סטארט-אפ יהודי: ההבדל בין מצוות למעשים טובים

חז"ל ראו את היהדות כמתנועעת בין שני קטבים: תלמוד ומעשה. הקוטב הראשון, לימוד התורה, הוא עמוק מני ים ומכיל פרד"ס עשיר של שיטות ובתי מדרש. אך גם בקוטב המעשה ניתן לזהות מנעד רחב של גישות. ברצוני לבחון את המנעד הזה מבעד לפרספקטיבה של מצווה מעשית אחת בפרשתנו:

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (כב, ד).

ההלכה צימדה מצווה זו אל אחותה הדומה לה בפרשת משפטים, ויחד הן מכונות בשפה ההלכתית "פריקה וטעינה".

בפרשתנו, מצוות פריקה וטעינה חולקת רציונל משותף עם המצווה הקודמת לה, השבת אבדה. שתיהן קוראות לנו לגלות אכפתיות למצוקת הזולת, במיוחד בסיטואציה שמעניקה לנו יתרון יחסי בהגשת העזרה: מצאנו את אבדתו, או נתקלנו בו בדרך בעת שהתקשה להקים את בהמתו. אלה שתי דוגמאות למצבים שבהם אנחנו המועמדים המיידיים להגיש עזרה – והתורה אכן תובעת זאת מאיתנו.

המכנה הערכי המשותף של שתי המצוות משתקף גם במרקם הלשוני המשותף שלהן. בשתיהן (כב א־ד) הזולת מכונה "אחיך" (לא פחות משש פעמים), ובשתיהן מוזכר האיסור "להתעלם" – פועל החוזר שלוש פעמים, מתוכן בולטת במיוחד הקריאה המוסרית "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!".

סטארטאפ רוחני

איך מקיימים את מצוות פריקה וטעינה למעשה?

בספרות חז"ל מצאנו שני מונחים נפוצים לתיאור פעולות רצויות בעולם המעשה: "מצוות" ו"מעשים טובים". למרות הקרבה בין המונחים, כדאי לשים לב שהם מבטאים תנועות נפש שונות של פעולה בעולם המעשה.

עשיית "מצווה" מתייחסת בדרך כלל לקיום מצווה פורמלית, מדאורייתא או מדרבנן; זו יכולה להיות, למשל, ישיבה בסוכה, הכנסת כלה, ייבום, ובמקרה שלנו – פריקה וטעינה. בגישה כזו, נבדוק מה גדרי המצווה ונשתדל לעמוד בהם. לשם כך נידרש לעיסוק בהלכה, הדנה בהגדרת גבולות החיוב: מהו המרחק המדויק שמחייב התייחסות לחבר המנסה להקים את בהמתו? ("ריס", 150 מטר בקירוב); האם מותר לקחת תשלום? (לא בפריקה, כן בטעינה); האם המצווה תקפה גם במקרה שהחבר לא נתקע עם בהמתו, אלא עם פנצ'ר בגלגל? (לרוב הפוסקים – כן; ראו ערוך השולחן חו"מ רעב, ח).

בביטוי "מעשים טובים", לעומת זאת, השתמשו חכמינו כדי לתאר מעשים שאינם בהכרח תחומים בגדרי החיובים הפורמליים; מעשים שמבטאים ערכים תורניים באופן עמוק, ולפעמים ממש לוקחים אותם לקצה, כגון: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" (במדבר רבה נשא); שאול המלך שהיה "מבזבז את ממונו בשביל לחוס על ממונן של ישראל" (פסיקתא דרב כהנא, ה); ורב אדא בר אחוה שהגיע תמיד ראשון לבית הכנסת ויצא אחרון, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה (ירושלמי תענית פ"ג הי"א). בדרך כלל מדובר בהנהגה אישית יוצאת דופן, ולעיתים אף במפעל חיים של ממש.

נראה כי "מצוות" ו"מעשים טובים" משקפים גישות שונות ומשלימות לעולם המעשה. "מצוות" הן מעשים טובים שכל יהודי מחויב בעשייתם. "מעשים טובים", לעומת זאת, הם המעשים הטובים שהאדם בוחר לעשות מתוקף אישיותו ותפקידו הייחודי בעולם. הרעיון הוא לבחור ערך או ערכים שבוערים בעצמותינו, ולקדם אותם בעולם באופן מקסימלי – הרבה מעבר לגדרים ההלכתיים המחייבים.

עתה מובן מדוע בברכה המקובלת לרך הנימול, "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים", מעשים טובים מוזכרים רק לאחר החופה. דרכו של עולם שרק לאחר הנישואין האדם הוא שלם ובשל לסלול את דרכו הייחודית בעולם, וכך להוציא את מעשיו הטובים מן הכוח אל הפועל.

ניתן היה לחשוב כי המצוות הן השוות לכל נפש, ואילו מעשים טובים שמורים רק ליחידי סגולה. אך מדרש מרתק מורה כי ראוי לכל אחד לאחוז בשתי הגישות גם יחד:

"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל (קהלת ה, ט). אֹהֵב בֶּהָמוֹן – מי שהומה ומהמה אחר המצוות, לֹא תְבוּאָה – ואין לו מעשים טובים, גַּם זֶה הָבֶל (תנחומא [בובר], הוספה לוואתחנן ג').

הפסיכולוג היהודי אלפרד אדלר אמר פעם שהאנשים הנורמלים היחידים הם אלה שאתה לא מכיר היטב. בסוף, לכל אדם נורמלי יש שיגעון למשהו. אם ניקח את ההבחנה הזו למרחב התורני – גם ליהודי נורמלי מותר לקחת ערך תורני אל הקצה, לבטא אותו באופן מקסימלי ואולי גם להפוך אותו לסטארטאפ רוחני. זוהי גישת "מעשים טובים".

תקדים עולמי

מצוידים בתובנה הזו, נשוב למצוות פריקה וטעינה. לעיל ראינו כיצד ניתן לגשת למצווה זו בגישת "מצווה". מנגד, בגישת "מעשים טובים" הרעיון הוא להגשים באופן מקסימלי את הערך הניצב ביסוד המצווה: ערבות הדדית, ובאופן ספציפי יותר, אכפתיות לאדם הנמצא במצוקה בדרך.

בישראל, יוזמה כזו קרמה עור וגידים וכולנו זוכים ליהנות מפירותיה. בשנת 2006 הקים מאיר וינר ז"ל את "ידידים" – ארגון לסיוע בדרכים. ארגון זה חולל מהפכה של ממש עבור עוברי הדרכים בישראל: רובנו כנראה נעזרנו בו מתישהו, ובערך אחוז מהאוכלוסיה הבגירה בישראל מתנדבת בו. ככל הידוע לי, ארגון וולנטרי שמצליח לספק עזרה מהירה לעוברי דרכים בפריסה ארצית, הוא רעיון חסר תקדים בעולם.

ארגון ידידים מהווה דוגמה והשראה להגשמה של ערך תורני בגישה רחבה וכללית – גישת "מעשים טובים". מעניין לחשוב כיצד ניתן לממש מצוות נוספות בגישה דומה.

תומר גרינברג הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי