לא במקרה התורה ניתנה דווקא לעם ישראל

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא,

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה,

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה –

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ! (ל, יא-יד).

אלו כנראה הפסוקים המעוררים ביותר בתורה. בנאומו מלא הרגש, הפונה במוצהר ליהודֵי כל הדורות, מדגיש משה רבנו שיש דבר־מה יקר שקרוב אלינו בפינו ובלבבנו לעשותו. מהו, בעצם, הדבר הזה?

מפרשים אחדים, בהם רמב"ן, ספורנו ואברבנאל, מבינים  ש"המצווה הזאת" מתייחסת לפסוקים הקודמים (ל, א-י), המתארים תנועה של תשובה הדדית בין עם ישראל וא־לוהי ישראל. בהסתמך על ההקשר, הם מסיקים ש"המצווה הזאת" היא מצוות התשובה.

הפירוש הזה חביב עלי באופן אישי (אולי בהיותי בעל תשובה). עם זאת, קשה להולמו בכתוב. הקטע הקודם בפרשה עוסק אומנם בתשובה, אך לפי פשוטו אין מדובר במצווה אלא בתהליך לאומי היסטורי שעתיד להתרחש ביום מן הימים, כנראה לאחר התקיימות הברכות והקללות, תהליך של תחייה פלאית של הקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים.

בנוסף, עצם הרעיון שהתורה מצַווה על תשובה דורש ביאור. התורה מצַווה על המצוות; ממילא ברור שמי שאיננו מקיימן, עליו לשוב ולקיימן בהקדם האפשרי, כלומר – לחזור בתשובה. לכאורה אין כל צורך לצוות במיוחד על התשובה. ואכן הרמב"ם אינוו כולל את התשובה במניין המצוות, אלא מניח אותה כחובה המובנת מאליה, שעל גביה ניצבת מצוות הווידוי: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתודות" (הלכות תשובה א, א).

מהי אפוא "המצווה הזאת"?

תרבות למדנית שאין כמותה

בספרו המצוין "דברים: אמונה, אדם, עם", בוחן הרב תמיר גרנות את מופעי "המצווה" בספר דברים, ומסיק שהמצווה המדוברת היא אהבת ה'. ברצוני לאמץ את גישתו העקרונית ולהרחיבה. בהמשך נאומו מדבר משה על "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו" (ל, טז). נראה שזוהי בדיוק "המצווה": ציווי־העל שחורז את ספר דברים – לשמוע בקול ה', לאהבה אותו, ללכת בדרכיו ולשמור את כל מצוותיו. זה תוכן "המצווה הזאת" גם בסוף פרשת עקב (יא, כב), וזהו גם מה שה' "שואל מעמך" (י, יב-יג).

ציווי־העל הזה נוגע בנקודת השורש של היחס עם ה', ובמישור הפרקטי נגזרת ממנו שמירת התורה כולה. לפיכך, כאשר משה עובר מהלב לפסים מעשיים – "קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" – עולה מדבריו שכל התורה היא, במובן מסוים, "קרוב אליך". מסקנה זו מחזירה אותנו לתפיסה שמצאנו בחז"ל (ראו למשל דברים רבה ח, ו), שלפיה התורה עצמה היא בגדר "קרוב אליך".

באיזה מובן גוף התורה כולו קרוב אלינו בפינו ובלבבנו, ועוד "לעשותו"?! האם התורה באמת כה נגישה וזמינה לביצוע?

קצה החוט נמצא בפירוש רש"י: "כי קרוב אליך – התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה". דברי רש"י הם מעט המחזיק את המרובה, וננסה לעמוד על העומק הטמון בהם.

אילו עַם מקרי היה מקבל את התורה על תרי"ג מצוותיה, קיומה היה יכול להיתפס כרחוק וזר. אבל התורה לא ניתנה לעם מקרי, אלא לעם שנוצר מלכתחילה כדי להיות נשא שלה. התורה עצמה דואגת וטורחת לעצב את עם ישראל כעם שהתורה קרובה אליו. לא זו בלבד שהתורה נתונה לנו במערכת כפולה, בכתב ובעל פה; במקומות רבים – ובמיוחד בספר דברים – אפשר להיווכח שהתורה "מתאמצת" בדרכים שונות להיות שגורה בפיהם ובליבם של ישראל:

שתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע מצַוות עלינו לשנן לבנינו בכל עת ובכל מקום את עיקרי התורה ולשימם בתפילין ובמזוזות, כדי שיהיו על לבבנו.

שוב ושוב חוזרת בספר דברים האזהרה שלא לשכוח את יסודי התורה: את ה', את התורה ואת מעמד הר סיני.

לילה אחד בשנה, ליל הסדר, מוקדש להנחלת סיפור יציאת מצרים, אף הוא מיסודות התורה.

בפרשות הבאות מצטרפות מצוות הקהל ושירת האזינו, המיועדות אף הן לשמור על התורה רעננה וחיה בקרב ישראל: "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

עם ישראל מעוצב ומחונך מראשיתו כעם שהתורה חיה בקרבו. בתורה שבעל פה הדברים באים לידי ביטוי בערך העליון של לימוד התורה ש"כנגד כולם", המכונן תרבות למדנית שאין כמותה בעולם.

מה החזיק אותנו

אנחנו חיים בצל משבר, לאחר תקופה שבה רבים התרחקו מתורת ישראל. עם זאת, בראייה היסטורית מרשים להיווכח כיצד במשך אלפי שנות גלות, קהילות יהודיות בתימן, בפולין ובמרוקו שמרו על התורה בעיקשות מדהימה, והיו מוכנות לשלם מחירים כבדים. אלפי שנים לאחר מתן תורה, הרב הרצוג ליקט ילדים ממנזרים באירופה בעזרת קריאת שמע.

מה החזיק את עם ישראל כה מחובר במשך אלפי שנים? אין ספק שזו השתקפות המאמץ הגדול של התורה "כי לא תִשכח מפי זרעו". נדמה שברוב הקהילות היהודיות, ברוב התקופות, יהודי היה יכול להזדהות עם דברי משה כפשוטם: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

ישראל הוא עם כזה, שבטבעו ומיצירתו התורה היא נחלתו, היא ביתו, היא הדי־אן־איי שלו. אין לנו מקור יניקה אחר. אמנם ייתכן שפרטים, ואפילו המונים, יתרחקו וישכחו אותה בנסיבות היסטוריות מסוימות; ועדיין התורה מניחה שככלל, אנחנו מעוצבים ומחושלים בטבענו כך שמכל הרעיונות ושיטות החיים, התורה היא הקרוב אלינו.

תומר גרינברג הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי