בלב פרשתנו, משה רבנו מברך את עם ישראל לשבטיו. ישנם כמה קווי דמיון בין ברכות משה לשבטים ובין ברכות יעקב לבניו, בסוף ספר בראשית. נקודה מעניינת אחת היא שבשני המקרים מודגש הצורך בקיבוץ השבטים יחדיו.
בפרשת ויחי אנחנו קוראים:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם (בראשית מט, א-ב).
הכי מעניין
ובפרשתנו:
וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (לג, ה).
מסתבר שהקשר אינו מקרי: התגשמות הברכות מותנית באופן מהותי בליכוד השבטים. פשר הצורך הזה מוסבר גם בדברי רש"י בשתי הפרשות. על המילה "בהתאסף" בפרשתנו מסביר רש"י כי רק "בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם – הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם". ואילו בפרשת ויחי מפרש רש"י כי כל אחד מהשבטים נתכלל בברכות השבטים האחרים, מה שעשוי להסביר מדוע חשוב לברכם ביחד.
| צילום: מנחם הלברשטט
נבאר את הדברים לפי דרכנו. מכיוון שעם ישראל אחד הוא, הברכה לכל שבט אינה עומדת בפני עצמה אלא תלויה ביחס שבינו ובין שאר השבטים, ואף מעצבת יחס זה. לפיכך, כל ברכה תלויה בהקשר של כלל הברכות, וממילא השבטים נדרשים להתאסף יחד ולשמוע את ברכות כולם. דבר דומה קורה בקידושין: מעשה הנישואין אינו נוגע רק לבני הזוג, אלא משפיע באופנים שונים על החברה כולה (למשל, הוא יוצר אוסף של איסורי חיתון). משום כך, טקס הקידושין מעוצב כטקס פומבי, ומבחינה הלכתית מצריך שני עדים.
חתיכה בפאזל
תפיסה כזו של הברכות מיישבת כמה נקודות קשות. למשל, רבים התקשו בהבנת דברי יעקב לשמעון ולוי – "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". האם ברכה או קללה יש כאן? בהקשר המצומצם של שבטי שמעון ולוי, דברי יעקב נראים כקללה, שכן הם מבטאים כעס וחשש. אולם במבט הרחב של כלל ישראל, הגבלת הפוטנציאל ההרסני הטמון בשבטים אלה אכן מהווה ברכה. מעתה זוהי ברכה לא רק עבור ישראל אלא גם לשבטים אלה עצמם, שהרי קיומם ופועלם נתונים בתוך המארג הלאומי הכללי.
זהו המפתח להבנת דברי רש"י שהוזכרו – "בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם". ברכות השבטים וחוזקותיהם אינן עומדות בפני עצמן, אלא תלויות הקשר. כל שבט מחזיק חתיכה אחרת בפאזל הברכה השלמה, ורק במצב של "יחד שבטי ישראל", ברכת ה' קורמת עור וגידים.
אם כנים הדברים, קבלה נכונה של הברכה מחייבת תודעה כפולה. ראשית, על כל שבט להכיר היטב בערך עצמו, הן בברכותיו וחוזקותיו, שמהן נגזרים תפקידיו ביחס לכלל ישראל, והן בקללותיו וחסרונותיו, המשקפים את המקום שבו הוא נזקק לשבטים האחרים. נוסף על כך, נדרשת הכרה גם בערכם של יתר השבטים. מכיוון שכל שבט מחזיק רק בחתיכה אחת של הפאזל, לא מצופה מאף אחד מהם להגשים את האידיאלים של התורה בצורה מלאה ומאוזנת לחלוטין. מימוש רצון התורה מתהווה באופן דיאלקטי מכלל הכוחות הפועלים בעם, והתמונה היפה של התגשמות הברכה ניבטת רק ממעוף הציפור, בהתבוננות על העם כולו.
כך למשל, משה מטיל על שבט לוי להתמסר ללימוד התורה ולהוראתה: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (לג, י). משימה חשובה זו כרוכה במחיר ידוע מראש של ניתוק מסוים מחיי המעשה, ובכלל זה שותפות פחותה בנטל הכלכלי והביטחוני. שבט לוי אינו מממש אפוא את האידיאל התורני בצורה מלאה ומאוזנת, אבל דווקא באופן זה הוא ממלא את ייעודו בתוך מארג השבטים כולו.
אם כן, השבטים בהכרח אינם שלמים; הם זקוקים זה לזה ומשלימים זה את זה. תפיסה זו מקבלת ביטוי נאה במדרש חז"ל על ארבעת המינים:
ארבעה מינין שבלולב – שניים מהם עושין פירות ושניים מהם אין עושין פירות; העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות. ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת, וכן ישראל עד שיהו כולן באגודה אחת (מנחות כז, א).
שוב מתברר כי רק כאשר המינים השונים אגודים יחד וזקוקים זה לזה, מתגלה ברכת ישראל.
לחוד וביחד
במהלך היסטורי מופלא וחסר תקדים, עם ישראל שב לארצו מארבע כנפות תבל. באופן מעורר השתאות לא פחות, כאן בארץ חזרו ונעורו הגחלים העוממות של הפן הארצי של היהדות, ובכלל זה תחיית השפה העברית והתחדשות החיבור הטבעי אל הגוף, האדמה והמלאכה. כחלק מאותו תהליך, כמעט בלי משים, חזרה ונעורה גם השבטיות – ואפשר שאף היא אינה אלא נגזרת טבעית של חיי האומה בארצה. דומה שרוב הישראלים משייכים את עצמם למגזר מסוים – "שבט".
במציאות כזו, המבט השבטי המונח בבסיסן של ברכות יעקב ומשה הוא אקטואלי מתמיד. החלוקה לשבטים היא טבעית; אבל כדי לחלץ ממנה את הברכה, על השבטים "להתאסף" – להתברך יחד ולהיכלל זה עם זה, כך שכל שבט יכיר הן בערכו והן בערכם של יתר השבטים. כך, מתוך הדיאלקטיקה שבין השבטים וההזדקקות ההדדית ביניהם, מתגלה כבוד מלכות שמיים – ומיניה ומיניה יתקלס עילאה.
ברצוני להודות לעורכים על הזכות לכתוב בבמה מכובדת זו, ולברך את הקוראים בתוך שאר בית ישראל בברכת שנה טובה, שנה של בשורות טובות, ישועות ונחמות.
לתגובות ניתן לפנות אליי בכתובת: tomer.greenberg@biu.ac.il.
אנו מודים לתומר גרינברג שכתב על פרשות חומש בראשית, ומקדמים בברכה את ד"ר מירב סויסה, המלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן ועומדת בראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, שעיוניה ילוו אותנו בחומש שמות