מעמד הר סיני הוא רגע שיא בחייו של עם ישראל. העם זוכה להתגלות ישירה של הקב"ה, שלא הייתה כמותה עוד לאורך ההיסטוריה. קולות וברקים, ענן כבד, קול שופר חזק מאד, ועשן הכבשן. זהו גילוי שכינה פומבי, ששיאו בהתגלותו של הקב"ה לעיני כל ישראל.
אלא שהמעמד לא נועד רק לעצם המפגש המרומם והמקודש. מטרתו העיקרית היא התורה שניתנה בו. שני שמות קיבל האירוע, אבל יש ביניהם היררכיה. "מעמד הר סיני" מייצג את ה"איך", ו"מתן תורה" מבטא את ה"מה", המהות.
לא כל התורה ניתנה במעמד הר סיני, אלא רק עשר מצוות. מבחינה מסוימת מדובר במצוות החשובות ביותר, כמתבקש מרוממותו הייחודית של המעמד. אבל במבט נוסף על התוכן, על ה"מה", יש כאן דווקא הפתעה. עשרת הדיברות אינם עוסקים בפסגות הגבוהות של התורה, אלא דווקא בנושאים הבסיסיים ביותר. סימן לדבר: העובדה שרובם מקבילים בעצם למצוות בני נח. "אנכי", "לא יהיה" ו"לא תשא", מקבילות לאיסורי עבודה זרה ולברכת השם. "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" ו"לא תענה ברעך עד שקר", מקבילים לשפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ודינים. אם כן, המצוות שנצטווינו בהר סיני אינן משקפות את המדרגות המיוחדות של עם ישראל ואת הקשר הייחודי שלו עם הקב"ה, אלא דווקא את החיובים הבסיסיים ביותר.
הכי מעניין
צילום: איור: מנחם הלברשטט
יש כאן אומנם שתי מצוות עשה חדשות – שבת וכיבוד הורים – שהן התוספת המעשית המשמעותית ביותר על מצוות בני נח. אלא שגם כאן מדובר על שתי מצוות בסיסיות מאוד, שלא היינו מתפלאים אם בני נח היו מצווים גם בהן. מתבקש שכל אדם יכבד את הוריו מולידיו, ומתבקש גם שכל האנושות תשמור את השבת שמציינת את הבריאה.
חירות פנימית
נשארנו עם המצווה העשירית, "לא תחמוד". כאן כבר יש חידוש גדול, וקשה לומר שזוהי דרישה בסיסית. יש בה תביעה עמוקה מהאדם, הרבה יותר מנורמות בסיסיות. המדרש אף תולה בה את כל המצוות כולן: "וחתם בדבור לא תחמוד, שכולם תלויים בו".
בפשוטו, איסור זה מתייחס לעולמו הנפשי של האדם, לא אל מעשיו. הוא תובע מן האדם לא רק להימנע מפעולות שמנוגדות לרצונו של הקב"ה ופוגעות בעולמו, כי אם גם ממצבי נפש מסוימים, מנטיית החמדה שגורמת לאדם לחמוד לעצמו דברים טובים שהוא רואה אצל חברו. מדוע חשוב לתורה לצוות על המתרחש בעולמו הנפשי של האדם? מדוע אין היא מסתפקת בכך שאסרה כבר את הגניבה והניאוף, תוצאותיה השליליות של החמדה?
איסור זה מנקז אליו באופן מיוחד צדדים רבים של העבודה האישיותית של האדם. הוא מחנך אותו להסתפק במה שיש לו, מלמד אותו לשמוח בטובתו של חברו במקום לחשוב רק על עצמו, בונה באדם חירות פנימית במקום להשתעבד לכל המראות הסובבים אותו, ומחנך אותו לדעת שאושרו תלוי בעצמו ולא ברכושו או בהשוואה שבינו ובין אנשים אחרים.
נראה כי התורה רוצה לחתום את הדיברות בטיפול שורש. היא איננה מסתפקת ביצירת עולם שבו לא מתרחשים חטאים, אלא חפצה בעולם שבו האדם מתוקן מפנימיותו; עולם שבו גם נטיות נפשו של האדם אינן מבקשות את החטא ואינן חומדות את אשת הזולת או רכושו. נפש כזו היא בעלת איכות מיוחדת; היא אינה נמשכת אל מה שאיננו שלה ואיננה עסוקה בתאוות דמיוניות, אשר מטות את האדם מלחיות את חייו האמיתיים. תיקון פנימי זה, מלבד ערכו העצמי הגדול, הוא גם הערובה העמוקה ביותר לעולם חיצוני מתוקן. אדם שזיכך את נטיות נפשו מן החמדה, לא יבוא לגניבה או לניאוף.
איסור "לא תחמוד" בא לחולל תיקון פנימי שמביא מאליו למציאות חיצונית מתוקנת, ובכך הוא הופך לציווי היסודי שבעשרת הדיברות. ואכן חז"ל רואים אותו ככולל את כל הדיברות כולם: "העובר על 'לא תחמוד' כאילו עובר על עשרת הדיברות" (פסיקתא רבתי פרק כא).
הנחש שבלב
אם נקשיב כדרכנו לשפת הרמיזה של התורה, שקושרת את פרשיותיה השונות אל ראשיתה, נגלה אותה גם אצלנו. יש הבדל בנוסח הדיבר בין ספר שמות לספר דברים. בספר שמות נאמר "לא תחמוד", בעוד בדיברות שבפרשת ואתחנן מופיע ביטוי נוסף – "לא תתאווה".
האם כבר פגשנו את צמד המושגים הללו? החמדה והתאווה מופיעות בגן עדן כתנועות הנפש אשר הביאו לחטאו של אדם הראשון: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל". לא לחינם הן חוזרות במעמד הר סיני, וכדברי השל"ה (יתרו): "לא תחמוד, בחמדה זו היה עוון אדם וחווה, 'ונחמד העץ'".
התאווה והחמדה אשר הביאו אל החטא לא נאסרו במפורש על אדם הראשון – רק האכילה עצמה נאסרה עליו. אילו נאסרו על האדם גם החמדה והתאווה, הוא לא היה נדחף לחטוא, והיה בכוחו לעמוד בניסיון מול פיתוי הנחש. איסורי "לא תחמוד" ו"לא תתאוה" הן העצות שבכוחן להסיר את זוהמת הנחש שבלב. אם יתמיד האדם בהסרת החמדה יזכה מחדש גם לתמימות אשר הייתה לאדם הראשון בטרם חטאו, לא תמימות של טיפשות אלא של דבקות מלאה בקב"ה.
נמצא שכתיקון לחטא אדם הראשון מעמיקה התורה את מישור ההתמודדות של עם ישראל. במקום להתמודד עם החטא בלבד נקראים ישראל להתמודד עם סיבתו השורשית, עם התאווה והחמדה העומדות בתשתיתו. רוב הדיברות אוסרות את החטא עצמו, אך החתימה שלהן מתמודדת עם סיבותיו השורשיות, ומתקנת בכך את חטא אדם הראשון.
הרב אוריאל עיטם הוא ראש ישיבת ירוחם ומחבר הספרים "ונהר יוצא מעדן" על מועדי השנה, ו"שערים למשנתו של מניטו"