בסיום פרשתנו עוסקת התורה בשלושת הרגלים. המוקד בפרשיית הרגלים הוא הביטוי החורז את פרשת ראה כולה: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". עם ישראל צריך לעלות לרגל אל המקום הנבחר, לשמוח שם ולהביא לשם את קורבנותיו.

מעניין לבחון את האזכורים של שעבוד ויציאת מצרים בפרשיית הרגלים (טז, א-יז). בהקשר של פסח אנחנו מוצאים, כצפוי, ארבעה אזכורים של יציאת מצרים. בחג השבועות, לעומת זאת, לא מוזכרת יציאת מצרים, אך מוזכר שעבוד מצרים:

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

שלא כפסח, חג השבועות אינו קשור במישרין ליציאת מצרים; אבל מאורעות מצרים משמשים בו בצורה עקיפה. זכר שעבוד מצרים מעורר בנו סולידריות עם מי שמצויים בקצוות הפרומים של החברה, ומדרבן אותנו לשתפם בשמחת החג.

אם כך, עלינו להבין מה נשתנה בחג הסוכות. גם בסוכות מופיע ציווי דומה לזה שבא בשבועות – לשתף את הלוי, הגר, היתום והאלמנה בשמחת החג. אך הפעם יציאת או שעבוד מצרים לא מוזכרים:

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ־לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

מדוע לא נאמר כאן "וזכרת כי עבד היית במצרים", כמו בשבועות?

עבר, הווה, עתיד

ברצוני להציע שהתשובה נעוצה בסוף הקטע המצוטט – "והיית אך שמח". מה פשר המילים האלה?

הספורנו מפרש: "תהיה שמח בלבד, ובשמחתך לא יתערב עצבון". אך מאיזה עיצבון מעוניינת התורה להימנע כאן?

נראה כי טמון פה נימוק נסתר מדוע בסוכות לא מוזכר שעבוד מצרים. סוכות הוא החג שמבטא את השמחה בשלמותה, "זמן שמחתנו", והוא היחיד שמוזכרת בו שמחה בפרשת המועדות בספר ויקרא. לכן ההנהגה הנכונה בסוכות היא להיות "אך שמח", ולא להזכיר מאורעות קשים כמו שעבוד מצרים, שעלולים לפגום בשלמות השמחה. אכן, זכר השעבוד עשוי להגביר את המוטיבציה לשתף את הזולת בשמחה, אך בחג הסוכות לא נכון להזכיר את השעבוד, ועלינו לשתפם מבלי להיעזר במוטיבציה הזו.

נראה אפוא שפרשיית הרגלים בספר דברים מהווה סמך מהתורה להקבלה המוכרת בין פסח, שבועות וסוכות ובין העבר, ההווה והעתיד. המוקד בחג הפסח הוא בזכירת יציאת מצרים עצמה. בהגדה של פסח כולנו חוזרים לעבר; "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". חג השבועות אינו ממוקד ביציאת מצרים, אבל אנחנו מהדהדים את זכר שעבוד מצרים כדי לקבל כראוי את השפע של הקציר בהווה, ובכלל זה לשתף את כל קצוות החברה בשמחת החג.

בחג הסוכות אפילו האזכור הזה לא קיים, והמוקד הוא בשמחה לבדה – "והיית אך שמח". שיתוף כל חלקי העם בשמחה צריך לנבוע מהשמחה עצמה, ולא מהתבוססות בקשיי העבר. חג הסוכות פונה אל העתיד, לתיקון היחיד והכלל ולימות המשיח.

בדרכו של רבי עקיבא

רבים מתלבטים כיצד נכון לחגוג את שמחת תורה, החג שמזה שנתיים חופף עליו עננו של האסון הכבד שפקד אותנו בשמיני עצרת תשפ"ד. לאור דברינו, הכיוון לכאורה ברור: סוכות ושמיני עצרת – אף יותר משאר החגים – ממוקדים בשמחה, ובפנייה לעבר העתיד המואר המצפה לנו בימות המשיח.

ואולם האתגר שניצב לפנינו יוצא דופן. הקושי של שעבוד מצרים הוא נחלת העבר, ואפשר להניח לו לימי החג. כאן, לעומת זאת, מדובר על קושי המלווה אותנו בהווה. הלב אינו יכול להתעלם מהכאב הלאומי והאישי, כאב שעדיין נוכח מאוד – כאבם של החטופים ויקיריהם, כאבן של משפחות הנופלים, כאב העקורים מבתיהם, כאב העם כולו.

הלב גם אינו צריך להתעלם. נראה כי המציאות קוראת לנו לשמוח שמחה עמוקה יותר, שמחה יחד עם הכאב ומתוך הכאב.

לאחר החורבן ראו חכמי ישראל שועל יוצא ממקום קודש הקדשים. לנוכח המראה המכאיב, רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע בכו; ואולם רבי עקיבא צחק. צחוקו של רבי עקיבא, כפי שמוסבר בגמרא (סוף מסכת מכות), נובע ממבט אמוני עמוק על המאורעות. בראייתו, ראייה של "הכול לטובה", החורבן הוא רק שלב בדרך המוליכה לעבר הגאולה.

בסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס, רבי עקיבא לבדו יצא בשלום. באופן דומה, בסיפורנו הוא היחיד מבין ארבעת התנאים שיצא וחיוך על שפתיו. אכן, לא כל אחד ואפילו לא כל תנא הוא רבי עקיבא. אבל עבורנו נראה שאין ברירה אלא לתפוס את הצד שלו. שילוב המאורעות כמעט כופה עלינו – ולו לשמחת תורה – לאמץ את הסתכלותו הייחודית של רבי עקיבא, המביט אל עבר הגאולה דווקא מתוך החורבן והכאב, כשבת שחוק על פניו.

אנחנו רגילים לקרוא את "והיית אך שמח" בנימה של שחרור, אבל בשמיני עצרת הבא עלינו לטובה, המילים האלה יקפלו בתוכן גם את התביעה הכבדה של הרמב"ם (הלכות ברכות י, ג):

וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך וגו' ובכל מאדך, ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה.

תומר גרינברג הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי