התיקון המשפחתי והלאומי מתחיל בהפניית אצבע מאשימה פנימה

מנקודת המבט של אחֵי יוסף, שמגיעים למצרים ואינם יודעים שהשליט הוא יוסף, האשמותיו "מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (מב, ט), נראות שרירותיות ותלושות מן המציאות. האחים מנסים לשכנע ואף להתחנן, מספרים את סיפורה של המשפחה, אך השליט נותר בשלו, דורש להביא את האח החסר, מכניס לכלא את שאר האחים ואף מאיים עליהם במוות: "אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ".

כיצד מגיבים האחים להאשמות הללו? איך הם מסבירים לעצמם את הצרה המוזרה שנפלה על ראשם? תגובתם מפתיעה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".

הם אינם מאשימים את השליט הזר או את מזלם הרע, אפילו אינם פונים אל הא־ל בבקשת עזרה. אף שחלפו 22 שנה, הסיפור הפנימי של האחים מול הקושי שפוקד אותם קשור לאותו חטא משכבר הימים, חטא שרישומו לא פג. מתגובתם ניכר שהם עדיין חיים בצל העוון הנורא של מכירת אחיהם, ולאורך כל השנים סוחבים על עצמם אשמה כבדה.

ביטוי נוסף לכובד האשמה הרובצת עליהם קיים גם בפרשה הבאה. כאשר הגביע מתגלה באמתחת בנימין, יהודה אומר ליוסף: "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק, הָאֱ־לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ" (מד, טז). והרי האחים לא חטאו כלל ולא גנבו את הגביע, אז לאיזה עוון מתכוון יהודה? יהודה ואחיו מבינים שבמאורעות המשונים שקורים להם מעורבת יד א־לוהית, מידה כנגד מידה בעקבות העוון הנורא של מכירת יוסף.

מה שנשאר מאחור

מול האחים עומד יוסף, שלאורך שנותיו במצרים עיצב לעצמו זהות חדשה. רבים מהפרשנים שואלים, מדוע לאחר שהגיע למעמד של משנה למלך מצרים, לא שלח יוסף להודיע לאביו שהוא חי. הרב יואל בן־נון מציע שיוסף סבר שאביו היה שותף להרחקתו. יעקב הוא ששלח אותו אל אחיו, אל המקום שבו הם התנכלו לו. בעיני יוסף, היה כאן צעד של אב המבקש להרחיק את אחד מבניו, כפי שאברהם הרחיק את ישמעאל. משכך, יוסף לא מוצא טעם בחזרה אל המשפחה שביקשה להרחיקו ממנה.

כך נראה מתגובתו הראשונית כאשר הוא פוגש את אחיו שהגיעו למצרים: "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם" (מא, ז). יוסף אינו מתוודע אל אחיו, אלא נשאר זר ומרוחק. גם בתוכניתו המורכבת לגרום לבנימין להגיע למצרים, אין רמז לכך שהוא מתכוון להתגלות בפניהם בשלב מסוים.

הניתוק העמוק של יוסף ממשפחתו מקבל ביטוי גם בשמות שבחר לתת לבניו. הבכור הוא מנשה, "כִּי נַשַּׁנִי אֱ־לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (מא, נא), והשני הוא אפרים, "כִּי הִפְרַנִי אֱ־לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". יוסף מעדיף לשכוח את הסבל שחווה בנעוריו, ושמח על השפע והיציבות שמצא. שני השמות מבטאים תנועה של התנתקות מהעבר והפניית מבט קדימה. מכאן אפשר להבין את התנכרותו במפגש המפתיע עם אחיו; יוסף אינו מעוניין לחזור אל המשפחה שדחתה אותו באכזריות.

המניפולציה שהוא מפעיל עליהם כדי להביא את בנימין למצרים, עשויה להיות מוסברת ברצונו לחזות בהגשמת חלומותיו במלואם (כפי שמסבירים כמה מפרשים), אבל גם ברצון לפגוש את בנימין, אחיו היחיד מאימו רחל, ואולי אף להשאירו אצלו לצמיתות: "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם".

אפשר רק לנסות לנחש מה היה קורה להיסטוריה היהודית אם יוסף היה ממשיך עם תוכניתו עד הסוף. אבל יוסף בוחר להתוודע לאחיו ולחזור אל המשפחה. מה גרם לשינוי?

התפנית מתרחשת בפרשה הבאה, כאשר יהודה ניגש אל יוסף. נאומו הארוך והכן יוצר נקודת מפנה אצל יוסף, משום שמדבריו של יהודה מבין יוסף שני דברים. ראשית, שאביו לא הרחיק אותו. יהודה מספר על יעקב שאיבד את בנו ומתאבל עליו שנים רבות, "וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף". שנית, הוא מגלה שהאחים השתנו. כשיהודה אומר "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו, כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי, פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" – הוא מגלה רגישות ואחריות שלא היו בו. בעבר הוא הציע למכור את יוסף, כעת הוא מוכן למסור את עצמו למען אח אחר. יוסף שומע ומבין שהשנאה והפירוד הישנים תוקנו. מכאן נפתחת הדרך להתגלות ולפיוס משפחתי.

תודעה של תיקון

האיחוד המשפחתי המרגש מתאפשר בזכות התיקון שיוסף מזהה באחיו. האחים אינם רואים את מאורעות חייהם כהשתלשלות מקרית או כתוצאה של התנהגות שמישהו אחר אחראי לה, אלא כדיבור א־לוהי המופנה ישירות אליהם. זוהי תודעה של תיקון. במקום לברוח מתחושת האחריות, לשקוע ברגשות אשמה או לייפות את העבר, מלמדים אותנו אחי יוסף שהקב"ה מזמן לנו התרחשויות, מצבים ודמויות כדי לעורר בנו תנועה פנימית של תיקון. כך הופך המפגש עם קושי ואף עם רוע שמופיעים מבחוץ — להזמנה להתבוננות עצמית. כדברי הבעל שם טוב:

לכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו... והזמין לו השם יתברך ראייה זו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא (בעש"ט על התורה, בראשית קכז).

במבט כזה, הקשיים שהאדם פוגש בחייו אינם עילה להאשים אחרים אלא פתח להתקדמות, לצמיחה ולהתמרה פנימית, שמתוכם עשוי להתרחש תיקון ואיחוד כנגד כל הסיכויים.

הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן