כשמתייחסים לתפילה כחובה שמוטלת על עבד אפשר להתפייס איתה

היחסים בין עם ישראל וא־לוהיו הם מרובי פנים, ומשורטטים בתנ"ך באמצעות דימויים שונים כגון אב ובנים, אדון ועבדים ודוד ורעיה.

הדימוי ליחסי אדון ועבדים משקף רמה בסיסית של קשר, וכך גם מפרשים חז"ל. אבל עבור האדם המודרני, דימוי זה מעורר מידה של אי־נוחות. נעים לנו יותר לחשוב על ה' כאבא או כבן־זוג אוהב.

ממורי ורבי הרב אליהו מאיר פייבלזון למדתי ששירת האזינו מפתיעה במישור הזה. לאורך השירה, במסגרת תיאור חטאיהם של ישראל חוזר שוב ושוב הדימוי של אב ובנים. ה' דואג ל"גּוֹזָלָיו" אך נכונה לו אכזבה "מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו", שמתגלים כ"בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". והנה, דווקא הנחמה שבסוף השירה זונחת את דימוי הבנים לטובת דימוי העבדים: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם... כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם". הרושם הוא שישראל זכאים לגאולה דווקא מצד ה"עבדים" שבהם.

הבחנה מפתיעה זו מביאה אותנו להעריך מחדש את דימוי האדון והעבדים. בגמרא מסופר כי תפילתו של חנינא בן דוסא הייתה מתקבלת יותר מאשר תפילתו של רבן יוחנן בן זכאי, ולא מפני שהיה גדול ממנו אלא כי היה "דומה כעבד לפני המלך" (ברכות לד, ב). מהי המעלה המיוחדת של העבד, שבגינה תפילותיו ראויות להתקבל?

בזכות התלות

כדי לעמוד על פשר העניין נרחיק עדותנו לתחום אחר, התחום הפוליטי. בספרו "ניידים ונייחים" מציע ד"ר גדי טאוב לארגן את הפוליטיקה העולמית בימינו סביב ציר מרכזי אחד: רמת הניידות. הקבוצה הפוליטית של ה"ניידים" היא זו שתלויה פחות במקום גיאוגרפי ספציפי, והאופקים הבינלאומיים פתוחים בפניה. גם כאשר חברי הקבוצה הזו אינם מתניידים בפועל, האפשרות הזו זמינה יחסית עבורם. עבור ה"נייחים", לעומת זאת, הגירה איננה אופציה – בין אם מסיבות ערכיות, רגשיות או טכניות.

טאוב מבטא את תביעתם של הנייחים כלפי האליטות הניידות, כי קולם יישמע באופן הוגן במשחק הדמוקרטי. תביעה זו מקבלת משנה תוקף מעצם היותם נייחים – כלומר, תלויים לחלוטין במקומם הגיאוגרפי. הנייחים הם שיישאו בהשלכות ארוכות הטווח של ההכרעות הפוליטיות, לטוב ולמוטב; אין להם לאן ללכת.

ההמשגה הזו יכולה לשמש כמשל ליחסים שבין העם וא־לוהיו. מצד היותם בנים, ישראל הם ניידים: לקשר עם אביהם שבשמיים יש אומנם משקל, אך בסופו של דבר הילדים חופשיים לבחור את דרכם ואת מידת הקשר עם הוריהם. לעומת זאת, מצד היותם עבדים, ישראל הם נייחים: הם תלויים בקב"ה באופן מוחלט.

אם כן, למרות המעלות הרבות של יחסי אב־בנים, לעבד יש זכות מיוחדת שבקשתו תישמע. זכות זו נעוצה בתלותו המוחלטת באדונו, תלות המציבה בפני האדון תביעה מוסרית לדאוג לצרכיו. מהבחינה הזו, דווקא כאשר ישראל ניצבים מול א־לוהיהם כעבדים, תביעתם מקבלת משנה תוקף.

ברוח דומה יש להבין את הפיוט "היום הרת עולם" שאמרנו בראש השנה:

הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים, אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים / אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים / וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחוֹנֵנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ.

הפיוט מציג שני נתיבים אל המחילה הא־לוהית. בנתיב ה"בנים", אנחנו מצפים לרחמים כדרך שאב מרחם על בניו. אבל מה הטיעון בנתיב השני, נתיב ה"עבדים"?

נראה כי בנתיב זה, הנימוק לרחמים הוא עצם העובדה ש"עינינו לך תלויות". התלות המוחלטת באדוניו, מהווה בעצמה תביעה מוסרית לחנינת העבד.

אין לנו על מי להישען

כחניכי התרבות המערבית אנחנו מאוהבים בבחרנוּת. נטייתנו היא לתפוס את ההכרעות הרצוניות של האינדיווידואל כחזות כל ישותו. גם בעבודת ה', הנטייה המודרנית היא להדגיש את ערך היחס הרצוני והבחירי בין האדם וא־לוהיו. לצד נקודת המבט החשובה הזו, היהדות מכירה גם בממד כפוי ותלותי ביחס בין ה' וישראל – "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כה, נה). ספר הזוהר (בהר, קיא ע"ב) מדגיש את החיסרון שבעבודת העבד לעומת עבודת הבן, הרשאי לפשפש בגנזי אביו ובסודותיו; אף על פי כן, מלמד הזוהר שגם הבן לא יוציא עצמו מכלל עבד.

נקודת המבט של עבודת העבד עודנה רלוונטית לחיים היהודיים. לדוגמה, מומלץ לסגל אותה כדי לחיות בשלום עם תפילת הקבע. יש שמנסים להפוך את תפילת הקבע לחוויה רוחנית מרגשת, כמו תפילת חנה. בדרך כלל זו ציפייה כוזבת. מלכתחילה תפילת הקבע נתקנה כעבודת תמיד, כנגד הקורבנות. במקום להקריב בהמות, בתפילת הקבע אנו מקריבים מזמננו ומהבל פינו. זוהי דוגמה קלאסית של עבודת עבד, וברגע שניגשים אליה בתודעה כזו, משהו בנפש מתפייס.

גם בשירת האזינו מתברר כי לדימוי העבדים יש תפקיד בדרך לגאולה. השירה מציירת תמונה קודרת של ישראל כבנים סוררים, אבל באחריתם מתגלה התלות המוחלטת שלהם בצורם – "כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" – ותלות זו בעצמה מהווה סיבה לגאולתם, "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם". נראה כי בעקבות שירת האזינו צועדת המשנה במסכת סוטה (ט, טו), המשרטטת אף היא את המציאות הדיסטופית של עקבתא דמשיחא ככזו שבה אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. גם בציור הזה, הגאולה מגיעה רק לאחר שמתבררת התלות הגמורה של ישראל בקב"ה, בבחינת יחסי אדון ועבדים.

מסתבר, אם כן, שגם לדימוי הפחות אופנתי של אדון ועבדים יש עדיין תפקיד בדרך לתיקון האדם, העם והעולם.

תומר גרינברג הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי