היחס של אברהם אל מותה של שרה מתואר בתורה במילים מעטות הנושאות אופי טכני: "וַתָּמָת שָׂרָה... וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָה". לאחר מכן פונה אברהם לעסוק בקבורתה של רעייתו ובמציאת חלקת קבר. ומכאן ממשיך הסיפור ונושא אופי טכני של משא ומתן מסחרי.
אבל מבעד לתיאור הזה אפשר לראות בתגובתו המעשית של אברהם למותה של שרה דרמה עמוקה של אהבה, מחויבות ונצחיות. האופן שבו אברהם מבקש להעניק מנוחה אחרונה לאשתו, שותפתו למסע חייו, נושא משמעות עמוקה. בחירתו לרכוש חלקת אדמה בכסף מלא היא הרבה מעבר לעסקה נדל"נית. זהו מעשה סמלי המעיד על עומק הקשר שביניהם, ועל מחויבות שאינה מסתיימת עם המוות.
| צילום: מנחם הלברשטט
חז"ל והמפרשים (למשל בראשית רבה, עט; רש"י, רמב"ן ועוד) מסבירים שבאמצעות רכישת שדה המכפלה בכסף מלא ביקש אברהם "להיאחז בארץ", בדורו או לדורות. אבל להתעקשות לקנות את האדמה יש היבט נוסף, הנוגע דווקא לקשר שלו אל שרה. חז"ל, בסוגיה הפותחת את מסכת קידושין, מזהים שהקניין של אברהם אינו רק פעולה פוליטית או משפטית, אלא ביטוי של קשר זוגי נצחי. הקבורה אינה סיום הקשר, אלא הבעת נאמנות אחרונה – ואולי גם מתמשכת – לאישה שהייתה שותפתו בחייה.
הכי מעניין
קניין של נצח
המשנה בפתיחת מסכת קידושין משתמשת בלשון יוצאת דופן: "האישה נקנית בשלוש דרכים". התורה מדברת על קשר הנישואין בלשון "לקיחה", "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כב, יג), אך חכמים בוחרים במילה "קניין". הבחירה בכינוי זה לציון ההיקשרות של איש לאישה מעוררת אי־נוחות: האם חז"ל ראו באישה חפץ? האם הם ראו בנישואין מערכת של שליטה של הגבר באישה השייכת לו? מדוע הם לא הסתפקו בלשון "לקיחה", כמו בתורה?
לא זו בלבד אלא שבפתיחת הפרק השני של מסכת קידושין משתמשים חז"ל בלשון אחרת לתיאור אותו מעשה עצמו, לשון "קידושין". כלומר, גם חז"ל הכירו והשתמשו בלשון "נעימה" יותר כדי לתאר את התקשרות האישה והאיש. מה גרם להם אפוא לכנות את הנישואין בתואר "קניין", על כל האסוציאציות הבעייתיות הכרוכות בכך?
הגמרא בפתיחת מסכת קידושין מעלה בדיוק את השאלה הזו: מדוע כאן "האישה נקנית" ושם "האיש מקדש"? תשובתה מחזירה אותנו לאברהם ולקניית מערת המכפלה: הגמרא אומרת שהלשון "קניין" נבחרה כדי ללמד שקידושי אישה יכולים להיעשות בכסף, ודין זה נלמד מהקניין של אברהם את שדה המכפלה. "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" – "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי" (כג, יג) – וקיחה נקראת אף היא קניין, כפי שנאמר "הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם" (כה, י).
היקש זה בין פסוקים ויצירת "גזרה שווה" הוא לכאורה לימוד טכני, משחק לשוני. אך מבט מעמיק מגלה שבאמצעות הקישור המילולי מבטאים חז"ל אמירה רעיונית על מהות הקשר הזוגי.
אברהם לא ניסה להשיג עסקה משתלמת. להפך, הוא שילם "בכסף מלא" אף שהיה יכול לקבל את השדה חינם. בכך הוא נתן ביטוי להבנה שמהות הקניין היא לא שליטה אלא מסירות, בחירה מודעת להשקיע בקשר משאבי זמן, ממון ולב, משום שהקשר אינו זמני אלא נצחי. הקשר של אברהם ושרה איננו מסתיים עם מותה. אברהם מחויב לה לנצח נצחים. לכן הוא קונה לה חלקת קבר שתהיה שלה לנצח, ואף הוא ייטמן לצידה בבוא היום.
כשהגמרא יוצרת השוואה בין קידושי אישה לקניין השדה בידי אברהם, היא מלמדת אותנו שקידושין הם פעולה שמבטאת אמון בקשר שעתיד לעמוד לאורך ימים ושנים, ואף לנצח. בכך מבטאים חז"ל את עומקה של מערכת היחסים בין איש ואישה, שאיננה תלויה באינטרסים, בנוחות ובטובות הנאה, ואף לא במצבי החיים המשתנים.
מאמין וזורע
כדי להעמיק עוד את הרעיון הזה, מביאה הגמרא פסוק נוסף, מירמיהו: "שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ". גם כאן מדובר בקניין שדה בכסף, אך ההקשר שונה לחלוטין. בעיצומם של ימים קשים, כשהחורבן קרב ובא, ירמיהו מצוּוה לקנות שדה. הקנייה הופכת למעשה של אמונה – למרות ההווה השבור, למרות היציאה הקרובה לגלות, ואף שאין משמעות ריאלית לקניית שדה בארץ שבקרוב היא נעזבת. קניית השדה בכסף מבטאת את האמונה בכך שיבוא יום והארץ תשוב לפרוח:
כִּי כֹה אָמַר ה', כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם, וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ ... כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם (ירמיהו לב, מב-מד).
הקניין הכספי הוא הצהרה: אני מאמין בעתיד ושם עליו את כספי.
כאשר מציבים זה לצד זה את שני הקניינים – אברהם ושדה המכפלה, ירמיהו ושדה ענתות – מתברר שיש ביניהם משותף: הקניין אינו רכישה חומרית בלבד. הוא מעשה של לב, של אמון. אברהם קשור לשרה לנצח, ירמיהו מאמין בנצחיות הקשר של העם עם ארצו. בשניהם הכסף הוא אמצעי לבטא מחויבות שאין לה תאריך תפוגה.
וכך, בפתיחת מסכת קידושין, כאשר חז"ל בוחרים ללמד את דיני הנישואין דרך לשון הקניין של אברהם, הם מבקשים להטעין את המילה "קניין" במשמעות מחודשת: לא בעלות אלא מחויבות, לא שליטה אלא נאמנות, לא רכושנות אלא אמונה. הקניין הוא חתימה על ברית של אמון ומחויבות – בין איש לאשתו, בין אדם לאדמתו, בין עם לארצו.
הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן