חטא העגל הוא בבחינת רעידת אדמה. סמיכותו למעמד הר סיני מעצימה את חומרתו. בעקבותיו מודיע הקב"ה על כוונתו לא רק להעניש את עם ישראל או להתנתק ממנו, אלא לכלות את העם כולו ולבנות עם חדש. את הביטוי החזותי לעומק המשבר ניתן לראות בשבירת הלוחות, המבטאת באופן מוחשי את ההתרסקות הגמורה שגרם חטא העגל לכל מה שנבנה במעמד הנשגב של מתן תורה.
משה רבנו יוצא למסע ארוך להצלת עם ישראל. המסע משתרע על שלושה פרקים, ותופס את עיקר פרשתנו. שלושת הפרקים הם בעצם שלושה שלבים הדרגתיים ומכריעים.
המסע פותח בתפילת חירום שמבטלת את גזרת הכיליון, ובענישה ראשונית של משה שדוחָה את הענישה האלוקית, אך עדיין משאירה אותה מרחפת באוויר: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי" (פרק לב). בשלב השני משה מוביל פיוס הדרגתי שמביא לחנינה ולרחמים: "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (פרק לג). המסע נחתם בבניית קשר בעל מתכונת חדשה. י"ג מידות הרחמים מאפשרות את ההליכה המשותפת, ומכוחן ניתנים לוחות שנִִיים המעידים שהברית שנכרתה במעמד הר סיני מאושררת מחדש (פרק לד).
הכי מעניין
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
חז"ל מלמדים אותנו שהלוחות השניים ניתנו ביום הכיפורים. הזיהוי הזה בנוי על חישוב זמנים מפורט במדרש סדר עולם, אבל מתחת לחישוב הזמנים מצויה הקבלה רעיונית יסודית.
פער מהותי
קורבנות הכפרה שבתורה מיועדים ל"חטא", כלומר לעוונות שנעשו בשוגג. מי שחטא במזיד ("עוון"), אינו אמור להתכפר בקורבן; וכמובן מי שביצע "פשע", כלומר לא רק התכוון לחטוא אלא פעל "להכעיס" או למרוד, לא תהיה לו כפרה והוא יצטרך לשאת בעונשו. מהעיקרון הזה יש רק שתי חריגות בתורה: כפרת חטא העגל, ויום הכיפורים.
חטא העגל הוא לא פחות מ"פשע", ובכל זאת משה אינו מוותר על כפרה. כפרת הפשע מושגת בגילויין של י"ג מידות הרחמים, שבהן הקב"ה מופיע כ"נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה". סדר עבודת יום הכיפורים הוא המקום הנוסף היחיד בתורה שיש בו כפרה גם על פשע, כפרה ממוסדת בכל שנה: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר".
משה ואהרן יחד נוטלים חלק בכפרה הייחודית על הפשע. י"ג מידות הרחמים שבכפרת חטא העגל מתגלות מכוחו של משה, ואילו כפרת הפשע של יום הכיפורים מתרחשת מדי שנה על ידי הכהן הגדול, צאצאו של אהרן.
אבל מניין מגיעה הכפרה? מה מביא לכך שהפשע החמור יכול להיסלח? שתי תשובות נותנת לכך התורה, האחת בספר שמות והשנייה בספר ויקרא, והן משלימות זו את זו.
נתחיל בספר ויקרא. בפרק העוסק בעבודת יום הכיפורים, ישנו פסוק אחד המגלה מדוע אפילו הפשע מתכפר. הפסוק מכריז: "וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז). הקב"ה, ש"מרום וקדוש שמו", בחר לשכון בארץ, בעולם של חומר וגוף, תאוות ויצרים, חטא וטומאה. יש פער עצום בין הקדושה העליונה ובין העולם הארצי. עם ישראל נתבע להתעלות ולהיות ראוי לשכינה בתוכו, מאמץ שהוא כמעט מעל יכולת אנוש. העם קיבל עליו את האתגר, אבל לא תמיד יצליח. הפער המהותי יזמן גם משברים.
אפשר היה לוותר על החיבור הקוטבי הזה. לשמור את השכינה במרומים, ולהשאיר את ישראל לחיות כשאר העמים, בחיים ארציים ובינוניים, הרחק מגילוי השכינה. אבל הקב"ה חפץ ב"דירה בתחתונים", והוא מוכן "לשלם את המחיר". לשם כך נצטווינו על יום הכיפורים, שבו הקב"ה יוזם כפרה כוללת כדי לתת קיום לדירתו בתחתונים ולשכינתו בעם ישראל.
הצעה משתלמת
בספר שמות, התשובה ברורה פחות. מה מביא את הקב"ה לא רק לרחם ולהימנע מלכלות את העם, אלא גם להגיע להליכה גמורה יחד ולכריתת ברית מחודשת, ולהשיב לבקשת משה "יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ" באמירה "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית"?
כשעוקבים אחר המסע שתיארנו, אפשר לזהות את הנקודה המכריעה. הקב"ה מציע "לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם... אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ... פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדֶּרֶךְ". יש כאן הצעה משתלמת במיוחד, שבה עם ישראל מרוויח הכול. הוא מקבל את כל הטוב שהובטח לאבותיו, והקב"ה מתרחק ממנו כדי להגן עליו מכיליון אם חס וחלילה יחטא שוב.
תגובתו של העם להצעה מדהימה בנחרצותה: "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ". את ההצעה הלכאורה־משתלמת הם מגדירים כ"דבר הרע", ומתאבלים כאילו קרה להם הנורא מכול. בתמורה מתברך ישראל בטוב ה' המלא: "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ".
מה רע כל־כך בהצעה? דבר אחד מפסיד עם ישראל: את קרבת א־לוהים. "כי לא אעלה בקרבך". ברגע של גילוי עמוק חושף עם ישראל שבלי השראת השכינה הוא מרגיש כמת.
פעם אחת בלבד כבר עמד על הפרק כיליון מיידי של עבד ה'. בחטא אדם הראשון נאמר לו: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". הקב"ה חס על האדם ודחה את המוות, ורק שלל ממנו את טובו של גן עדן וגירשו משם. אדם הראשון השלים עם הגזירה. הוא העדיף את הריחוק הבטוח על פני הקרבה התובענית.
לעם ישראל ניתנה ברירה טובה יותר. הוא לא יגורש מהארץ הטובה, והקב"ה הוא שירחיק את עצמו. אבלותו גילתה שהקרבה לקב"ה היא עבורו טעם החיים, והביאה לכפרת פשע העגל.
על שסילקת שכינתך מתוכנו – אחריך נרוצה. תדע לך שהוא כן, שכל צרות שבאו עליהן במעשה העגל לא נתאבלו. כיון שאמר להם משה "כי לא אעלה בקרבך", מיד "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו" (מדרש שיר השירים רבה א, ד).
הרב אוריאל עיטם הוא ראש ישיבת ירוחם ומחבר הספרים "ונהר יוצא מעדן" על מועדי השנה, ו"שערים למשנתו של מניטו"