הרוח, לא המספרים: איך נמדדת גדולתו של עם ישראל

האם עם ישראל הוא עם קטן או גדול? חומש דברים עסוק בשאלה הזו לא מעט. בתחילת פרשתנו מופיעים שלושה פסוקים שראויים לתשומת לב מיוחדת בהקשר הזה:

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ־לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ־לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

עם ישראל מאופיין כאן כ"גוי גדול", ביטוי החוזר שלוש פעמים ברצף. הביטוי "גוי גדול" נושא עימו מטען כבד: הוא חוזר עד להבטחה הראשונה לאברהם אבינו, "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה". כיצד התממשה הברכה הזו?

בכל התנ"ך כולו, הביטוי "גוי גדול", או "גויים גדולים", מבטא גודל מספרי. ואכן, ישמעאל, בנו של אברהם, הפך במהרה לעם עצום ורב, כפי שהובטח לאברהם בפרשת ברית המילה:

וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל (בראשית יז, כ).

לעומת זאת, ספר דברים מחדש בפרשתנו כי את הגדולה של עם ישראל אין לחפש במישור הכמותי אלא במישור האיכותי. עיקרון זה מהווה נושא מרכזי בפרשה, והוא שב ונדון בה מכמה פנים.

באג או פיצ'ר

ראשית, מודגש בכמה מקומות כי מבחינה מספרית דווקא הכנענים הם "גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ" (ד, לח; ז, א). ישראל, לעומת זאת, הם "הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (ז, ז). הפרשה אף מסבירה מדוע זה חייב להיות כך: דווקא משום שישראל הוא "עם סגולה" (ז, ו), הוא מוכרח להיות קטן. רק כאשר עם ישראל קטן, ברור הדבר שהצלחתו – במקרה הזה להוריש את הכנענים – מגיעה מאהבת ה' ולא "מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים". אילו היו ישראל רבים, התבוננות בהם לא הייתה מעידה על יד ה' המעורבת בהיסטוריה.

הסבר דומה מופיע בפרשה הבאה, פרשת עקב, לגבי התלות של ארץ ישראל בגשמים. במבט ראשון, מצרים עדיפה על ארץ ישראל. אבל התורה מלמדת ש"לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" זה לא באג אלא פיצ'ר. דווקא כך מתגלה כי זו "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד". הנה שוב, התנאים המאתגרים נועדו להנכיח ולחדד את התלות והקשר בין ישראל וא־לוהיהם.

ועדיין נשאלת השאלה: הרי אברהם התברך שיהיה "גוי גדול", והיאך מתקיימת ברכה זו דווקא באויבי ישראל? לכן, בשלושת הפסוקים שבהם פתחנו, הפרשה מלמדת כי ישראל הם אכן "גוי גדול", אבל דווקא מבחינה איכותית. ננסה להעמיק מעט בטיבה של גדוּלה זו.

מצאנו בתורה שלושה תיאורים של חנוכת המשכן – בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר. מורי הרב אליהו מאיר פייבלזון מלמד כי כל אחד מהתיאורים מתמקד באופן אחר של התגלות א־לוהית במשכן:

1. בחומש שמות המוקד הוא בהתגלות הניכרת במציאות המוחשית: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד).

2. בחומש ויקרא המוקד הוא בעבודת ישראל הנרצית לפני ה': "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד).

3. בחומש במדבר המוקד הוא בדבר ה' המתגלה בתורת ישראל: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט).

לדורות, שלושת אופני ההתגלות הללו ממשיכים לשלוש בחינות של השראת שכינה בישראל: ניתן לזהות את חותמו של ה' בתורת ישראל, בעבודת ישראל, ובמציאות עצמה. אופני התגלות אלה קיימים אפילו בתנאים של הסתר פנים, גם אם בצורה עמומה.

קלפים קשים

ניתן להוסיף על הדברים כי שלושת פסוקי "גוי גדול" בפרשתנו, מהדהדים את אותן שלוש הבחינות של השראת השכינה בישראל, ואף לפי סדר החומשים:

"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". הגדולה כאן מותנית ב"ועשיתם", ולכן יש לראות את גדלותם של ישראל כאן בהצלחתם המעשית. התבוננות במציאות חייו של עם ישראל, המוכוונת על פי חוקי ה', מלמדת כי הוא "עם חכם ונבון".

"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ־לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ־לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". עבודת ישראל רצויה לפני ה', ובכך מתגלה כי הוא גוי גדול.

"וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". ישראל הוא גוי גדול בתורתו, תורת ה'.

למדנו כי גדלותו של עם ישראל – כאשר אנחנו זוכים לכך – מתבטאת לא במישור הכמותי אלא במישור האיכותי, בשלוש בחינות של השראת השכינה בישראל.

אנו נמצאים בזמנים לא פשוטים. שוב אנחנו מתמודדים מול אומות גדולות ועצומות מאיתנו, ושוב אנו מנסים לקיים חיים טובים בארץ מאתגרת שיש נוחוֹת ממנה. התורה מלמדת אותנו שעם ישראל קיבל קלפים קשים, אך לא במקרה. עלינו לזכור שהתנאים האלה קיימים כבר אלפי שנים, ומוסברים כבר בתורה כחלק בלתי נפרד מייעודנו כעם סגולתו של בורא העולם, עם המעיד על א־לוהיו והנחלץ חושים לחזית המלחמה על הקדושה בעולם.

תומר גרינברג הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי