האשמה של יהודה נגמרת רק כשהוא מפסיק לברוח

לאחר שהאחים חוזרים ממעשה המכירה הנורא ושולחים את הכתונת המגואלת בדם, ויעקב מבין כי בנו האהוב מת, מתארת התורה את כאבו העמוק של אביהם:

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו (לז, לד-לה).

הפסוקים מציירים אבל ממושך ועמוק של יעקב על יוסף, אבל שאין לו מזור. כיצד מתמודדים האחים עם האבל של אביהם, שהם עצמם גרמו לו? יש לשער שלא היה קל לשאת את מראה האב השרוי באבלו, בידיעה שהכאב הזה נולד ממעשיהם. על כך נוסף משקלו הכבד של הסוד לגבי האבל הזה, והשתיקה שנלווית אליו.

סיפור יהודה ותמר, המופיע בדיוק בנקודת הזמן הזו, מבטא באופן עקיף את המצב הפנימי של יהודה בעקבות מכירת יוסף. הסיפור פותח במילים "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו". ציון הזמן "ויהי בעת ההיא", קושר במפורש את סיפור יהודה ותמר אל המכירה וימי האבל על יוסף, כפי שמפרש רד"ק: "בעת ההיא שנמכר יוסף, שאירע זה המעשה". ולא רק מבחינת הכרונולוגיה, גם בקשר הפנימי – כתוצאה ממנו, בהשפעתו.

ליהודה היה תפקיד מרכזי במכירת יוסף, הוא זה שהציע למכור אותו:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא (לז, כו-כז).

אמנם יהודה הציל את יוסף ממוות ודאי בבור, אך מנגד הוא גם לא החזירו הביתה. עתה, כשהוא רואה את אביו מתייסר, יש לשער את עוצמת רגשות האשמה המפעמים בו. היה אפשר לצפות שהוא יפעל לתיקון: יספר לאביו את האמת, ואולי אף ינסה לחפש את יוסף ולהשיבו הביתה. אך לא כך. יהודה יורד מעם אחיו, בורח.

כך מבין זאת ר' יוסף בכור שור: "כיון שראה צערו של אביו ובכיותיו, לא היה יכול לסבול, ופירש מבית אביו ומאחיו". לפי הקריאה הזו, ירידתו של יהודה מאחיו היא ביטוי לתגובתו הרגשית למכירת יוסף. יהודה לא יכול לסבול את הכאב של אביו ואת תחושות האשמה – ולכן הוא עוזב את ביתו ואת אחיו.

גם רש"י, בעקבות המדרש (בראשית רבה פה, ב), הולך בכיוון זה, אם כי באופן מעט שונה: "וירד יהודה – הורידוהו אחיו מגדולתו, כשראו בצרת אביהם. אמרו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו – היינו שומעים לך". לפי רש"י, רגשות האשמה אינם נובעים ממצפונו של יהודה אלא מאחיו, המטילים אותה על יהודה. בין כך ובין כך, יהודה מוציא את עצמו מן המעגל המשפחתי. הלשון "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו", מבטאת שאין כאן פעולה טכנית של מעבר דירה והתרחקות מן הבית בלבד, אלא מעשה בעל אופי מוסרי, שמשמעו בריחה מהתמודדות עם אחריות.

נישואי תערובת

הבריחה אינה מסתיימת בהתנתקות מן הבית. יהודה עושה צעד מרחיק לכת נוסף, שמנתק אותו עוד יותר מן המשפחה: הוא נושא "בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי" (לח ב). כידוע, בדורות הקודמים של המשפחה, חל איסור על נישואין לנשים כנעניות. הגמרא (פסחים נ ע"א) מקשה על נישואי יהודה לבת איש כנעני:

אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק, בא יצחק והזהיר את יעקב, ויהודה אזיל ונסיב?

אמנם הגמרא מביאה את השאלה כהוכחה לכך ש"כנעני" פירושו סוחר, ולא כנעני ממש. אבל על פי פשט הפסוקים נותרת השאלה על כנה – אבותיו הקפידו להביא נשים ממשפחתם, ואילו יהודה בוחר דווקא באישה שכזו.

במדרש הגדול (לח, א) הביקורת חריפה אף יותר:

משל לכלב שעבר על נבילה, הריח בה ולא אכלה. עבר עליה ארי ואכלה. אמרו: מה שפסל הכלב – אכל הארי! כך עֵשָו פסל בנות כנען... בא יהודה, שנמשל בארי, ולקח מהן.

ההשוואה בין יהודה לעשו, מדגישה את הבחירה של יהודה להתרחק מן השייכות המשפחתית. הרתיעה של משפחת אברהם מנישואין עם כנעניות קשורה לחשש מהתבוללות, ולרצון לשמור על הצביון הייחודי של המשפחה מול האוכלוסייה המקומית. יהודה, שבוחר באופן מופגן לשאת אישה כנענית, עושה מעשה שנועד לנתק אותו מן המשפחה. עד כדי כך קשים ייסורי הנפש שלו.

שלב של תיקון

ואולם סופו של הסיפור מלמד שיהודה השתנה. כאשר נודע ליהודה על הריונה של תמר, יש לו אפשרות לברוח מאחריות: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". אך כאן מתרחשת התפנית. כאשר תמר שולחת אליו את הערבון ומזכירה לו "הַכֶּר נָא", הוא בוחר להודות: "צָדְקָה מִמֶּנִי". זוהי הודאה מלאה, מלווה בהכרה באשמה. הפעם יהודה אינו בורח ולא מתחמק, אלא נשאר לשאת באחריות ובהשלכותיה.

בפעם הבאה שנפגוש את יהודה, בפתיחת פרשת ויגש, לא רק שהוא לא בורח, אלא להפך, הוא ניגש, יוזם ובאופן אקטיבי לוקח אחריות: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". הוא עומד מול שליט מצרים ומציע את עצמו תחת בנימין: "וְעַּתָה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי". יהודה, שברח בעבר מתחושת האחריות מול המפגש עם הכאב של אביו, מוכן כעת להתייצב במלוא כובד האחריות, גם מול מי שנדמה לו כשליט זר ואכזר.

פרשת יהודה ותמר, איננה אתנחתא זרה באמצע סיפור מכירת יוסף וקורותיו, אלא שלב הכרחי בדרך לתיקון. יהודה לומד לא לברוח, אלא לעמוד באומץ מול הבחירות שעשה, להכיר באחריותו להן, ולפעול לתיקון גם כשהדבר כרוך בבושה ובכאב.

הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן, ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן