נאום השבטים של יעקב אבינו

חייו של יעקב שזורים במאבקים בין אחים. מהעימות ברחם אימו על הבכורה, דרך מאבקו בעשיו, ועד למאבקים בתוך ביתו שלו, בין נשותיו וגם בין בניו. יעקב ידע מהי קנאת אחים שמובילה לשנאה ואף לרצון להרוג. הוא ראה כיצד אהבתו העודפת ליוסף הציתה אש של קנאה שהובילה לשנאה, לשקר ולכאב. משום כך היינו מצפים שברגעיו האחרונים הוא יבחר להציב את האחדות מעל הכול, ויקרא לבניו לחיבור ואהבה.

למרבה ההפתעה, יעקב אינו עושה זאת. ברגע הפרידה, כשהבנים נאספים סביב מיטתו, אין הוא נושא נאום של פיוס ואינו מבקש מהבנים לסלוח זה לזה או לשכוח את העבר. תחת זאת הוא פונה אל כל אחד מהם באופן אישי, ומדבר על דרכו הייחודית ועל גורלו.

מוקדם יותר ראינו את אותה גישה גם במפגשו של יעקב עם נכדיו, אפרים ומנשה. היה מצופה שיעקב, למוד הניסיון המר של העדפת אח על פני אחיו, ינצל את המעמד לתיקון. אבל שוב, יעקב בוחר אחרת. הוא משכל את ידיו ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר, ואת שמאלו על מנשה הבכור. יוסף, שחווה על בשרו את התוצאות הכואבות של העדפה שכזו, נבהל ומנסה לתקן, אך יעקב עומד על שלו.

יעקב, האיש שסבל כל כך מן הפירוד, בוחר ברגע האחרון להבליט דווקא את השונות, לאחד את בניו דווקא דרך ההכרה בייחוד של כל אחד מהם. בתנועה הזו יש אמת חשובה, שתלווה את עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה. יעקב מלמד את בניו ואת הדורות הבאים שהאחדות אינה מושגת על ידי אחידות שמבטלת את השוני, אלא על ידי נתינת מקום אמיתי לכוחות הייחודיים לכל אחד. השלום האמיתי נולד רק לאחר שלכל אחד יש מקום להיות הוא עצמו, ללא פחד וללא צורך להידמות לאחר, מתוך הכרה שכל אחד נושא תפקיד אחר וראוי לברכה אחרת.

גם משה בחר להיפרד מעם ישראל בסוף חייו לא בקריאה לאחדות, אלא בברכה ייחודית לכל שבט ושבט, שתים־עשרה ברכות שונות. לאחר מכן מוסיף משה ברכה כללית לכל העם: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח, בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, עַל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל, אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'" (דברים לג). המסר של משה הוא שהשראת השכינה, הביטחון, הברכה הגשמית והרוחנית לעם, יגיעו רק כאשר כל אחד מן השבטים ילך בדרכו הייחודית.

שני האבות הגדולים, יעקב ומשה, בוחרים לסיים את דרכם לא באיחוד מטשטש, אלא במתן מקום. שניהם מבינים שהשלום איננו נוצר כאשר הכול דומים, אלא כאשר יש מקום אמיתי לכל קיום בפני עצמו. רק מי שיודע לעמוד במלוא קומתו, מסוגל להעריך את עמידתו של אחיו מבלי לפחד ממנה. רק אז נולדת האפשרות למפגש שאיננו מאיים אלא מפרה, ושממנו יכולה לצמוח זהות לאומית שלמה, מבורכת ואיתנה.

נושאת ההפכים

תפיסה זו, שרואה את האמת כמורכבת ורבת פנים, היא אבן יסוד בתורה. ככל שהדבר עשוי להישמע מוזר, בתורה שבכתב עצמה ישנן פנים שונות וסותרות: סיפורים מרכזיים מופיעים פעמיים ולעיתים אף יותר, בנוסחים שונים ולעיתים אף סותרים. כך בבריאת העולם, המופיעה בפרקים הראשונים של ספר בראשית בשני תיאורים שונים: האחד קוסמי, ממושמע וסדור, והאחר אנושי, אינטימי וקיומי. גם בריאת האיש והאישה מתוארת פעמיים – פעם כשווים הנבראים יחד, ופעם כשהאישה נבראת מצלע האיש. יציאת מצרים, מתן תורה, עשרת הדיברות, חטא המרגלים – כולם מסופרים כמה פעמים, ובין הסיפורים יש הבדלים משמעותיים. גם המצוות – שבת, שביעית, ציצית ותפילין, לימוד תורה, חגים, עבד עברי, קידושין, השבת אבדה, פדיון הבן, ברית מילה ועוד רבות – מופיעות בתורה פעמיים ולפעמים יותר, בשינויים מהותיים בתוכן ובפרטים.

מי שמצפה לאלוהות חד־ממדית, אחידה והרמונית, יאמר שהתורה נכתבה בידי מקורות אנושיים שונים. אך מנקודת מבט אמונית־רוחנית יש בתיאורים הרב־ממדיים שלמות שאינה מצויה בתיאור הקוהרנטי. העולם עצמו איננו אחיד; החיים אינם חד־ממדיים, ובוודאי גם האלוקות היא אינסופית ורבת פנים וגילויים. התורה, העוסקת בגילוי האלוקי שבמציאות, נושאת בתוכה את המורכבות, את המתח, את הריבוי. זהו ביטוי לאמונה עמוקה בכך שהאלוקות במהותה נושאת הפכים, ושהאמת יכולה להתגלות רק דרך ריבוי הדרכים המתבוננות בה.

מן התורה שבכתב נמשכת אותה תנועה אל התורה שבעל פה. כמעט אין פרק במשנה שאין בו דעות שונות וסותרות, ואין דף בתלמוד שאין בו מחלוקת. המחלוקת איננה ניסיון לברר את הטעות או ביטוי לחוסר הסכמה על האמת; המחלוקת היא תוצר ישיר, הכרחי ורצוי, של האופן שבו התורה שבעל פה תופסת את המציאות. באמצעות המחלוקת, חז"ל נותנים מקום לקולות שונים וסותרים, משום שכל דעה, כל זווית, כל נימוק – מוסיפים ממד נוסף להבנת האמת, וחושפים פן נוסף שלה.

הפסוק “האמת והשלום אהבו” אינו ביטוי לקריאה מוסרית בלבד, הוא מכיל גם קביעה רוחנית: האמת איננה נולדת למרות המחלוקת, אלא מתוכה. השלום איננו השתקת הקולות השונים, אלא היכולת להקשיב לכולם ולגלות מתוך המכלול את האמת הגדולה יותר.

יעקב, שידע על בשרו את כאב הפירוד, חותם את חייו במעשה שיש בו מסר יהודי עמוק: אל תבטלו את עצמכם כדי להיות אחד, ואל תבקשו מאחִיכם להיעלם למען השלום. לִמדו לראות את האחר במלוא ייחודו, ודעו שהאמת והברכה תגיע רק מתוך שונות.

אנו מודים לרבנית ד"ר מירב סויסה על עיוניה שליוו אותנו במהלך ספר בראשית, ומקדמים בברכה את הרב אוריאל עיטם, ראש ישיבת ההסדר בירוחם ומחבר הספרים "ונהר יוצא מעדן" על מועדי השנה, ו"שערים למשנתו של מניטו", שיכתוב על פרשות חומש שמות.