יצחק אבינו יכול לתת השראה למאבק של דורנו מול עזה

להיות יצחק פירושו להיות הבן של אברהם, האיש ששבר מסגרות, שחולל מהפכות, שהעז לעזוב את בית אביו וללכת אל הלא־נודע. במידה רבה יצחק הוא כבר תחילת מימושו של החלום, של הבטחת הזרע והבטחת הארץ גם יחד. מה כבר אפשר לחדש אחרי אברהם? מה הכוח הייחודי של יצחק?

אכן, בתחילת חייו נראה שיצחק נבלע בצילו של אברהם. אפילו עקדת יצחק מתוארת כסיפור שגיבורו הוא אברהם ולא יצחק. כאשר משתרר רעב נראה שיצחק, כאביו, מתכוון לרדת למצרים, וגם בהתמודדותו עם חמדנותם של אנשי גרר הולך יצחק בדרכו של אביו ואומר על אשתו שהיא אחותו.

כאשר ה' אומר ליצחק שלא ירד מצרימה, זו הפעם הראשונה שבה מסתמן כי יצחק אמור להיות משהו אחר מאביו. ליצחק יש דרך חדשה משלו לסלול בעולם, דרך שהוא צריך לגלות. עוד לפני כן, הצעד הראשון במסע הגילוי של יצחק את כוחותיו מתרחש אולי כבר בסופה של עקדת יצחק. התורה מתארת את שובו של אברהם מהעקדה: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע" (כב, יט). ואיפה יצחק, הבן שנעקד? בולט בחסרונו, הוא איננו חוזר עם אביו לבאר־שבע.

בהמשך נמצא את יצחק ב"בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (זו הבאר שקיבלה את שמה מהגר המגורשת מבית אברהם, ואולי זו הסיבה שיצחק בוחר במקום זה). ככל הנראה הוא עבר לגור שם, במרחב משלו. זה מקומו כאשר הוא פוגש לראשונה את רבקה, "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (כד, סב), ושם הוא נמצא גם לאחר מות אביו "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם... וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם־בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (כה יא). נראה שיצחק מבקש להתרחק מאברהם אביו. אולי זה ריחוק של כאב, אולי של חיפוש עצמי, ואולי שניהם.

בין המשכיות לשוני

כל חייו נע יצחק בין היותו ממשיך את אביו ובין חיפוש אחר הדרך הייחודית שלו. כך עולה מסיפור חפירת הבארות: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (כו, יח). יצחק מבקש להנביע מים חיים מן הבארות של אביו. אבל הפלשתים חוזרים וסותמים אותם. הדבר מכריח אותו לחפור באר חדשה, משלו, למצוא את מקור החיות הייחודי לו. רק כאשר הוא חופר באר אחרת, חדשה, יש קיום לבאר ששמה "רחובות", ורק מן המקום הזה הוא יכול להמשיך להתרחב ולצמוח, "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (כו, כב).

חפירת הבארות היא המפתח להבנת הייחודיות של יצחק. יצחק הוא היהודי הראשון שנולד בארץ, והאב היחיד מבין השלושה שלא עזב אותה מימיו; אפילו אשתו מובאת אליו ארצה. ליצחק יש קשר חי עם האדמה, והשדה הוא מקומו. "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (כד, סג), כפי שמפרש אבן־עזרא: "ללכת בין השיחים", ואילו אונקלוס מתרגם: "לצלאה בחקלא", להתפלל בשדה. מקום המפגש שלו עם האל איננו בהר מרוחק או בין כותלי האוהל, אלא בשדה, בין רגבי האדמה.

הקשר של יצחק עם ה' והברכה שבאה בעקבותיו מגיעים מתוך ההשתרשות העמוקה בארץ, עבודת האדמה וחפירת הבארות. יצחק קשור לאדמה ומשתרש בה, והיא מצידה נענית לו: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (כו, יב-יד). והברכה ניכרת לעיני כול: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (כו כח), אומר לו אבימלך ומבקש לכרות עימו ברית. אצל יצחק הגילוי האלוקי מגיע מתוך החומר, בגשמיות. זו דרכו הייחודית לגילוי שם ה' בעולם.

אבל הדרך איננה קלה. הפלשתים סותמים את בארותיו, מונעים ממנו גישה למים. הוא חופר ומוצא, והם סותמים שוב. הוא מחפש מקום אחר, חופר מחדש, המים זורמים, ושוב סותמים. והוא לא נכנע. כוחו של יצחק מתבטא ביכולתו לחזור ולחפור פעם אחר פעם, לא להצייאש למרות הקשיים וההתנכלויות. יצחק מלמד אותנו שיש כוח גדול וברכה גדולה לא רק בשינויים הדרמטיים, בפריצת הגבולות, אלא גם בעבודה יומיומית, סיזיפית לעיתים.

דווקא לאחר שיצחק מוצא את הבאר שלו, לראשונה הוא חוזר לבאר־שבע, ושם נגלה אליו ה’ ומברכו: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ־לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ... בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי" (כו, כד). הנתק הארוך מאז העקדה מסתיים כאן: יצחק שב אל באר־שבע כמי שמצא את דרכו שלו. רק אחרי שגילה את מקור החיות העצמאי שלו, הוא יכול לחזור למקומו של אברהם ולהתחבר אליו.

במסע חייו של יצחק ניכר המתח שבין ההמשכיות לשוני. הוא ממשיך את דרכי אביו, ועם זאת מפלס לו דרך שונה: לא מסעות אלא יציבות, לא מהפכות אלא שמירה על מה שנבנה. יצחק מלמד אותנו שהברכה האלוקית בעולם יכולה לנבוע לא רק מצעדים מהפכניים, אלא גם מן ההשתרשות ומן החיבור הנאמן לקרקע, גם כשהיא דורשת מאיתנו לחפור שוב ושוב.

כאן ביתי

יצחק חופר את בארותיו בנחל גרר, באזור המכונה כיום "עוטף עזה". זהו ביתי, ואני כותבת את המילים הללו כשברקע נשמעים קולות המלחמה המתנהלת מעל השדות הנשקפים מחלונות הבית. כמו יצחק אנו יוצאים לשוח בשדות הנגב המערבי היפהפיים והפוריים, וגם כיום אנו מתעקשים לחזור ולחפור את הבארות שלנו, נוכח מאבקים ואיומים. אנו נאבקים עם "הפלשתים" על האדמה, על הביטחון, על היכולת להפרות את הקרקע בשקט, על האפשרות להעמיק שורש. ואף אנו מבקשים לשמוע את דברי ה' ליצחק בסיום חפירת הבארות: "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ".

פרשתתולדות

הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן