השנה היא 1962. נשיא ארה"ב, ג'ון פ. קנדי, נמצא בביקור במרכז החלל של נאס"א בפלורידה. בעודו צועד במסדרונות, הוא מבחין באיש ניקיון מבוגר שמטאטא את הרצפה בשקט. הנשיא, בספונטניות, עוצר לידו. "בוקר טוב", אדוני, "הוא אומר בחיוך, "מה אתה עושה פה?"

איש הניקיון הזדקף, הביט היישר בעיניו של הנשיא, וענה בגאווה שלא משתמעת לשתי פנים: "אני עוזר לשגר אדם לירח, אדוני הנשיא".

קנדי נותר המום. הוא ציפה לשמוע "אני מנקה" או "אני מרוויח את לחמי". אבל לאיש הזה הייתה תפיסה אחרת לחלוטין של המציאות שלו. הוא לא ראה את עצמו כבורג קטן וחסר חשיבות; הוא ראה את עצמו כחלק ממשימה היסטורית, כשותף למסע האנושי אל הירח. הרצפה הייתה אותה רצפה, המטאטא אותו מטאטא. אבל הסיפור שהוא סיפר לעצמו היה אחר לגמרי.

בעולם הטיפול המודרני קוראים לזה "ריפריימינג" (Reframing) או בעברית:מִסְגּוּר מחדש. זוהי טכניקה פסיכולוגית שמאפשרת לאדם לשנות את נקודת המבט שלו על מצב, לא על ידי שינוי העובדות, אלא על ידי שינוי הסיפור שהוא מספר סביבן. במקום לראות "כישלון במבחן", אפשר לראות "שיעור חשוב לחיים". במקום לחוות "פיטורים מהעבודה", אפשר לראות "הזדמנות לשינוי קריירה". אותה מציאות, סיפור שונה לחלוטין.

אבל האמת היא שהכלי המדהים הזה הוא בכלל לא המצאה מודרנית. למעשה, מדובר בטכנולוגיה רוחנית יהודית עתיקה, שאחד מגדולי המנהיגים בהיסטוריה השתמש בה בצורה מבריקה.

בספר דברים, נאומו האחרון והארוך של משה רבנו לעם ישראל רגע לפני מותו, הוא עושה בדיוק את זה: הוא לוקח את כל האירועים שהם חוו במדבר במשך ארבעים שנה - אירועים של כישלון, ענישה ותסכול - ומספר להם סיפור חדש לחלוטין.

כך למשל, סיפור המרגלים, שבספר במדבר מתואר כחטא נורא שהוביל לעונש כבד, מקבל פתאום מסגור חדש. משה לא מתמקד רק בכישלון, אלא הופך אותו לסיפור על הזדמנות שהוחמצה - הזדמנות של עם שלם להראות אמונה, להתעלות מעל הפחד ולדבוק במשימה. הוא מעביר את הפוקוס מהעונש אל השיעור.

גם ארבעים שנות הנדודים במדבר, שהיו עונש מפרך, מקבלות פתאום משמעות אחרת בנרטיב של משה. זה לא היה בזבוז זמן, הוא מסביר, אלא מסע חינוכי מכוון, "כור היתוך" שבנה את האופי הלאומי: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ".

וזו אולי המתנה הגדולה ביותר שמשה משאיר לעם ישראל לפני שהוא נפרד מהם: הידיעה שהכוח הכי גדול שלנו הוא לא לשנות את מה שקרה, אלא את הסיפור שאנחנו מספרים עליו.

כישלון במבחן יכול להיות סיפור על "חוסר יכולת", או סיפור על "למידה והתמדה". פרידה כואבת יכולה להיות סיפור של "סוף העולם", או סיפור על "צמיחה אישית לקראת הדבר הנכון". ארבעים שנה במדבר יכולות להיות סיפור של עונש, או סיפור של בנייה. העובדות הן אותן עובדות. השאלה היחידה היא – מה הסיפור שאתה בוחר לספר?