בין ההכנות המדוקדקות של יעקב לקראת המפגש עם עשו – תפילה, שליחת מתנות פיוס והיערכות המחנה – ובין המפגש עצמו, נקטעת העלילה באירוע מסתורי וחריג: מאבקו של יעקב עם ה"איש" במעבר יבוק. מיקומו של הסיפור מפתיע, משום שלאחר ההכנות יש ציפייה להתרה דרמטית בפגישה בין האחים. במקום זה התורה עוצרת את שטף האירועים, ומספרת על המאבק עם אותו "איש" עלום.
הפסוקים מעוררים שורה של תמיהות:
- מדוע יעקב קם באמצע הלילה ומעביר את משפחתו ורכושו את מעבר יבוק? חציית נחל בלילה היא פעולה לא נוחה, מסוכנת ואף חסרת היגיון, שהרי אם המטרה היא להגן מפני עשו – הנחל עשוי לשמש כחיץ.
- מדוע נותר יעקב לבדו לאחר שהעביר את כולם? מדוע לא הצטרף אליהם?
- מיהו ה"איש" שהופיע לפתע, מדוע דווקא עכשיו, ומדוע התפתח ביניהם מאבק פיזי מתמשך?
- "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ" - מי לא יכול למי? הניסוח עמום ודו־משמעי, ומשאיר את יחסי הכוחות בערפל.
- מה פשר שינוי השם ל"ישראל" כבר כאן, כאשר בהמשך הפרשה ה' עצמו ישוב ויעניק את השם? מהי משמעות הכפילות?
- מדוע הפגיעה בירך כה חשובה, עד שהיא מונצחת לדורות באיסור אכילת גיד הנשה?
כמה מפרשים – ובהם רמב"ן ורד"ק (לב, כו), וכן הרמב"ם (מורה נבוכים ב, מב) – ראו באירוע זה חיזיון סמלי ולא (רק) תיאור מציאותי. גם הקריאה שאציע להלן הולכת בדרכם של פרשנים אלו, אך מעניקה לסמליות שבסיפור משמעות שונה, הרואה במאבק של יעקב עם ה"איש" ביטוי סמלי למאבק פנימי המתחולל בתוך נפשו של יעקב עצמו.
הכי מעניין
פחד ואשמה
לאחר שנים ארוכות בבית לבן, שבהן נישא, הוליד ילדים ורכש רכוש רב, יעקב שב לארץ מולדתו. החזרה הזו איננה רק מסע פיזי; היא גם חזרה לנקודת השבר של היציאה אל הגלות – גניבת הברכה מאחיו עשו ובריחתו מפניו. במקביל להכנות המעשיות למפגש עם עשו, בתוך נפשו של יעקב מתרחשת גם הכנה פנימית, הלובשת צורה של עימות בין דמות ה"יעקב" – זה שנקט בתחבולה, "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַּעֲמַיִם", הסתיר ורימה – ובין הרגשות הקשים שעולים בו מול מעשיו מן העבר: הפחד, האשמה והחרטה. אלה מגולמות בדמות ה"איש", המבקשת תיקון.
המאבק הזה מתרחש בלילה, בחלקים המוסתרים והאפלים בנפשו של יעקב, ובבדידות מוחלטת. יעקב נותר לבדו – ללא משפחתו, ללא רכושו, ללא כל מה שיכול להעניק לו ביטחון או תוקף. החושך שמסביב הוא גם חושך פנימי: חוסר ודאות, פחד, אולי גם תחושת אשמה כבדה. שם פוגש יעקב את החלקים הקשים הללו שבתוכו, נאבק איתם ומתמודד עם ההכרה בכך שהם חלק ממנו ומחייו.
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
"וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ" – במשמעות הסמלית זוהי הכרה בכך שאף אחד מן הכוחות הפנימיים איננו מצליח להכריע את רעהו. יעקב אינו יכול לוותר לגמרי על עברו, אך גם אינו מוכן לשוב עליו ואליו. המאבק נמשך עד עלות השחר – עד שניתן לראות אור ראשון, עד שמתבררת התחלה של מוצא.
ההכרעה אינה באה כניצחון של צד אחד אלא כהבנה: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (לב, כו). יעקב מגלה שהמאבק עצמו הוא מקור הברכה – לא מפני שה"טוב" ניצח, אלא מפני שמתוך המפגש הישיר עם כל חלקי נפשו, הוא יכול להשתנות.
במהלך המאבק שואל האיש את יעקב "מַה שְּׁמֶךָ". השאלה מהדהדת ביעקב את עברו הרחוק. כאשר אביו יצחק שאל את השאלה הזו במעמד הברכות, "מִי אַתָּה בְּנִי" (כז, יח), יעקב ענה במרמה: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ". עכשיו חוזרת אליו השאלה הזו בשנית, מתוכו, מן החלק המבקש להתמודד כדי לתקן. הפעם עונה יעקב ביושר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב".
רק אחרי שיעקב מכיר בחלק ה"יעקבי" שבו, העקוב, המפותל – הוא מקבל את שמו החדש ואת המהות החדשה "ישראל". בעצם ההכרה בהיותו יעקב יש ניצחון במאבק ויש תיקון, צמיחה והתקדמות. השם "ישראל" טומן בחובו את שתי המשמעויות של התיקון שיעקב עובר: הוא נושא בחובו את ה"ישר" – ההפך ממרמה ומעקוב, וגם את ה"שָׂרִיתָ" – לא עוד נגרר ומגיב, אלא מוביל ומנהיג.
יעקב זכה בשם ישראל בכוח עצמו, בזכות המאבק. בהמשך הוא מקבל את שמו זה גם מהקב"ה: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ־לֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל".
חותם כואב
עם זאת, המאבק מותיר חותם כואב, ויעקב פגוע בירכו. זוהי צליעה שיעקב יישא עימו הלאה. הפצע הזה אינו רק אישי; הוא יופיע גם במערכת היחסים המורכבת עם בניו "יוצאי ירכו" – באונס דינה ובתגובת שמעון ולוי, בראובן השוכב עם בלהה פילגש אביו, וכמובן בסיפור יוסף ואחיו. הוא גם נותן את אותותיו ולקחיו לדורות: התנהגות שאינה ישרה היא מקור לסכסוכי אחים שמובילים לגלות.
המאבק של יעקב במעבר יבוק הוא ביטוי סמלי למאבקי הנפש באשר הם. כל אדם עשוי לפגוש, בשלב כלשהו, את "האיש" שלו – המאלץ אותו להתמודד עם חלקים בתוכו שהיה מעדיף להסתיר, שמעוררים בו אשמה או חרטה. ההתמודדות הזו אולי משאירה צליעה, אך היא גם עשויה להוליד זהות שלמה יותר, כזו שמתמודדת עם המורכבות וצומחת ממנה.
המאבק במעבר יבוק מלמד שהברכה אינה תוצאה של ניצחון חד־משמעי, אלא של עימות אמיץ וממושך עם המורכבות שבנפש. רק בהיישרת המבט, "כִּי רָאִיתִי אֱ־לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים", רק אז "וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" – ניתן למצוא את הדרך לשלום פנימי. זהו שלום שאינו מבטל את הפצעים אלא מצמיח מתוכם זהות חדשה, עמוקה ומתוקנת יותר.
הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן