשוף לאויב. כדי למנוע תוצאה הרסנית זו, נועדה כפרתו המיוחדת של יום הכיפורים. ביום זה, כל הטומאות והחטאים במזיד של עם ישראל מטוהרים מבית המקדש, כדי שהוא יוכל להמשיך לשמש כמקום השראת השכינה בישראל.

לעומת מערך החיטוי והטהרה שמייצג קורבן החטאת, האשם הוא קורבן חטא קלאסי. פעולות של מעילה או גזל דורשות תיקון וכפרה. מכיוון שבתפיסת התורה כל חטא שבין אדם לחברו הוא גם חטא בין האדם למקום, הכפרה מתרחשת בשני מישורים: השבת הגזלה או תיקון העושק הם התיקון כלפי הזולת, ואילו קורבן האשם מייצג את פעולת התיקון כלפי האל.

אם כן, בעוד האשם מובא כדי לכפר על חטאו של היחיד, החטאת קשורה בעיקר לנוכחותו של המוות או לפגיעה בהופעת החיים, בין אם בעקבות מעשה חטא ובין אם מסיבות אחרות. שני הקורבנות הללו מבקשים להתמודד עם סוגים שונים של פגיעה באפשרות של הופעת השכינה ונוכחותה השלמה בחייו של עם ישראל, שהמשכן הוא המוקד הרוחני והערכי שלהם.